Avshalom is dead, and David is in hiding in Machanayim. Achimatz, the son of Tzadok, wants to bring him the news.
ואחימעץ בן צדוק אמר ארוצה נא ואבשרה את המלך; כי שפטו ה׳ מיד איביו׃
Achimatz was the one who risked his life to tell David about Avshalom’s plans in the first place.
טו ויאמר חושי אל צדוק ואל אביתר הכהנים כזאת וכזאת יעץ אחיתפל את אבשלם ואת זקני ישראל; וכזאת וכזאת יעצתי אני׃ טז ועתה שלחו מהרה והגידו לדוד לאמר אל תלן הלילה בערבות המדבר וגם עבור תעבור פן יבלע למלך ולכל העם אשר אתו׃ יז ויהונתן ואחימעץ עמדים בעין רגל והלכה השפחה והגידה להם והם ילכו והגידו למלך דוד; כי לא יוכלו להראות לבוא העירה׃ יח וירא אתם נער ויגד לאבשלם; וילכו שניהם מהרה ויבאו אל בית איש בבחורים ולו באר בחצרו וירדו שם׃ יט ותקח האשה ותפרש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הרפות; ולא נודע דבר׃ כ ויבאו עבדי אבשלום אל האשה הביתה ויאמרו איה אחימעץ ויהונתן ותאמר להם האשה עברו מיכל המים; ויבקשו ולא מצאו וישבו ירושלם׃
And he seems to think that David will consider this good news.
כי שפטו ה׳: עשה משפטו, לנקום נקמתו מיד אויביו.
ולעד״ן לתת סברא לאחימעץ והפצרותו אשר הרבה להפציר…שחשב שהיא בשורה בבחינת שהשי״ת יצא ונלחם בישראל כי הרי היער וכל אשר בו ימחאו כף להרוג בישראל והאלה היה לה לב להנקם מאבשלום ומי יאמר לו י״ת מה תעשה, אלא (תהלים קא:א) חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ…וזהו אומרו ואחימעץ בן צדוק אמר ארוצה ואבשרה את המלך ואעפ״י שאינה בשורה כי לא נעלם ממנו שבן המלך מת, אבל תהיה בשורה בבחינת אשר שפטו ה׳, בעצמו יצא ונלחם בם עפ״י שנים עדים היער והאלה…
ולעד״ן שלהיות אחימעץ היה שבא בהצלת דוד והעם בגילוי עצת חושי ולכן בחר ג״כ לגמור הענין לבשר מיתת אבשלום…[(במדבר רבה כב:ז) ”המתחיל במצווה אומרים לו גמור“].
But Yoav doesn’t think this is a good idea.
ויאמר לו יואב לא איש בשרה אתה היום הזה ובשרת ביום אחר; והיום הזה לא תבשר כי על (כן) בן המלך מת׃
ויואב השיבו לא איש בשורה אתה היום הזה, רוצה לומר אתה אדם טוב וכהן להשם ואין ראוי שתוליך בשורה כי אם לשמח בה את שומעה, וביום הזה לא תבשר כי מת בן המלך ולא ישמח דוד עם השמועה.
So Yoav picks someone else.
ויאמר יואב לכושי לך הגד למלך אשר ראיתה; וישתחו כושי ליואב וירץ׃
He is a כושי, usually translated as “Ethiopian”. כוש referred to all of Africa south of Egypt. כוש gave rise to the first empire:
ו ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען׃ ז ובני כוש סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא; ובני רעמה שבא ודדן׃ ח וכוש ילד את נמרד; הוא החל להיות גבר בארץ׃ ט הוא היה גבר ציד לפני ה׳; על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה׳׃ י ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער׃
Ibn Ezra makes an interesting point that resonates with American history:
ויש אומר כי הכושים הם עבדים בעבור שקלל נח את חם והנה שכחו כי המלך הראשון אחר המבול היה מכוש וכן כתוב ותהי ראשית ממלכתו בבל.
And whenever we see the nation of כוש in תנ״ך, it is as a warrior nation (that’s probably a sampling error; it was far enough away that the only interaction would have been an invasion).
ז ויהי לאסא חיל נשא צנה ורמח מיהודה שלש מאות אלף
ומבנימן נשאי מגן ודרכי קשת מאתים ושמונים אלף; כל אלה גבורי חיל׃ ח ויצא אליהם זרח הכושי בחיל אלף אלפים ומרכבות שלש מאות; ויבא עד מרשה׃ ט ויצא אסא לפניו; ויערכו מלחמה בגיא צפתה למרשה׃ י ויקרא אסא אל ה׳ אלקיו ויאמר ה׳ אין עמך לעזר בין רב לאין כח עזרנו ה׳ אלקינו כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה; ה׳ אלקינו אתה אל יעצר עמך אנוש׃
יא ויגף ה׳ את הכושים לפני אסא ולפני יהודה; וינסו הכושים׃
But כושי is more commonly used as a symbol of the exotic, the foreign:
הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו; גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ׃
הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה׳; הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר׃
And חז״ל took anyone called כושי as “outstanding”, “unique”:
שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר־שָׁר לַה׳ עַל־דִּבְרֵי־כוּשׁ בֶּן־יְמִינִי׃
כוש: מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו.
And this messenger, called הַכּוּשִׁי with a הא הידיעה, is identified with the איש אחד who found Avshalom hanging but refused to kill him:
וירא איש אחד ויגד ליואב; ויאמר הנה ראיתי את אבשלם תלוי באלה׃
מה כושי זה גופו משונה מכל הבריות כך היה בן ימיני משונה בדרכיו ובמעשיו הטובים לפיכך נקרא שמו כושי.
ר׳ אליעזר אומר, בא וראה ישרו ותומו של אותו האיש שאמר ליואב, אפילו אתה נותן לי זהב וכסף הרבה מאד איני עובר על מצות המלך. אמר לו יואב, בבקשה ממך שתראיני המקום שהיה אבשלום תלוי בו, ולא קבל. התחיל כורע ומשתחוה לפניו, שנ׳ ויאמר יואב לא כן אוחילה פניך, ולקח אותו בזרוע והראה לו את המקום שאבשלום תלוי בו.
Yoav is playing a subtle game by sending him as the messenger, since he doesn’t know how David will react to the news:
ויואב שלח אותו, כיון שהוא היה המגיד, וע״י היתה הצלת ישראל. ואמר לו ”לך“, ולא אמר לו לרוץ, ודייק בלשונו שיאמר לדוד מה שראה, שראה אותו תלוי על האלה, ויחשוב דוד שהורידו אותו מן האלה ותפסו אותו, והוא אסור בכבלים ונחשתים ביד עבדי דוד, ויואב רצה שלא יספר יותר לדוד שלא ינזק מפני הבשורה שיקבל בפתאומיות, וגם המבשר לא ינזק. אבל הכושי מיהר לרוץ ולא שמע היטב את מה שאמר לו יואב.
וגם יתכן לומר, שיואב חשב שאם הוא יספר לדוד שאע״פ שיואב שידל אותו והתחייב לו עשרה כסף וחגרה אחת, הוא סירב בכל כוחו ללכת להרוג את אבשלום, עד שיואב תפס בו בכל כוחו ואילץ אותו להראות את מקומו, עי״כ יקנה לעצמו זכות למליץ אצל דוד, שדוד לא יפגע בו.
We’ve seen David kill the messenger before:
יג ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה; ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי׃
יד ויאמר אליו דוד; איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה׳׃
טו ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו; ויכהו וימת׃
And similarly with Ish Boshet’s assassins. עבדי דוד walked on eggshells when David was upset:
ויהי ביום השביעי וימת הילד; ויראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא שמע בקולנו ואיך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה׃
But Achimatz persists:
כב ויסף עוד אחימעץ בן צדוק ויאמר אל יואב ויהי מה ארצה נא גם אני אחרי הכושי; ויאמר יואב למה זה אתה רץ בני ולכה אין בשורה מצאת׃ כג ויהי מה ארוץ ויאמר לו רוץ; וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי׃
ויהי מה ארוץ: רוצה לומר עם כל זה ארוץ אני לראות אם הכושי ירוץ יותר ממני או לא ירוץ כמוני. וחשב שהמלך עם היות שכבר ידע הדבר מדברי הכושי, הנה ישמח בראותו השתדלות אחימעץ במרוצתו, וזהו ויהי מה ארוץ, אם להבחין מרוצת הכושי ואם למצוא חן בעיני דוד.
Meanwhile, back in Machanayim:
כד ודוד יושב בין שני השערים; וילך הצפה אל גג השער אל החומה וישא את עיניו וירא והנה איש רץ לבדו׃
כה ויקרא הצפה ויגד למלך ויאמר המלך אם לבדו בשורה בפיו; וילך הלוך וקרב׃
כו וירא הצפה איש אחר רץ ויקרא הצפה אל השער ויאמר הנה איש רץ לבדו; ויאמר המלך גם זה מבשר׃
כז ויאמר הצפה אני ראה את מרוצת הראשון כמרצת אחימעץ בן צדוק; ויאמר המלך איש טוב זה ואל בשורה טובה יבוא׃
The way the קהילת יעקב reads this, David is nervously pacing in the entryway, waiting for news of the battle. The lookout sees a lone runner and calls out to David, who joins him on the roof of the gatehouse. David, who doesn’t have the keen vision of the lookout but knows a lot more about war, says that it isn’t the vanguard of an attacking army but a messenger, not a security threat. The lookout then sees a second runner in the distance and thinks that’s suspicious; now he calls out to the gateman to close the gates. David still thinks there is no threat; it is just another messenger.
And when David hears that the first messenger is Achimatz, he (in a wonderful example of ”the triumph of hope over experience“) figures that it must be good news.
ויקרא אחימעץ ויאמר אל המלך שלום וישתחו למלך לאפיו ארצה;
ויאמר ברוך ה׳ אלקיך אשר סגר את האנשים אשר נשאו את ידם באדני המלך׃
המלך בקש ממנו אישור לְמַה שהיה משתמע מדבריו שאמר ”סגר“, דהיינו שנתפסו בידיהם של אנשי דוד, ולפי זה משמע שאבשלום נתפס חי בידיהם.
But when David questions Achimatz directly, he realizes that Yoav was right. This wasn’t a good idea at all. Achimatz lies through his teeth:
כט ויאמר המלך שלום לנער לאבשלום; ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול לשלח את עבד המלך יואב ואת עבדך ולא ידעתי מה׃
ל ויאמר המלך סב התיצב כה; ויסב ויעמד׃
The midrash reads “התיצב כה” as a positive thing, “stand by me”, a promotion:
ויאמר המלך סב התיצב כה ויסב ויעמד: אמר רבי אבא בר כהנא אם היה דוכוס [duke] איתעביד איפרכוס [prefect] ואי היה איפרגכוס איתעביד אסטרטליטוס [stratelate, military governor].
But the פשט seems more negative. David suspects something, and he wants Achimatz close by when he learns the truth from the next messenger.
ויאמר המלך סוב התיצב כה: פה לצד אחד והתיצב כה ונשמע מה יאמר זה.
לא והנה הכושי בא; ויאמר הכושי יתבשר אדני המלך כי שפטך ה׳ היום מיד כל הקמים עליך׃
לב ויאמר המלך אל הכושי השלום לנער לאבשלום; ויאמר הכושי יהיו כנער איבי אדני המלך וכל אשר קמו עליך לרעה׃
The כושי doesn’t lie to David, but doesn’t tell him anything either. But David clearly gets the hint; the next pasuk is וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל־עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ. And the midrash says that David, just as Yoav feared, was going to take his anger out on someone:
ויש גירסאות בפסיקתא דרב כהנא (לב ובילק״ש ח״א רמז תתקנ), שדוד הראה לראשי השומרים שלו כידון כרמז לדקור את הכושי, וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק נג) , וכתב שם בביאור הרד״ל שאף על פי שהכושי היה אנוס ובעל כורחו לקח אותו יואב להראות את המקום שאבשלום תלוי על האלה, מכל מקום כל זה היה מחמת שהוא בא ליואב וספר לו שהוא ראה את אבשלום תלוי, ועל ידו התגלגל הדבר שהרגו את אבשלום, ולכן רמז דוד שיהרגו אותו כדין מורד במלכות, שעבר על ציוויו של המלך שאמר ”לאט לי לנער לאבשלום“.
But David doesn’t hurt anyone. He goes into a deep depression, as we will see next time.