בס״ד

Kavanot: Let Me Count the Ways ט

Thoughts on Tanach and the Davening

סה טוב עשית עם עבדך ה׳ כדברך׃
סו טוב טעם ודעת למדני; כי במצותיך האמנתי׃
סז טרם אענה אני שגג; ועתה אמרתך שמרתי׃
סח טוב אתה ומטיב; למדני חקיך׃
סט טפלו עלי שקר זדים; אני בכל לב אצר פקודיך׃
ע טפש כחלב לבם; אני תורתך שעשעתי׃
עא טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך׃
עב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף׃

תהילים פרק קיט

This stich is unusual in that most of the initial words are the same; most of the perek has different words under each letter. Here, טוב is a leitwort, the theme word of the section. And it means more than “good” in English; it implies completeness:

[T]he concept of “good” designates that which is complete accordance with a purpose or aim.

Hirsch Psalms, CXIX:65

And we know that it is applied to the Torah:

כי לקח טוב נתתי לכם; תורתי אל תעזבו׃

משלי ד:ב

But thinking textually, it was first applied to creation:

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד; ויהי ערב ויהי בקר יום הששי׃

בראשית א:לא

I think that’s intentional; we see the Torah as the blueprint of creation, and when the world corresponds to the Torah, that is טוב:

”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים“, זה שאמר הכתוב (משלי ג: יט): ”ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ“ וכשברא הקב״ה את עולמו, נתיעץ בתורה וברא את העולם.

מדרש תנחומא בראשית א:א

The Sfas Emes points out that the Torah that is the blueprint of the world is not some abstract Platonic vision, but the Torah that we live and learn every day:

א הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא; וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ׃
כב ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ; קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז׃
כג מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ׃
ל וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן; וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת׃

משלי פרק ח

במדרש (משלי ח:ל) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן. הביט בתורה וברא את העולם. פי׳ בתורה שנמצא בכל דור ובכל שנה. לכן כתיב וָאֶהְיֶה לשון עתיד כי התורה חיות פנימי של כל הברואים שנמצא נקודה דאורייתא בכל עת ובכל מקום. שזה ענין אומרם באורייתא ברא עלמא א״כ הוצרך להיות הבריאה להשלמת התפשטות דרכי התורה ומשפטיה וכדי להוציא לאור משפטי התורה נברא העולם…

שפת אמת, בראשית, תרמ״ד

The Torah represents reflects not so much the world we live in, but the world in which we ought to live in, the purpose of creation. As Robert Cover, a Yale law professor and Jewish activist, put it:

שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד—על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים.

משנה אבות א:ב

The “world” of which Simeon the Just spoke was the nomos, the normative universe.

This nomos is as much “our world” as is the physical universe of mass, energy, and momentum. Indeed, our apprehension of the structure of the normative world is no less fundamental than our appreciation of the structure of the physical world.

A nomos, as a world of law, entails the application of human will to an extant state of affairs as well as toward our visions of alternative futures. A nomos is a present world constituted by a system of tension between reality and vision.

Robert M. Cover (1983), The Supreme Court, 1982 Term—Foreword: Nomos and Narrative, pp. 5-11 passim, re-ordered

And that is what טוב means.


And David asks טוב טעם ודעת למדני. There are two aspects to this טוב,‎ טעם and דעת.‎ תהילים פרק לד uses parallel language, of טעם and ראיה:

טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳; אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ׃

תהילים פרק לד:ט

I think this represents what we talked about last time, of two aspects of our learning Torah: what we could call “left brain”, analytic and orderly, and “right brain”, emotional and holistic. And it is the emotional side, the טעם, that David emphasizes in ספר תהילים. It is why Torah is called שירה:

אמר בתורה (דברים לא:יט): ”ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם“. ויש להבין, למה התורה הקדושה נקראת ”שירה“?

וביאר מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק״ל (דברי אגדה), שאם למשל יזדמן לעיר מומחה גדול בעל שם עולמי, ויתפרסם שעומד להעביר הרצאה בפילוסופיה או ברפואה וכדומה, הלא מובן הדבר, שרק בני אדם שיש להם יד בחכמות הללו, הם אלו שיבואו לשמוע את דבריו, אבל המון העם שאינם בקיאים באותה חכמה, אין להם שום עניין באותן הרצאות, אפילו יהיה המרצה גאון עצום.

אבל לא כך יהיה אם יבוא לעיר נגן גאוני או חזן מוכשר בעל שם עולמי, שאז בודאי שיבואו הכל לשמוע את הניגונים ואת השירה העריבה. גם אלו היודעים בעצמם שלא יגיעו לעומק חכמת הנגינה והשירה, בכל זאת, כל אחד לפי מדת הבנתו ישיג סיפוק בנפשו, עונג ונחת, מהשירה והזמרה של המנגן או החזן.

כעת נבין מדוע התורה מכונה בפסוק ”שירה“: כי תכלית מצוות כתיבת התורה היא ”ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם“; אם אתה מעוניין למסור את התורה לבני ישראל, ”שימה בפיהם“, עליך לדאוג שיקלטו את דברי התורה הזאת. וכאשר נמסור את התורה במתיקות, כפרשה של שירה, באופן שירגישו הלומדים במוחש כי ”פקודי ה׳ ישרים משמחי לב…נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש“!

רב יצחק זילברשטיין, ופריו מתוק, מדוע התורה הקדושה נקראת שירה?

And it explains how חז״ל saw an odd story in ספר יהושע;

יג וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ; וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ׃ יד וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה׳ עַתָּה בָאתִי; וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ׃

יהושע פרק ה

אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו ”עתה באתי“ מיד (יהושוע ח) ”וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק“; אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה.

מגילה ג,א-ב

עתה באתי: פי׳ ריב״ן על תלמוד תורה באתי דכתיב ביה ועתה כתבו לכם את השירה הזאת.

תוספות, שם

ויש בו דרש כי בא להפחידם על בטול תורה…וזה הדרש רחוק כי אין שעת המלחמה שעת ת״ת.

רד״ק, יהושע ה:יד

והדברים טעונים הסבר: יהושע שואל את המלאך שאלה פשוטה. על מה הקב״ה רוצה להענישנו, האם על ביטול התורה שלנו או על אי הקרבת הקרבן. והמלאך, במקום להשיבו בתמציתיות, ”על ביטול התורה“, משיב הוא ליהושע דרך רמז מסתורי ורחוק של ”ועתה“, ועל יהושע להבין את תשובתו דרך פסוק, האומר ש”ועתה כתבו לכם את השירה הזאת“. מדוע?

ביאר גאב״ד פוניבז׳ הגרי״ש כהנמן זצ״ל: יהושע מגיע ושואל, תמה ולא מבין, מדוע תובעים את עם ישראל על אי לימודם? הלא מלחמה נערכה היום, כולם עייפים שבורים ורצוצים, רק רוצים לחטוף תנומה, לקרוא דרור לעצמותיהם היבשות. מה רוצים מהיהודים העייפים, שקיימו את רצון ה׳ ונלחמו על יריחו?!

ועל כך השיב לו המלאך במילה אחת: ”תורה זה עתה, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת“. לימוד תורה אינו רק חיוב הלכתי, לימוד התורה אינו רק הכרח, שחייבים לעשותו בגלל החיוב שלא יעבור עלינו יום בלא תורה. תורה היא שירה!!—”את השירה“ הזאת! שיר לא שרים מתוך כורח. שיר שרים גם לפני הקרב וגם לאחריו. שירה שרים כי אוהבים לשיר, כי ישנה הנאה וגישמאק בשירה. את שירת בת השמים התורה הקדושה הייתם צריכים לשיר מעצמכם, מתוככי הלבבות, מתוך שמחה ועונג צרוף. האם כשעייפים לא שרים? שרים!! כשעייפים לא לומדים תורה? לומדים!!

רב שמואל ברוך גנוט, משוררים שיר חדש

טעם means both “taste” and “reason, cause”, and both are a part of learning Torah. The intellectual side of Torah, the דעת, is generally identified with הלכה. The underlying reasons for the laws, as well as the emotion import they have, the טעם, is generally identified with אגדה. And we need both, not only to be able to enjoy Torah, but to make sense of the הלכה at all. To quote Robert Cover again:

For every constitution there is an epic, for each Decalogue a scripture.

We inhabit a nomos—a normative universe…[L]aw becomes not merely a system of rules to be observed, but a world in which we live.

In this normative world, law and narrative are inseparably related. Every prescription is insistent in its demand to be located in discourse—to be supplied with history and destiny, beginning and end, explanation and purpose. And every narrative is insistent in its demand for its prescriptive point, its moral. History and literature cannot escape their location in a normative universe, nor can prescription, even when embodied in a legal text, escape its origin and its end in experience, in the narratives that are the trajectories plotted upon material reality by our imaginations.

Robert M. Cover (1983), The Supreme Court, 1982 Term—Foreword: Nomos and Narrative, pp. 4-5 passim, reordered

We need the טוב טעם ודעת to be able to say, כי במצותיך האמנתי: I have faith in your commandments, that they create the world in which I mean to live.


On a lighter note, the pasuk טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף is one that we take very literally; אלפי זהב וכסף is what I pay in tuition every month!