ט במה יזכה נער את ארחו לשמר כדברך׃ י בכל לבי דרשתיך; אל תשגני ממצותיך׃ יא בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך׃ יב ברוך אתה ה׳ למדני חקיך׃ יג בשפתי ספרתי כל משפטי פיך׃ יד בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון׃ טו בפקודיך אשיחה; ואביטה ארחתיך׃ טז בחקתיך אשתעשע; לא אשכח דברך׃ The previous section talked about learning Torah, but always as a tool to obeying ה׳'s will: אודך בישר לבב בלמדי משפטי צדקך; את חקיך אשמר׃. The first three psukim echo the same thought, but the volta here is ברוך אתה ה׳ למדני חקיך. This is a ברכה, praising ה׳ and asking to learn תורה לשמה, for its own sake. It is a שעשוע, a pastime, the one thing I want to spend my time doing. The phrase ברוך ה׳ occurs throughout תנ״ך: ויאמר ברוך ה׳ אלקי שם; ויהי כנען עבד למו׃ וברוך א־ל עליון אשר מגן צריך בידך; ויתן לו מעשר מכל׃ ויאמר בוא ברוך ה׳; למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים׃ But what makes this different is the אתה. We will translate ברוך as "praised" (though that's complicated). The other uses of ברוך ה׳ are third person; G-d is an abstract, distant Controller of the universe. Adding the אתה changes the expression completely; we now have a relationship. I think the most powerful expression of this is in Martin Buber's I and Thou, though it's almost too lyrical and esoteric to understand. To man the world is twofold, in accordance with, his twofold attitude. The attitude of man is twofold, in accordance with the twofold nature of the primary words which he speaks. The primary words are not isolated words, but combined words. The one primary word is the combination I-Thou. The other primary word is the combination I-It; wherein, without a change in the primary word, one of the words He and She can replace It. When Thou is spoken, the speaker has no thing; he has indeed nothing. But he takes his stand in relation. Men have addressed their eternal Thou with many names. In singing of Him who was thus named they always had the Thou in mind...[H]e who speaks the word G-d and really has Thou in mind. What distinguishes sacrifice and prayer from all magic? Magic desires to obtain its effects without entering into relation, and practises its tricks in the void. But sacrifice and prayer are set "before the Face", in the consummation of the holy primary word that means mutual action: they speak the Thou, and then they hear. This language of ברוך אתה ה׳ that we use throughout our תפילות comes from here. If we start a ברכה that turns out to be wrong, we complete it with ברוך אתה ה׳ למדני חקיך so as not to say a ברכה לבטלה. Women's davening groups will often recite this pasuk in lieu of ברכת התורה before reading the Torah. אם כבר אמר בא״י ולא סיים הברכה יאמר למדני חוקיך כדי שלא תהיה לבטלה. And more than that; this stich is the paradigm of ברכת התורה: כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ומנין שטעונה ברכה לפניה ולאחריה, שכתוב (תהילים קיט) ”ברוך אתה ה׳“ ואחר כך ”למדני חקיך“, הרי ברכה לפניה... The emphasis is on the שעשוע, not the practical benefit. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ נוסח עדות המזרח: עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כל השאר: לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה .וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱ־לֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ... הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה׃ רבי יונה אמר, שני חברים שעוסקין בדבר הלכה זה אומר בית אב של הלכה, וזה אינו אומר בית אב של הלכה, אמר הקדוש ברוך הוא ודגלו עלי אהבה. אמר רבי אחא עם הארץ שקורא ל”אהבה“ ”איבה“, כגון ”וְאָהַבְתָּ“ ”וְאָיִבְתָּ“, אמר הקדוש ברוך הוא ודלוגו עלי אהבה. ...לכך מברכין ”לעסוק בדברי תורה“, כי ללמוד תורה לא שייך רק מי שלמד תורה לאמתתה שבזה שייך למוד תורה, אבל מי שאינו מכוין ההלכה על אמיתתה אין זה לימוד, לכך מברכין ”לעסוק בדברי תורה“ בין שהוא מכוין ההלכה או שאינו מכוין ההלכה, רק שיכוין ללמוד האמת אע׳ג ששגג, הרי כי למוד התורה לעצמו נקל מאד ואין צריך לחוש לשום דבר. It's the very act of learning G-d's word that matters.