קכא עשיתי משפט וצדק; בל תניחני לעשקי׃ קכב ערב עבדך לטוב; אל יעשקני זדים׃ קכג עיני כלו לישועתך; ולאמרת צדקך׃ We've translated כלו as "longs" but that appears to be unique to תהילים, another of David's neologisms. Generally the root כלה means "completed" or "completely destroyed". There is one similar usage that I've found, in ספר שמואל: לח וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר; וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים׃ לט וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם; כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת׃ But even that looks like a different root תכל, "purpose"; otherwise we have to say it's feminine with a missing word: ותכל דוד: הרי זה מקרא קצר, ותכל נפש דוד ; וכן תרגם יונתן: וחמידת נפשא דדוד, כמו (תהלים פד:ג): ננִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה׳, לשון תאוה. (Note Rashi's prooftext is from תהילים.) I'm still going to propose that this is David's word, that adumbrates (how's that for a sesquipedalian word?) a later usage in the Midrash: הדא הוא דכתיב (שיר השירים ה:טו): שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז; מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים׃ שוקיו, זה העולם שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראתו, כמה דתימא (שיר השירים ז:יא): אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. ומנין שכן הוא אומר, שנאמר (בראשית ב:א): וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם׃ אין ויכלו, אלא לשון תאוה, שנאמר (תהלים פד:ג): ננִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וגו׳. David longs for ה׳'s providence and His words exactly the way ה׳ longed to create the world. The Torah is the expression of that love that goes both ways, as we've quoted Jacob Neusner: G-d sings to Israel. The Torah is G-d’s song. [I]t is in the Torah that Israel meets G-d...Israel sings G-d’s song on its way across the ages—song without end—through eternity, to Heaven. קכד עשה עם עבדך כחסדך; וחקיך למדני׃ קכה עבדך אני הבינני; ואדעה עדתיך׃ קכו עת לעשות לה׳ הפרו תורתך׃ The פשט in עת לעשות לה׳ could be "it is time to act for ה׳'s sake": עת לעשות: יש עת קבוע לעשות לה׳ משפט בהרשעים אשר הפרו תורתך. But that seems too violent for the tenor of this perek. Ibn Ezra softens the לעשות to mean not vengeance but increasing תלמוד תורה: עת: כל תאותי היא שתבינני ואדעה עדותיך, הפך עושקי שהפרו תורתך בעת זקנתם או בעת צרתם וצרכם אליך. Others read it as "the time to act belongs to ה׳": עת לעשות לה׳ הפרו תורתך: עת ומועד לה׳ שיעשה נקמה, כאשר הפרו הורתך. אף על פי שבזמן הזה אתה מאריך לרשעים, יבוא עת שׁתִּפָּרַע מהם, והוא עת הגאולה. Rashi adds an interesting twist: עוד ראיתי נדרש באגדה פי׳ איש פנוי וטיילן העושה תורתו עתים מפר ברית, שאדם (פנוי) צריך להיות יגע בתורה כל שעות היום. But the Mishna reads it in a very different way: ...התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב:ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה׳ עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה׳׃..ואומר עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ; רבי נתן אומר, הפרו תורתך, עת לעשות לה׳. שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם: בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבועז שאמר לקוצרים ה׳ עמכם... רבי נתן אומר הפרו תורתך: פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה׳, אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו, וזהו רצונו של מקום שנאמר (תהלים לד:טו) בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור ואומר (תהילים קיט) עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. אמר רבא האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש; מסיפיה לרישיה מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש: עת לעשות לה׳; מאי טעם? משום הפרו תורתך. מסיפיה לרישיה מדריש: הפרו תורתך; מ״ט? משום עת לעשות לה׳. The "they" of הפרו תורתך are not the רשעים but חז״ל. And this idea was extended to a more radical innovation: writing the "תורה שבעל פה": דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב (שמות לד:כז): וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וכתיב: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל׃, הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. אמר ר׳ יהודה הלוי ב״ר שלום: בקש משה שתהא אף המשנה בכתב, וצפה הקדוש ברוך הוא על שעתידין אומות העולם לתרגם את התורה ולקרות אותה יונית, והן אומרין אף אנו ישראל, א״ל הקדוש ברוך הוא (הושע ח:יב) אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי; כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ׃ וכל כך למה, אלא שהמשנה מסטורן שלו של הקדוש ברוך הוא, ואין הקדוש ברוך הוא מגלה מסטורן שלו אלא לצדיקים, שנאמר: (תהלים כה:יד) סוֹד ה׳ לִירֵאָיו. But אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב (שמות לד:א) אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ אמר לו הקב״ה למשה יישר כחך ששברת. And so: דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב ...דהא רבי יוחנן ור״ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל. The Rishonim understand this to writing ספרי תורה שבעל פה in general: שהרי ניתנה תורה שבע״פ ליכתב בזמן הזה משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. As far as I can tell,רבנו בחיי is the first to apply this to the writing of the Mishna as a whole, and then to the writing of the Gemara: ורבינו הקדוש שחבר המשנה ולמד אותם ברבים וכתבוה הכל בימיו, כונתו היתה כדי שלא תשכח תורה מישראל, שראה הרשעה מתפשטת בעולם וישראל מתפזרין בגלות, על כן הותר לו לעשות כן משום שנאמר (תהלים קיט) עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, וכתב וחבר המשנה שהיא תורה שבעל פה...ואחרי כן נתמעטה החכמה וקצרו הלבבות ועמדו רבינא ורב אשי וחברו התלמוד שהוא פירוש המשנה... And this principle of ביטולה של תורה זהו יסודה, connected to עת לעשות לה׳, has continued to be applied to learning Torah: [בשבת] כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה וקורין בהם אפילו כתובים בכל לשון. האידנא: פי׳ דבזמן חכמי התלמוד היה אסור לכתוב ספרים אלא בלשון הקודש או יוני אבל האידנא משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך התירו לכתוב בכל לשון. And even more radically: באופן פשוט, מצות לימוד תורה מיוחדת לגברים, כפי שפותח הרמב״ם את הלכות תלמוד תורה: ”נשים פטורות מתלמוד תורה, שנאמר ’ולמדתם אותם את בניכם [ולא בנותיכם]‘“. נשים יכולות ללמוד תורה אם הן רוצות, ואף מקבלות על כך שכר, אך מצד שני אסור ללמד תורה לנשים (למעט ההלכות המעשיות שעליהן לדעת): (סוטה כ,א) ”רבי אליעזר אומר, כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות“. הרמב״ם סיכם זאת כך: ”אשה שלמדה תורה יש לה שכר... ואף על פי שיש לה שכר ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן“ (הלכות תלמוד תורה א:יג)... המהפכה התרחשה בדורות האחרונים ממש, נוכח השינויים הרבים בעולם, כולל פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לנשים, הגיעו גדולי ישראל רבים, דוגמת ”החפץ חיים“, למסקנה שאי אפשר להסתפק בחינוך הביתי לתורה וחובה להקים מוסדות חינוך תורניים לבנות (כמו שנעשה למשל בהקמת ”בית יעקב“ על ידי הגברת שרה שנירר הזכורה לטוב). גם כאן השתמשו הפוסקים בקביעה ”עת לעשות לה׳ הפרו תורתך“: אם הנשים לא תלמדנה תורה וכל השכלתן תסתכם בלימודי חול, הן עלולות לעזוב את דרך התורה והמצוות והחברה הדתית תאבד אותן. Rashi, building on this understanding of עת לעשות לה׳, adds: ורבותינו דרשו (גיטין ס,ב) ממנו שעוברין על דברי תורה כדי לעשות סייג וגדר לישראל כגון גדעון ואליה בהר הכרמל שהקריבו בבמה. Now, that is very hard to understand, because the case of Elijah is an illustration of the power of the נביא, not of חז״ל: נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלקיך; אליו תשמעון׃ אליו תשמעון: אפילו אומר לך, ”עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה“, כאליהו בהר הכרמל; לפי שעה--שמע לו. ...אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע״ז, אבל בתנאי שלא יקבע זה לדורות ויאמר שה׳ צוה בזה לעשות כך וכך לדורות עולם, אלא שיצוה הוראת שעה ובזמן מסויים בלבד. Note that there are two aspects here: הוראת שעה and זמן מסויים בלבד. The latter means that a command that is part of a נבואה is limited in time to that moment only. The הוראת שעה means that the very nature of the decision is for the nonce; it does not create a precedent for future halachic decisions. There is a similar concept in U.S. law, of an unpublished decision: An unpublished opinion is a decision of a court that is not available for citation as precedent because the court deems the case to have insufficient precedential value. Now, the חכמים have the power to create "extra-Torah" laws, called גזירות ותקנות: י ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳; ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׃ יא על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל׃ בכל מצוה לשמוע להן אפילו בגזרות ותקנות שהרי הוא אומר ”על פי התורה אשר יורוך“ אלו גזירות ותקנות ומנהגות שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם. But that would seem to have nothing to do with the נבואה case. I think Rashi is alluding to a different gemara that explicitly links the two ideas. The gemara discusses a case where a מדרבנן ruling overrides a מדאורייתא: דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה; במזיד לא הורצה. והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה!...ואמרי רבנן לא הורצה? וקא הדר מעייל חולין לעזרה! The Gemara infers: Since he is not obligated to bring this extra offering by Torah law, in essence he subsequently brings in a non-sacred animal to the Temple courtyard. The gemara then brings similar examples of not blowing shofar or carrying the lulav on Shabbat. How can the rule of לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך allow חז״ל to violate the Torah? ת״ש (דברים יח:טו) ”אליו תשמעון“ אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו. שאני התם דכתיב ”אליו תשמעון“. וליגמר מיניה! מיגדר מילתא שאני. הכל לפי השעה שמע לו: קשיא לן אדרבה איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא, אלמא אין ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה. לא קשיא, דכל תקנות חכמים לפי השעה הם, משום גדר דבר, וקס״ד דלא אמרו לפי שעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקדוש ברוך הוא ממצוה פלונית ואינו רוצה שתעשו אותה לעולם, שאין שומעין לו. ואקשינן וניגמר מינה, ומסקינן מיגדר מלתא שאני, פי׳ אלא מגדר מלתא שאני וה״ה לב״ד דגמרינן מינה. Meaning, both the נביא and the חכמים have the power to enact rulings that are not in the Torah, but both are לפי השעה, meaning that they do not create precedents. They cannot be extended or learned from. The נביא has an extra limitation, that their enactment can only be for the moment, not for all generations. This is because it isn't the נביא making the enactment; they are only reporting ה׳'s will, and ה׳ promised that He would never uproot תורה מסיני: לֹא יַחֲלִיף הָאֵ־ל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ. The gemara makes a הקש, a parallel, between the two sorts of הוראות שעה, and learns that they have the same power. If Elijah can override a Torah law לפי השעה, then so can חז״ל. But their power is more limited in that the גזרה has to be מיגדר מלתא, to "fence" or protect the Torah. A הוראת שעה is never arbitrary and doesn't really violate the Torah; it comes from a careful balancing of competing Torah values. עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. והענין כי יש דברים שאדם עושה לפי העת הוראת שעה כמזבח אליהו בהר הכרמל...והנה בדברים כאלו צריך שיקול הדעת גדול מאד, שאפשר יראה לאדם שהשעה צריכה לכך וטועה בדבר...היוצא מזה כי הצדיק החפץ לעשות דבר הַרָשׁוּת לפי צורך השעה, צריך שֵּׂכֶל להבין לדעת אם אותו הדבר הוא מהדברים שהקב״ה מעיד עליו כי טוב הוא. וזהו אומרו הבינני כדי שאדעה הדברים שהם עדותיך, שאתה מעיד עליהם כי טובים הם. ופירש על אי זה דבר אני אומר, על עת לעשות לה׳ דבר מסויים לפי העת בעת שהפרו תורתך לגדור גדר. The stich continues: קכז על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז׃ קכח על כן כל פקודי כל ישרתי; כל ארח שקר שנאתי׃ Artscroll translates כל פקודי כל as "every precept regarding everything", from Rashi: כל פקודי כל ישרתי: כל פקודי כל דבר אשר צוית בתורתך...אמרתי עליהם ישרו כל זה. It's still hard to understand the על כן: "therefore I love your commmandments"? What in what we've just said is a reason to love Torah? Rashi reads "על כן" as "because". "Since I love Your commandments more than gold and silver, and since I consider the totality of Your precepts, therefore I can ask to be able to say עת לעשות לה׳ הפרו תורתך". על כן אהבתי : על אשר אהבתי מצותיך ראוי לך ללמדני עת רצון ומה אעשה לך ותרצני. יש ”על כן“ הרבה שפתרונו ”על אשר“ כמו כי (בראשית לג:י) עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, (במדבר י:לא) כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ, (ישעיה טו:ז) עַל כֵּן יִתְרָה עָשָׂה. It's only when we look at Torah impartially, without biases or personal interest, and look at it as a coherent whole, that we can make the sort of value judgments of which the Alshich says, צריך שֵּׂכֶל להבין לדעת אם אותו הדבר הוא מהדברים שהקב״ה מעיד עליו כי טוב הוא.