The next part of פרק ו introduces a new term (for משלי): the אדם בליעל.
יב אדם בליעל איש און; הולך עקשות פה׃
יג קרץ בעינו מלל ברגלו; מרה באצבעתיו׃
יד תהפכות בלבו חרש רע בכל עת; מדינים ישלח׃
טו על כן פתאם יבוא אידו; פתע ישבר ואין מרפא׃
משלי פרק ו
Malbim says that there are seven parts of what the אדם בליעל does wrong.
מי שהוא אדם בליעל הפורק עול שמים מעליו במצות שבין אדם למקום, ובמצות שבין אדם לחברו הוא איש און.
האיש הזה חטאו ניכר בז׳ דברים:
א] בכלי הדבור הולך עקשות פה , שמדבר עקשות נגד חקי החכמה, שפה מרמז על החכמה,
ב] בכלי המעשה, נגד העינים אמר קורץ בעיניו , הפך ממה שכתוב (במדבר טו לט) וְלֹא תָתוּרוּ [אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְ]אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם,
ג] בכלי התנועה מולל ברגליו , מרמז מלים ברגליו לרוע,
ד] בידים מורה באצבעותיו ,
ה] נגד המחשבה, תהפוכות בלבו , בעניני האמונה חושב דברים הפך האמונה, ובעניני בני אדם חורש רע נגד חברו,
ז] מדנים ישלח בין אדם לחברו
מלבים, משלי ו:יב-יד
And that is the introduction to the next paragraph, which is ה׳'s reaction to those seven sins:
טז שש הנה שנא ה׳; ושבע תועבת נפשו׃
יז עינים רמות לשון שקר; וידים שפכות דם נקי׃
יח לב חרש מחשבות און; רגלים ממהרות לרוץ לרעה׃
יט יפיח כזבים עד שקר; ומשלח מדנים בין אחים׃
משלי פרק ו
Shlomo here is combining two idioms from תנ״ך. The first is the number seven, which is used for “a whole lot”.
[ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם] שבע על חטאתיכם : כלומר: הרבה מכות על חטאתיכם. כמו (משלי כד:טז): כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם; (ישעיהו ל:כו) וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם; (ישעיהו ד:א) וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים.
רשב״ם,ויקרא כו:יח
The second is the form of “N and even N+1”.
ג כה אמר ה׳ על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו; על דושם בחרצות הברזל את הגלעד׃…
יא כה אמר ה׳ על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו; על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח׃
עמוס פרק א
ד כה אמר ה׳ על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו; על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם׃…
ו כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו; על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים׃
עמוס פרק ב
על שלשה פשעי דמשק : הנה דמינו כי הא־ל יתברך לא יעניש האדם על עון ראשון שני ושלישי כי זה ממדותיו שהוא נושא עון ועובר על פשע, ואמר אליהוא (איוב לג:כט) הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵ־ל; פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר וברביעית יענישו.
רד״ק, עמוס א:ג
And so there is a
similar idiom here. There are many (“שבע”) bad מידות but one is the straw that breaks the camel’s back: ומשלח מדנים בין אחים. Causing strife leads to utter destruction: על כן פתאם יבוא אידו; פתע ישבר ואין מרפא.
שש הנה : הששה דברים הראשונים שחשב” שנא ה׳“, והשבע שהוא ”מדנים ישלח“ שהיא השביעית, היא תועבת נפשו, שהיא גרוע מכולם כי משחית את הקיבוץ בכלל.
מלבי״ם, משלי ו:טז
These negative מידות seem to be all about לשון הרע, saying or hinting bad things about other people: הולך עקשות פה, he goes with “crooked speech”. And that certainly can lead to משלח מדנים בין אחים. But that isn’t really the meaning of the term בליעל. Malbim already defined it as הפורק עול שמים.
בני בליעל : בלי על, שפרקו עלו של מקום.
רש״י, דברים יג:יד
אדם בליעל : בליעל הוא הפורק ממנו על מלכות שמים ועול בשר ודם ואין עליו
שום עול והולך בשרירות לבו הרע.
ביאור הגר״א למשלי ו:יב
בליעל means “wanton”, unconstrained by law or custom. The אדם בליעל does what he wants, because he can.
Athenians:
…you know as well as we do that right, as the world goes, is only in question between equals in power, while the strong do what they can and the weak suffer what they must.
Thucydides, The Peloponnesian War , The Melian Dialogue , Book 5, Chapter 17
The classical examples of אדם בליעל are the sons of Eli:
יב ובני עלי בני בליעל; לא ידעו את ה׳׃ יג ומשפט הכהנים את העם כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו׃ יד והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו; ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה׃ טו גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן; ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי׃ טז ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך; ואמר לא כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה׃
שמואל א פרק ב
But then why should such a person be described as הולך עקשות פה? Eli’s sons said exactly what they wanted. So I think משלי's אדם בליעל is something more sophisticated. He is still the Athenian “the strong do what they can” but he clothes that in the language of ethics. חרש רע בכל עת is actually morally good . Being considerate of others is morally evil . תהפכות בלבו: he thinks in terms that are completely upside down. The philosopher who described this most explicitly was Friedrich Nietzsche.
There’s a lot of discussion among many people, especially fans of Nietzsche and those on the right, of master and slave morality. Master morality is supposed to be the type of morality that reveres strength and dominance, toughness and power, while slave morality is that which champions the weak and appeals to the masses. It argues against forms of oppression and domination.
…When people object to slave morality, they are just objecting to morality. They are objecting to the notion that you should care about others and doing the right thing, even when doing so doesn’t materially benefit you.
Bentham’s Newsletter, Shut Up About Slave Morality
I’m an expert on Nietzsche (I’ve read some of his books), but not a world-leading expert (I didn’t understand them). So take all of this as a riff on the concept, rather than a guide to Nietzsche’s original intent.
In the beginning (says Nietzsche), the word “good” was synonymous with “noble” - ie the virtues that made the nobility better than the serfs they ruled. This was way back in the Bronze Age, so your model for a noble should be Achilles, Agamemnon, etc.
The excellent noble delights in being strong, healthy, and virile. He lives in a beautiful palace and wears shining golden armor. He may be cultured, sophisticated, or even brilliant. He’s great at everything he does, and harbors ambitions to become even greater, maybe conquer a kingdom or two. He’s powerful, skillful, and awe-inspiring. Life is good!
Value systems naturally flow from elite to commoners. But a commoner can’t do much with this kind of master morality besides conclude “yeah, I suck”. Commoners are poor, sickly, and live in mud huts. They’re unlikely to achieve many goals beyond “not die”, and they’ve probably had their spirits crushed. But “I suck” isn’t a psychologically stable proposition. So sometime around the Iron Age, the slaves started working on a morality of their own, one where they’re the good guys and the masters are the losers.
Slave morality says that the strong are tyrants, the rich are greedy, and the ambitious are puffed-up braggarts. The wisest man is he who admits he knows nothing; the strongest man is he who conquers his own desires; it is easier for a camel to pass through a needle and so on. God loves the humble, the salt of the earth. The worst thing you can do is try to pridefully rise above your fellows (cf. Tall Poppy Syndrome); the best thing you can do is to lessen yourself, through methods sacred (fasting, celibacy, self-flagellation) or mundane (giving to charity, serving your fellow man).
Nietzsche speculates that slave morality originated with the Jews (an especially downtrodden and persecuted race) but caught on after the rise of Christianity. Sometime around the fall of Rome it took the lead over master morality, and it’s been gaining ever since. As time goes on, slave morality will become more and more dominant, master morality will fade into a dimmer and dimmer memory, and at some point we’ll come to what he calls the Last Man—someone so completely poisoned by slave morality that he worships mediocrity, feels no emotion but envy, and refuses to ever do anything because doing things seems insufficiently humble.
Scott Alexander, Matt Yglesias Considered As The Nietzschean Superman
It sounds very arrogant, but
Nietzchean ethics isn’t all wrong. Nothing will ever get done if all we care about is each other.
We are all here on earth to help others; what on earth the others are here for, I don’t know.
W. H. Auden (but it’s an old joke)
[הלל] היה אומר: אם אין אני לי, מי לי?
משנה אבות א:יד
But as the Mishna continues, it has to be balanced.
וכשאני לעצמי, מה אני?
משנה אבות א:יד
It was said of Reb Simcha Bunem, a 18th century Hasidic rebbe, that he carried two slips of paper, one in each pocket. One was inscribed with the saying from the Talmud: Bishvili nivra ha-olam , “for my sake the world was created.” On the other he wrote a phrase from our father Avraham in the Torah: V’anokhi afar v’efer , “I am but dust and ashes.” He would take out and read each slip of paper as necessary for the moment.
Martin Buber, Tales of the Hasidim: Later Masters , pp. 249-250.
So the אדם בליעל is the one who not only cares about himself but is also משלח מדנים בין אחים, creates strife with others. There has to be a balance. Scott Alexander calls that “liberalism”.
Slave morality hates power/excellence and refuses to justify it. Master morality says power/excellence is its own justification, and the rest of us have to justify ourselves to it. Liberalism says that sure, we can probably justify power/excellence, as long as it stays within reasonable bounds and doesn’t cause trouble.
Slave morality ignores benefits and sets the importance of harms at infinity. Master morality ignores harms, and sets the value of “benefits” (not that it would think of it in these terms—greatness doesn’t exist to benefit others) at infinity. Liberalism accepts the normal, finite utilitarian calculus and tries to balance benefits against harms.
Scott Alexander, Matt Yglesias Considered As The Nietzschean Superman
I don’t have opinions on contemporary politics, so I won’t use the term “liberalism”. But Hillel’s dialectic of אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי; וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי has to be the basis of how we interact with the world.