קה נר לרגלי דברך; ואור לנתיבתי׃
קו נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך׃
קז נעניתי עד מאד; ה׳ חיני כדברך׃
קח נדבות פי רצה נא ה׳; ומשפטיך למדני׃
קט נפשי בכפי תמיד; ותורתך לא שכחתי׃
קי נתנו רשעים פח לי; ומפקודיך לא תעיתי׃
The contrast between a נר and אור is significant:
נר ואור: הנר הוא הבזך שנותן בו שמן ופתילה, והאור הוא האור עצמו, ואור גדול מנר
Mishlei puts it this way:
כי נר מצוה ותורה אור; ודרך חיים תוכחות מוסר׃
We need two kinds of guidance: short term and long term:
דרש רבי מנחם בר יוסי: (משלי ו) ”כי נר מצוה ותורה אור“ תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור את המצוה בנר, לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם
Each individual מצוה guides us in how to act in a given situation, but the תורה as a whole provides the big-picture guidance for life as a whole. But both are necessary. The “long term” consists of all those little “short term”s:
In the long run we are all dead
And there is no “Torah” outside of the מצוות (including the מוסר principles we get from the narrative of תנ״ך and אגדה). What we call “Torah” is an emergent property of all those details, and the only way to learn Torah is to learn דברך, משפטיך and פקודיך:
וזה שאמר הפסוק כי נר מצווה, כל מצווה היא נר, בפני עצמו. אולם אין התורה כולה נרות הרבה נפרדים, אלא, תורה אור, התורה שיש בה כל המצות, היא אור אחד. שהתחברו הנרות ונעשו אור אחד גדול, שהתורה היא אחת…ולפיכך עשיית מצווה אחת גוררת אחריה עשיית מצווה אחרת כי כולן מהוות שלמות אחת וכל אחת היא חצי דבר בלבד.
The stich continues:
קיא נחלתי עדותיך לעולם; כי ששון לבי המה׃
קיב נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב׃
And I want to focus again on one of the synonyms for Torah, עדות, literally “testimony”, “witness”. We know what that means:
עדות, the institutions ordained by G-d symbolic of these teachings.
עדות הם הַמִּצְוֹת אשר הם עדות וְזֵכֶר, כמו שבת ומועדים, ציצית ותפילין, וכיוצא בהן.
The Ramban explains the need for עדות, in what has been called:
The Most Famous Ramban in Chumash—The End of Parshas Bo
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע״ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג:יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הא־ל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה׳ את הארץ. וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם…
ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה׳ בקרב הארץ (שמות ח:יח), להורות על ההשגחה…
ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (שמות יב:טו) …
…והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו…
…ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם…
There’s one more subtlety in the עדות of this perek:
[H]e frequently refers to G-d’s testimonies, עֵדֹתֶיךָ, as עֵדְוֺתֶיךָ, with a slight change in inflection [pronouncing the word as though is is derived from עֲדִי, ornament].
וַיּוֹצִא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ; וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ׃
The Torah is supposed to be an ornament, the thing that others see when they look at us:
ד וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ; וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו׃
ה וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ; וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ׃
ו וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב׃
וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך; ויראו ממך׃
ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב(דברים כח:י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. ותניא ר׳ אליעזר הגדול: אומר אלו תפילין שבראש.
And keeping עדותיך doesn’t always require a visible thing; it’s an attitude:
לא אמרו חז״ל: אלו תפילין שעל הראש, או תפילין של ראש, אלא: אלו תפילין שבראש. כוונתם שאשר יהיו במוחו כל הכתוב בתפילין, היינו אשר התפילין יהיו בראשו ממש.
להורות כי בפנימיות הראש בכח העלם המחשבה צריך להיות שם התפילין והם קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות ובאמת צריך להיות כן גם באיבריו החיצוניים מכף רגל ועד ראש לא במחשבה בלבד וכענין התפילין שציונו יתברך שמו להניח גם על היד…
And that is what leads to לעולם עקב, the eternal reward.