Kavanot: Lions and Bears, Oh My

לד ויאמר דוד אל שאול רעה היה עבדך לאביו בצאן; ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר׃ לה ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו; ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמיתיו׃ לו גם את הארי גם הדב הכה עבדך; והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם כי חרף מערכת אלהים חיים׃

לז ויאמר דוד ה׳ אשר הצלני מיד הארי ומיד הדב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה;

ויאמר שאול אל דוד לך וה׳ יהיה עמך׃

שמואל א פרק יז

Grammatical Objects

The phrasing of ובא הארי ואת הדוב is odd until we realize that “את” is a funny word. Usually it is an article indicating the direct object of a transitive verb: (בראשית א:א)‎ בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ׃. But sometimes it means “with”: (בראשית א:א)‎ ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה; והחרש יעקב עד באם׃. So our pasuk means “The lion would come (taking ובא as the continual present) even with the bear”.

The מלבי״ם notes that the two words have a subtle distinction (אילת השחר ש״מ, תקע״ט):‎ “את” means with something of lesser importance, while “עם” means that both things are equally significant. For example:

וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים׃

בראשית יג:ה

מי גרם שהיה לו כל זאת, הליכתו עם אברם

רש״י, שם

ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה; ונשתחוה ונשובה אליכם׃

בראשית כב:ה

אמר רב הונא אמר קרא (בראשית כב) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור

קידושין סח,א

Thus the lion is the important part of David’s story; the bear is incidental. We will see the importance of being attacked by a lion, but I have to bring up one of my favorite anecdotes from the Gemara:

שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע (דברים ו:יג) לאת ה׳ אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה עד שבא ר׳ עקיבא ולימד את ה׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים

בבא קמא מא,ב

Lions in תנ״ך

ה וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה; ויבאו עד כרמי תמנתה והנה כפיר אריות שאג לקראתו׃ ו ותצלח עליו רוח ה׳ וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו; ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה׃

שופטים פרק יד

כ ויהי הם ישבים אל השלחן;
ויהי דבר ה׳ אל הנביא אשר השיבו׃ כא ויקרא אל איש האלקים אשר בא מיהודה לאמר כה אמר ה׳: יען כי מרית פי ה׳ ולא שמרת את המצוה אשר צוך ה׳ אלהיך׃ כב ותשב ותאכל לחם ותשת מים במקום אשר דבר אליך אל תאכל לחם ואל תשת מים לא תבוא נבלתך אל קבר אבתיך׃ כג ויהי אחרי אכלו לחם ואחרי שתותו; ויחבש לו החמור לנביא אשר השיבו׃ כד וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתהו; ותהי נבלתו משלכת בדרך והחמור עמד אצלה והאריה עמד אצל הנבלה׃

מלכים א פרק יג

לה ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה׳ הכיני נא; וימאן האיש להכתו׃ לו ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה׳ הנך הולך מאתי והכך האריה; וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו׃

מלכים א פרק כ

כד ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים וישב בערי שמרון תחת בני ישראל; וירשו את שמרון וישבו בעריה׃ כה ויהי בתחלת שבתם שם לא יראו את ה׳; וישלח ה׳ בהם את האריות ויהיו הרגים בהם׃ כו ויאמרו למלך אשור לאמר הגוים אשר הגלית ותושב בערי שמרון לא ידעו את משפט אלקי הארץ; וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם ידעים את משפט אלקי הארץ׃ כז ויצו מלך אשור לאמר הליכו שמה אחד מהכהנים אשר הגליתם משם וילכו וישבו שם; וירם את משפט אלקי הארץ׃ כח ויבא אחד מהכהנים אשר הגלו משמרון וישב בבית אל; ויהי מורה אתם איך ייראו את ה׳׃ כט ויהיו עשים גוי גוי אלהיו; ויניחו בבית הבמות אשר עשו השמרנים גוי גוי בעריהם אשר הם ישבים שם׃

מלכים ב פרק יז

Thus being attacked by a lion is not a coincidence; it is a message from ה׳. Being eaten by the lion is a sign of not listening to the נביא. Not being eaten is a sign that ה׳ is on your side. שמשון took it that way; after his encounters with the lion and its corpse he was emboldened to take on the פלישתים. And David saw it the same way:

יודע אני שלא לחנם נזדמן לי הדבר ההוא, אלא שלעתיד אני בא לידי כיוצא בה לתשועת ישראל, ואסמוך עליה ואצא. וזה אחד משני צדיקים שנתן להם רמז וחשו להשכיל בדבר: דוד ומרדכי, שנאמר (אסתר ב:יא) בכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר וכו׳. אמר: לא לחנם עלתה בצדקת זו שנתפסה הערל הזה, אלא שעתידה היא לעמוד לישראל ביום צרה.

רש״י שמואל א יז:לז, ד״ה ה׳ אשר הצילני

(This is also brought down in ילקוט שעמוני, along with two who did not take hints: Yaakov who felt the need to pray to be saved from Esav, and Moshe who did not realize Yehoshua would succeed him.)

Answering the Call

We have a perek of תהילים‎ that epitomized David’s approach to battle:

א למנצח מזמור לדוד׃
ב יענך ה׳ ביום צרה; ישגבך שם אלקי יעקב׃
ג ישלח עזרך מקדש; ומציון יסעדך׃
ד יזכר כל מנחתך; ועולתך ידשנה סלה׃
ה יתן לך כלבבך; וכל עצתך ימלא׃
ו נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגל; ימלא ה׳ כל משאלותיך׃
ז עתה ידעתי כי הושיע ה׳ משיחו; יענהו משמי קדשו בגברות ישע ימינו׃
ח אלה ברכב ואלה בסוסים; ואנחנו בשם ה׳ אלקינו נזכיר׃
ט המה כרעו ונפלו; ואנחנו קמנו ונתעודד׃
י ה׳ הושיעה; המלך יעננו ביום קראנו׃

תהילים פרק כ

First, we note the inclusio that pulls the whole perek together: יענך ה׳ ביום צרה and המלך יעננו ביום קראנו at the end. This also helps us understand the grammar; while the conjugation in prose is very precise, poetry plays fast and loose with our sense of time, flipping rapidly from past to present to future to imperative to conditional. And that is intentional: it gives the poem a sense of timelessness and of multiple layers of meaning. יענך can mean ה׳ answers, He will answer or a prayer: May He answer. The parallel with the end makes the latter interpretation more likely.

David then mentions אלקי יעקב, because יעקב is the first to pray before battle, and the one who used almost identical language in his prayer: (בראשית לה:ג)‎ לקל הענה אתי ביום צרתי.

David continues the theme of asking ה׳ to accept the audience’s prayers (this is one of the few תהילים‎ written in the second person) by specifying the sacrifices in the בית המקדש. The purpose of an עולה is to be burned completely to ash, דשן.‎ ה׳ shows His acceptance of a קרבן with a fire from heaven; thus David asks that עולתך ידשנה, that ה׳ burn up your עולה.

סלה is a very difficult word to translate; in context it is a musical notation but it is not clear what it means. The Targum translates it as “forever”, presumably from the same root as מסילה, a path, as in (ישעיהו סב:י)‎ סלו סלו המסלה: blaze a trail. Thus it has the sense of continuing on the same path. I like translating it not so much as “forever” but as an indication that the thought expressed should go on, “keep this in mind”.

I think the tone of the perek changes, from prayer to a confident statement of fact: ה׳ will fulfill your requests and when He does, we (David now brings himself into the narrative) will exult in your salvation.

It also becomes more militaristic. נדגל (often mis-said as נגדל, ”we will make great“) means we will raise or rally around the banner, in this case the flag of שם אלקינו. David expresses complete confidence; he knows now that the annointed (and by extension, the army) of ה׳ will be saved.

The next pasuk is clearly the climax of the perek, and also the most ambiguous. As Rav Hirsch points out, there is no verb in the first half of the pasuk. JPS translates, “Some trust in chariots, and some in horses” but there’s no “trust” in there. Also, there is a comma (or really a טפחא) between בשם ה׳ and אלקינו: it’s not “we mention the name of ה׳ our G-d” but “with the name 'ה׳׳ we mention our G-d”. Looking at the parallelism:

The gapping implies that the missing predicate in each phrase is אלקינו נזכיר. Hirsch translates:

Some see G-d in chariots, and others in horses, but as for us, we remember our G-d by the name of “The L-rd”.

Or to paraphrase, “They see the source of our victory in our weaponry but we see it in the name of G-d”. When do we see this? When they have fallen and we stand and make ourselves go on (נתעודד is the התפעל, the reflexive of עד in the sense of “ever”).

And David returns to the beginning but now joining in the תפילה, ”May ה׳ save us all“ but with the supreme confidence that they will emerge victorious.