After all the wars, there is a short paragraph that seems like a summary of ספר שמואל and מלכות דוד:
טו וימלך דוד על כל ישראל; ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו׃
טז ויואב בן צרויה על הצבא; ויהושפט בן אחילוד מזכיר׃
יז וצדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים; ושריה סופר׃
יח ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי; ובני דוד כהנים היו׃
The parallel in דברי הימים helps explain some of the ambiguous phrases but is otherwise identical:
יד וימלך דויד על כל ישראל; ויהי עשה משפט וצדקה לכל עמו׃ טו ויואב בן צרויה על הצבא; ויהושפט בן אחילוד מזכיר׃ טז וצדוק בן אחיטוב ואבימלך בן אביתר כהנים; ושושא סופר׃ יז ובניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי; ובני דויד הראשנים ליד המלך׃
This looks like the end of the book. But we still have 16 chapters to go! Why end here? And even more oddly, there’s a similar ending in פרק כ:
כג ויואב אל כל הצבא ישראל; ובניה בן יהוידע על הכרי (הכרתי) ועל הפלתי׃
כד ואדרם על המס; ויהושפט בן אחילוד המזכיר׃
כה ושיא (ושוא) ספר; וצדוק ואביתר כהנים׃
כו וגם עירא היארי היה כהן לדוד׃
I think that our psukim are in fact the ending of this book. ספר שמואל is thematically a trilogy. Volume one is the story of Samuel, ending with (שמואל א טו:לה) ולא יסף שמואל לראות את שאול…ה׳ נחם כי המליך את שאול על ישראל and פרק טז, which is an epilogue that introduces David (note that David isn’t really a main character in that chapter; he has no lines and just stands passively). Volume two is the story of David and his quest to build the מקדש, and ends here. There’s an epilogue in פרק ט that parallels a similar epilogue in פרק כא (and I would argue is actually the same incident). From פרק י through פרק כ is the story of Bat Sheva and the consequences of that story, then the remainder of ספר שמואל are appendices and an epilogue to that volume. As “Rashi” puts it, after all the wars of פרק ח, David has to get down to the business of ruling:
משפט וצדקה: משך עצמו מלהלחם עוד ומלצאת ולבא עוד במלחמה והיה יושב ושופט תמיד ישראל בצדקה.
So our psukim really are the summary of מלכות דוד. His story, in a real sense, ends here. I’d like to go through it in detail, but in reverse order, culminating with ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו.
בני דוד כהנים
What does it mean to say that בני דוד were כהנים? Clearly they were not descendants of אהרון הכהן, and the parallel in דברי הימים spells it out: ובני דויד הראשנים ליד המלך. The word כהן means “to serve in a position of authority”:
והלבשת אתם את אהרן אחיך ואת בניו אתו; ומשחת אתם ומלאת את ידם וקדשת אתם וכהנו לי׃
Similarly, we have others in תנ״ך called כהנים:
ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה; ויצא יוסף על ארץ מצרים׃
כהן און: עובד השם או עובד עו׳׳ג כי אין כהן בכל המקרא כי אם משרת על דעתי.
But using the term כהנים implies something more that “ministers of state”; there is a metaphor to the literal כהנים:
כהנים: היו גדולים וחכמים רמי החשיבות מצד עצמם.
ובני דוד כהנים היו: כתרגומו ובני דוד רברבין הוו כלומר גדולים היו וממונים על כלם ובדברי הימים אומר הראשונים ליד המלך ובדברי רבותינו ז״ל תלמידי חכמים היו ולמה קראם כהנים מה כהן גדול נוטל חלק בראש אף תלמיד חכם נוטל חלק בראש.
So it implies they had some sense of G-d-given authority, a hint to their attitude of the divine right of kings. And that foreshadows the problems that are to come:
ובני דוד כהנים היו: ר״ל שרים ומושלים והנה זה הענין היה סבה להרבה מהרעות שבאו לדוד כי אם לא היה הענין כן לא מרד אבשלום ולא נהרג אמנון ואדניה כמו שיראה במעט עיון ובכלל אם היה משגיח המלך במוסר בניו לא קרה להם כך.
By the end of volume three, David’s sons are no longer כהנים:
וגם עירא היארי היה כהן לדוד׃
בניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי
The parallel in דברי הימים tells us בניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי; בניהו was in charge of the כרתי ופלתי. Who was בניהו and what were the כרתי ופלתי?
בניהו 'was one of David’s גבורים, one of his band when he was on the run from Saul and who formed the core of his army:
כ ובניהו בן יהוידע בן איש חי (חיל) רב פעלים מקבצאל; הוא הכה את שני אראל מואב והוא ירד והכה את האריה (הארי) בתוך הבאר ביום השלג׃
כא והוא הכה את איש מצרי אשר (איש) מראה וביד המצרי חנית וירד אליו בשבט; ויגזל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו׃
כב אלה עשה בניהו בן יהוידע; ולו שם בשלשה הגברים׃
כג מן השלשים נכבד ואל השלשה לא בא; וישמהו דוד
אל משמעתו׃
בניהו was a כהן (the genetic kind, descended from אהרון). His father had been כהן גדול:
ד ואלה מספרי ראשי החלוץ לצבא באו על דויד חברונה; להסב מלכות שאול אליו כפי ה׳׃
כה בני יהודה נשאי צנה ורמח ששת אלפים ושמונה מאות חלוצי צבא׃
…כח ויהוידע הנגיד לאהרן; ועמו שלשת אלפים ושבע מאות׃
כט וצדוק נער גבור חיל; ובית אביו שרים עשרים ושנים׃
And תנ״ך emphasizes the fact that he was a כהן:
א ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות הבאה והיצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה; המחלקת האחת עשרים וארבעה אלף׃
…ה שר הצבא השלישי לחדש השלישי בניהו בן יהוידע הכהן ראש; ועל מחלקתו עשרים וארבעה אלף׃
ו הוא בניהו גבור השלשים ועל השלשים; ומחלקתו עמיזבד בנו׃
But he never serves in the עבודה. Under David he is in charge of הכרתי והפלתי (which we have yet to define) and under Shlomo he is in charge of the army:
א ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל׃
ב ואלה השרים אשר לו; עזריהו בן צדוק הכהן׃
ג אליחרף ואחיה בני שישא ספרים;
יהושפט בן אחילוד המזכיר׃
ד ובניהו בן יהוידע על הצבא;
וצדוק ואביתר כהנים׃
ה ועזריהו בן נתן על הנצבים;
וזבוד בן נתן כהן רעה המלך׃
ו ואחישר על הבית;
ואדנירם בן עבדא על המס׃
So his father was כהן גדול but he is not. We don’t have an explanation, but I think his re-assignment is related to the fact that he was a soldier. A man of war cannot be a man of peace.
וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ; יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ׃
This has implications להלכה:
כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. הגה: וי״א דאם עשה תשובה נושא כפיו, ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג.
Now, technically, killing as part of army service is not a כהן שהרג את הנפש to disqualify the Kohen from נשיאת כפעם:
ובדבר כהן שנלקח לצבא בעת המלחמה והרג נפשות במלחמה, פשוט שכשר לישא כפיו, דהא מפורש באנסוהו להרוג שנושא כפיו כדאיתא…התם הא היה הדין דיהרג ואל יעבור ועבר על זה משום דמכיון שהוא עכ״פ אנוס שלא נענש…יכול גם לישא כפיו. וא״כ כ״ש בנלקח לצבא שאדרבה היה מחוייב לילך לצבא כדין המלכות ולא עשה שום איסור, שרשאי וגם מחוייב לישא את כפיו והוא דבר פשוט וברור.
And the עבודה is different:
שנאמר מעם מזבחי: ואפי׳ אין שם כהן ראוי לעבוד את העבודה נידחית וא״ת דמה שרציחה דוחה את העבודה לאו משום דרציחה דוחה את העבודה אלא משום דגברא לא חזי כדאמרינן (ברכות דף לב,ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנאמר (ישעיה א) ידיכם דמים מלאו וכ״ש עבודה וי״ל דעל כרחיך חזי דהא לא מיחל לעבודה ונשיאות כפים חומרא בעלמא הוא ועוד י״ל דשאני נשיאות כפים לפי שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור כדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם אעלים עיני וגו׳.
But there is still something wrong about it:
ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית; כי חרבך הנפת עליה ותחללה׃
שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל.
So בניהו was put into a position that was more appropriate for him: וישמהו דוד אל משמעתו.
And he was על הכרתי והפלתי. What’s that?
The Targum assumes they were a military force: the archers and slingers:
וּבְנָיָהוּ בַּר יְהוֹיָדָע מְמַנָא עַל קַשְׁתַּיָא וְעַל קַלְעֲיָא…
Some assume they are names of families or nations:
וי״מ כרתי ופלתי שתי משפחות היו מישראל שהיו סרים א־ל משמעות המלך ורואים פניו תמיד ובניהו היה בראשם.
But that doesn’t help us (it may have been obvious to contemporary readers); why those families? What did they do?
The gemara assumes that they are part of the civil administration of David; what it calls the Sanhedrin:
לג וַאֲחִיתֹפֶל יוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ; וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעַ הַמֶּלֶךְ׃
לד וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל יְהוֹיָדָע בֶּן בְּנָיָהוּ וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב׃
(דברי הימים א כז) ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ וכן הוא אומר (שמואל ב טז) ועצת אחיתופל אשר יעץ וגו׳ ובניהו בן יהוידע זו סנהדרין אביתר אלו אורים ותומים וכן הוא אומר (דברי הימים א יח) ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי ולמה נקרא שמן כרתי ופלתי כרתי שכורתין דבריהן ופלתי שמופלאין מעשיהן. ואחר כך שר הצבא למלך יואב.
ופי׳ ר״ת דכרתי ופלתי היינו סנהדרין שכורתין דבריהם לאמתן ופלתי שמופלאים בהוראה כמו מופלא שבבית דין. וא״ת היכי פשיט יהוידע בן בניהו מבניהו בן יהוידע. וי״ל דמסתמא ממלא מקום אביו היה וכי היכי דאביו היה מסנהדרין גם הוא היה מהם.
The expression מופלאים בהוראה comes from the original description of the Sanhedrin:
ח כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך; וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך בו׃
ט ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם; ודרשת והגידו לך את דבר המשפט׃
י ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳; ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׃
I like that explanation; it seems to fit in context better than a military one. The other mentions of the כרתי ופלתי are less clear. They run from Jerusalem with David during Avshalom’s rebellion:
וכל עבדיו עברים על ידו וכל הכרתי וכל הפלתי; וכל הגתים שש מאות איש אשר באו ברגלו מגת עברים על פני המלך׃
That could go either way.
They go with the army during the rebellion of שבע בן בכרי; that sounds military:
ו ויאמר דוד אל אבישי עתה ירע לנו שבע בן בכרי מן אבשלום; אתה קח את עבדי אדניך ורדף אחריו פן מצא לו ערים בצרות והציל עיננו׃
ז ויצאו אחריו אנשי יואב והכרתי והפלתי וכל הגברים; ויצאו מירושלם לרדף אחרי שבע בן בכרי׃
And they designate Shlomo as the heir apparent to David; that sounds judicial:
לח וירד צדוק הכהן ונתן הנביא ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי וירכבו את שלמה על פרדת המלך דוד; וילכו אתו על גחון׃
לט ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האהל וימשח את שלמה; ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה׃
We’ll have to leave is as a “צריך עיון”.
שריה סופר
I don’t have much to say about שְׂרָיָה except to note that he seems to have had a lot of names:
ושריה: ובד״ה קראו שושא ולמטה קראו שוה ובשלש השמות היה נקרא והוא כלל גדול בנביאים בכ״מ שנאמר פעם כן ופעם כן.
תני: שלשה שמות נקראו לאדם הזה: אחד שקראו לו אביו ואמו, ואחד שקראו לו אחרים, ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו.
I assume the names had some significance but none of the commentators express an opinion about what each means.
צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים
These are the “real” כהנים.
We saw above יהוידע הנגיד לאהרן, presumably the כהן גדול, and צדוק נער גבור חיל was a “young turk”, an up-and-coming leader of the כהנים. Where does אחימלך come in? It starts with his father אביתר:
יט ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק; ושור וחמור ושה לפי חרב׃
כ וימלט בן אחד לאחימלך בן אחטוב ושמו אביתר; ויברח אחרי דוד׃
ויהי בברח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילה; אפוד ירד בידו׃
ויאמר דוד אל אביתר הכהן בן אחימלך הגישה נא לי האפוד; ויגש אביתר את האפוד אל דוד׃
אביתר had the אפוד, and served David as his כהן גדול during his time on the run. In שמואל א פרק כח it says that Saul inquired of the אורים, so presumably יהוידע, the כהן גדול in the משכן in גבעון, had an אפוד with אוריים ותומים. When it comes time to move to Jerusalem, David appoints אביתר and צדוק as co-כהנים גדולים:
יא ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהנים; וללוים לאוריאל עשיה ויואל שמעיה ואליאל ועמינדב׃
יב ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים; התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ה׳ אלקי ישראל אל הכינותי לו׃
לז ויעזב שם לפני ארון ברית ה׳ לאסף ולאחיו; לשרת לפני הארון תמיד לדבר יום ביומו׃
…לט ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ה׳ בבמה אשר בגבעון׃
מ להעלות עלות לה׳ על מזבח העלה תמיד לבקר ולערב; ולכל הכתוב בתורת ה׳ אשר צוה על ישראל׃
It’s not clear where אביתר is serving, but he is clearly serving in some important role in the time of Shlomo, since Shlomo fires him for supporting Adoniah:
כו ולאביתר הכהן אמר המלך ענתת לך על שדיך כי איש מות אתה; וביום הזה לא אמיתך כי נשאת את ארון א־דני ה׳ לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי׃
כז ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן לה׳ למלא את דבר ה׳ אשר דבר על בית עלי בשלה׃
…לה ויתן המלך את בניהו בן יהוידע תחתיו על הצבא; ואת צדוק הכהן נתן המלך תחת אביתר׃
But our pasuk has אחימלך בן אביתר, his son. What is he doing here? The JPS just gives up:
Emendation yields “Abiathar son of Ahimelech,” cf., e.g., 20.25; 1 Sam. 22.20.
But that isn’t really right, since אחימלך בן אביתר had a role as well:
א ולבני אהרן מחלקותם; בני אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר׃
ב וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם; ויכהנו אלעזר ואיתמר׃
ג ויחלקם דויד וצדוק מן בני אלעזר ואחימלך מן בני איתמר; לפקדתם בעבדתם׃
ד וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ויחלקום; לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה׃
ה ויחלקום בגורלות אלה עם אלה; כי היו שרי קדש ושרי האלקים מבני אלעזר ובבני איתמר׃
ו ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר מן הלוי לפני המלך והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן אביתר וראשי האבות לכהנים וללוים בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר׃
So the מצודת דוד explains that in fact אביתר was the כהן גדול and צדוק and אחימלך were secondsin-command:
רצה לומר שרי הכהנים צדוק היה משוח מלחמה ואחימלך סגן ולא חשב את אביתר לכהן גדול כי לא הועמד עתה כ״א מאז מלך על יהודה.
And that is why they are mentioned here. They were the kohanim who were in David’s inner circle, helping him administer his kingdom. אביתר's role was different, purely a religious role.
But at the end of “volume 3” of ספר שמואל he is part of the government:
ושיא (ושוא) ספר; וצדוק ואביתר כהנים׃
But that is after he helps David escape from Avshalom, which a story for later:
והנה גם צדוק וכל הלוים אתו נשאים את ארון ברית האלקים ויצקו את ארון האלקים ויעל אביתר עד תם כל העם לעבור מן העיר׃
יהושפט בן אחילוד מזכיר
Like שריה סופר, we don’t know anything more about the role of the מזכיר:
מזכיר: מזכיר איזה דין בא לפניו ראשון לפוסקו ראשון.
יואב בן צרויה על הצבא
We’ve talked about Yoav a lot so far. He’s David’s general of the army and chief enforcer. He’s also David’s nephew:
יב ובעז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי׃
יג ואישי הוליד את בכרו את אליאב ואבינדב השני ושמעא השלשי׃
יד נתנאל הרביעי רדי החמישי׃
טו אצם הששי דויד השבעי׃
טז ואחיתיהם צרויה ואביגיל; ובני צרויה אבשי ויואב ועשהאל שלשה׃
יז ואביגיל ילדה את עמשא; ואבי עמשא יתר הישמעאלי׃
Interestingly, he is always בן צרויה. We don’t know the name of his father.
He’s been with David since his days on the run, and represented David when he was king of Judah:
יב ויצא אבנר בן נר ועבדי איש בשת בן שאול ממחנים גבעונה׃
יג ויואב בן צרויה ועבדי דוד יצאו ויפגשום על ברכת גבעון יחדו; וישבו אלה על הברכה מזה ואלה על הברכה מזה׃
But he was bloodthirsty, and stepped over the line multiple times, but David needed him:
לח ויאמר המלך אל עבדיו; הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל׃
לט ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני; ישלם ה׳ לעשה הרעה כרעתו׃
ה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלם; ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו׃
ו ועשית כחכמתך; ולא תורד שיבתו בשלם שאל׃
His death was as gory as his life:
כח והשמעה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה; וינס יואב אל אהל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח׃
כט ויגד למלך שלמה כי נס יואב אל אהל ה׳ והנה אצל המזבח; וישלח שלמה את בניהו בן יהוידע לאמר לך פגע בו׃
ל ויבא בניהו אל אהל ה׳ ויאמר אליו כה אמר המלך צא ויאמר לא כי פה אמות; וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דבר יואב וכה ענני׃
לא ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו; והסירת דמי חנם אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי׃
…לד ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימתהו; ויקבר בביתו במדבר׃
Now, that’s very negative view of Yoav, but we have to realize how important he was.
שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלקיך נתן לך לשבטיך; ושפטו את העם משפט צדק׃
ר׳ אלעזר אמר אם אין שוטר אין שופט. כיצד? כיון שנתחייב אדם בבית דין לחבירו, אם אין שם שוטר שיוציא ממנו, כיון שפירש מן הדיינין, אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד שוטר, והשוטר מוציא ממנו. אמר ר׳ אלעזר בן פדת אילמלא שיטנו של יואב, לא היה דוד יכול לעשות את הדין. וכן הוא אומר ”ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא“ (שמואל ב ח:טו-טז), וכי דוד ויואב שופטים היו, אלא כל מי שאינו שומע לדיין, מוסרין אותו ביד יואב, ומוציאין ממנו בעל כרחו.
Ancient Israel did not have a Posse Comitatus Act. Yoav was head of both the Department of Defense and the Department of Justice. He was a critical part of David’s administration. Our paragraph focuses on that, and I think that is what is being mentioned here. יואב בן צרויה על הצבא means יואב בן צרויה על השטרים. This is the context of that pasuk:
יואב על הצבא, ואימתו מוטלת על העם לדכא תחת רגליו את אשר לא יקים את משפט המלך, והן אמת כי אומרו בנתים וצדקה…כי לקיים משפטו היה עושה צדקה עם הדל לפרוע חובו. עוד יתכן גם שתהיה הצדקה בפני עצמה, כי אמר שני דברים משפט וצדקה, ועל המשפט אמר ויואב על הצבא, ועל הצדקה איך היה יכול לבדו לזכור כל עניי עמו, שהיו עם רב כחול אשר על שפת הים, על זה אמר ויהושפט בן אחילוד מזכיר, שהוא היה משתדל לדעת על ידי שלוחיו לכל מקום, ומזכיר לפני המלך, בל ישכח כל מקום הראוי לעשות בו צדקה.
And we mentioned צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר כהנים for this role as well, not so much for their role in the עבודה but their role in משפט וצדקה. It’s a role that we don’t usually think about:
ח כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך; וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך בו׃
ט ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם; ודרשת והגידו לך את דבר המשפט׃
י ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳; ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׃
יא על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל׃
The kohanim are the keepers of the original ספר תורה:
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה׳; וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
ח וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה׃
…י יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ׃
ניתן לפרש את הפסוק בדרך נוספת. אם יפלא מבית דין שבעיר דבר הקשור לנוסח המקרא—”ובאת אל
הכהנים הלוים“, שהם מופקדים על שמירת תורה שבכתב והוראתה [ראה דברים לא:ט] והם יבררו את
הנוסח המדויק על פי הספר המונח בעזרה. וראה מלכים ב כב:ח, וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה׳…
וראה בבלי חגיגה יא,א: ”אי מסתפקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי“, ומובן
מפני מה גזרה התורה שדוקא כהנים רואים נגעים…ואם יפלא מדייני העיר דבר הקשור
לתורה שבע״פ, עליהם לפנות ”ואל השפט אשר יהיה בימים ההם“, היינו אל בית הדין הגדול.
The kohanim continue to have this role:
ז ובשנת שלוש למלכו [של יהושפט] שלח לשריו לבן חיל ולעבדיה ולזכריה ולנתנאל ולמיכיהו ללמד בערי יהודה׃
ח ועמהם הלוים שמעיהו ונתניהו וזבדיהו ועשהאל ושמרימות (ושמירמות) ויהונתן ואדניהו וטוביהו וטוב אדוניה הלוים; ועמהם אלישמע ויהורם הכהנים׃
ט וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה׳; ויסבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם׃
And this gives another perspective on שריה סופר:
לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא״ו דגחון—חציין של אותיות של ס״ת, דרש דרש—חציין של תיבות, והתגלח—של פסוקים.
אמר ר׳ אבהו כתיב (דברי הימים א ב:נה) וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ. מה ת״ל סופרים אלא שעשו את התורה ספורות ספורות: חמשה לא יתרומו תרומה, ה׳ דברים חייבין בחלה…ד׳ אבות נזיקין אבות, מלאכות ארבעים חסר אחת.
We use the term “דברי סופרים” in general for מצוות דרבנן, but the סופר technically is the one who understands the written law; i.e. the keeper of the תורה שבעל פה:
האחד [ממיני ”דברי סופרים“] מה שפרשו חכמים בתורה, וזה שנקרא דברי סופרים, ואין הכוונה כלל שיהיה זה מדבריהם בלבד כי תורה הוא לגמרי וחייב עליו כמו שמחייב על דבר המפורש בתורה, ונקרא דברי סופרים בשביל שפירוש המצוה מדברי הסופרים…
So this whole pasuk describes the keepers of the letter of the law, essential for any ממלכות משפט.
So we have the pieces of a Torah-based government here: מלך, שפטים ושטרים and כהן. Rabbi Shulman likes to cite the mnemonic “משכן”:
הרב יהודה ליאון אשכנזי…העיר פעם שראשי התיבות של ארבע הרשויות האלה הן ”משכן“: מלך, שופט, כהן, נביא. ללמדנו שהתנאי להשכנת השכינה בעם ישראל הוא צירופן ושיתוף הפעולה של ארבע רשויות אלו על מגוון תפקידיהן. וכן להפך. כשבעלי תפקידים ציבוריים אלה מועלים בתפקידם, מביא הדבר לחורבן, כדברי תוכחת הנביא ירמיהו ערב חורבן הבית הראשון: ”הכהנים לא אמרו איה ה׳ ותֹפשי התורה [כלומר, השופטים] לא ידעוני והרֹעים [כלומר, המנהיגים, המלכים] פשעו בי והנביאים נִבְּאו בבעל ואחרי לא יועלו הָלָכו“ (ירמיהו ב:ח).
But note that there’s no נביא in our paragraph. That, I think, is intentional. There certainly were נביאים who confronted David, but they are not, and by definition cannot be a formal part of the government.
A moral society needs an institution that is outside the halls of government to remind the powers that be that they work for the people, not the other way around.
The primary social function of a religious society is to speak the truth to power.
In a modern democracy, that role is filled by the media:
Th‘ newspaper does ivrything f’r us. It…comforts th’ afflicted, afflicts th' comfortable…
Burke said there were Three Estates in Parliament; but, in the Reporters’ Gallery yonder, there sat a Fourth Estate more important far than they all. It is not a figure of speech, or a witty saying; it is a literal fact,—very momentous to us in these times. Literature is our Parliament too…Whoever can speak, speaking now to the whole nation, becomes a power, a branch of government, with inalienable weight in law-making, in all acts of authority. It matters not what rank he has, what revenues or garnitures: the requisite thing is, that he have a tongue which others will listen to; this and nothing more is requisite…[F]rom the Daily Newspaper to the sacred Hebrew Book, what have they not done, what are they not doing!
In ancient Israel, that role was the role of the נביא:
והחלק השני [של תפקידו של נביא], שיקרא לעבודת ה׳ ויזהיר על תורתו, ויצוה בני אדם על שמירת התורה בלי תוספת ולא גרעון,.
לעומת זה הנביא ממלא תפקיד מאד מיוחד, הוא בא בשם שיטה שניתן לקרוא לה האנרכיה—הוא בא לבטל את סמכויותיהם של המוסדות האחרים. סמכותו ההלכתית של הנביא, ההשלכה ההלכתית, מזה שאדם מסוים הוא נביא זאת האפשרות שלו להורות הוראת שעה—לבטל לפי שעה הלכה מן הדינים. כמובן אין לו סמכות לבטל לאורך ימים, אלא שהתורה רצתה לתת מקום לשינוי החוקים על ידי איזה שהוא יסוד שניתן לקרוא לו אנרכיסטי, שבא לבטל לפי שעה את המוחלטות של השלטון של שאר המוסדות, על מנת להשלים את מה שאי אפשר תמיד לכלול בכל חקיקה.
עושה משפט וצדקה
So what does that government look like? There was a nice parable on the 929 site on this perek:
בטלוויזיה של ימי מלכות דוד משודרים לסירוגין שני סרטים הפוכים, של שני המחנות היריבים: באחד דוד הוא לאומן אכזר המכניע את אויביו ביד חזקה. בשני—דוד הוא מלך נפלא שהכל מצליח לו.
…
”ויושע ה׳ את דוד בכל אשר הלך“ או ”עושה משפט וצדקה“? שואל התסריטאי את הבמאי על הלוגו שירוץ לאורך התוכנית. ”משפט וצדקה, כמובן“, עונה לו הבמאי, ”הרמז לאברהם אבינו יעשה את העבודה“…
The reference to אברהם is from ה׳‘s description of אברהם’s mission:
יז וה׳ אמר; המכסה אני מאברהם אשר אני עשה׃ יח ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום; ונברכו בו כל גויי הארץ׃ יט כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו׃
And that’s how we think of דוד המלך. He is the fulfillment of the rule of משפט וצדקה, of the Abrahamic mission. We’d like to see that movie but we don’t have it. We don’t have any examples of David governing with justice and charity. All we have are the stories of the לאומן אכזר. The only time his justice is mentioned, it is to subvert it:
ב והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער; ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך׃
ג ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכחים; ושֹׁמֵעַ אין לך מאת המלך׃
ד ויאמר אבשלום מי ישמני שפט בארץ; ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו׃
ה והיה בקרב איש להשתחות לו; ושלח את ידו והחזיק לו ונשק לו׃
ו ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל אשר יבאו למשפט אל המלך; ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל׃
We do have aggada:
בדוד הוא אומר (שמואל ב ח) ”ויהי דוד עושה משפט וצדקה“ והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע. אתאן לת״ק: דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון, ושלם לו מתוך ביתו. זה משפט וצדקה: משפט לזה וצדקה לזה; משפט לזה שהחזיר לו ממון וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו. קשיא ליה לרבי האי ”לכל עמו“? לעניים מיבעי ליה! אלא, אע״פ שלא שילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה; משפט לזה וצדקה
לזה: משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו.
And we have David’s expression of his internal mental state in תהילים:
על כן דגל יהודה מזרחה (במדבר ב:ג), כי מלכות בית דוד יתכונן בצדקה, כמו שהעיד הכתוב על דוד ”ויהי דוד עשה משפט וצדקה“, ואמרו רבותינו ז״ל, אף במשפט עשה צדקה, שזיכה בדין לזה וחייב לזה, ואחר כך החזיר להמתחייב מכיסו. אשר על זה היה מתפלל (תהלים קיט:קכא) עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק; בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי׃, כי היה מתיירא נפישי רמאי, ויעשו קנוניא לתבוע זה את זה, כדי שיצא אחד חייב, ויחזיר לו דוד, ואחר כך יחלוקו ביניהם, על כן התפלל, רבונו של עולם ”בל תניחני לעשקי“, סכל עצתם.
But ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו is all we get in the text. It’s like ותשקוט הארץ ארבעים שנה in שופטים. תנ״ך doesn’t deal with positive reinforcement, it only tells us where we’ve gone wrong.
There’s another aspect to משפט וצדקה that bears highlighting:
היה אברהם אבינו עושה צדקה תחלה ואח״כ משפט שנאמר (בראשית יח:יט) ”כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט“. בזמן ששני בעלי דינין באין לפני אברהם אבינו לדין ואמר אחד על חבירו זה חייב לי מנה היה אברהם אבינו מוציא מנה משלו ונותן לו ואמר להם סדרו דיניכם לפני. וסדרו דינן. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה אמר לזה שבידו המנה תן המנה לחבירך. ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו לשלום.
אבל דוד המלך לא עשה כן אלא עושה משפט תחלה ואחר כך צדקה שנאמר (שמואל ב ח:טו) ”ויהי דוד עושה צדקה ומשפט לכל עמו“. בזמן שבעלי דינין באין לדין לפני דוד המלך אמר להם סדרו דיניכם. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה היה מוציא מנה משלו ונותן לו ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו בשלום.
הנהגת דוד באופן הזה היתה משום ”מלך במשפט יעמיד ארץ“, ולכך קדם אצלו ה”משפט“ לצדקה. והנה ידוע שאברהם היה עמוד מידת חסד…ואילו דוד הוא כנגד מידת ה”מלכות“, ולכן ההנהגה שלו התחילה במשפט ואחר כך צדקה.
For a stable society, משפט must precede צדקה. We need laws to function, not the arbitrary decision of human beings, even if those decisions are just, since we can’t guarantee that the decisions will always meet our standards of justice. (ויקרא יט:טו) לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל.
William Roper: “So, now you give the Devil the benefit of law!”
Sir Thomas More: “Yes! What would you do? Cut a great road through the law to get after the Devil?”
William Roper: “Yes, I’d cut down every law in England to do that!”
Sir Thomas More: “Oh? And when the last law was down, and the Devil turned 'round on you, where would you hide, Roper, the laws all being flat? This country is planted thick with laws… And if you cut them down…do you really think you could stand upright in the winds that would blow then? Yes, I’d give the Devil benefit of law, for my own safety’s sake!”
And this is what ה׳ wanted from David. Not a בית המקדש, but a ממלכת משפט וצדקה:
עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה׳ מִזָּבַח׃
זש״ה ”עושה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח“; כזבח אין כתיב כאן אלא מזבח. כיצד? הקרבנות לא היו קריבין נוהגות אלא בפני הבית אבל הצדקה והדינים נוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית, ד״א הקרבנות אין מכפרין אלא לשוגג והצדקה והדינין מכפרים בין לשוגג בין למזיד…אמר לו הקדוש ברוך הוא הצדקה והדינין שאתה עושה חביבין עלי מבית המקדש.
I 'will conclude with Rav Bin Nun’s perspective on this perek, our glimpse into the kingdom of דוד המלך:
אילו הייתי סופר חצר אצל דוד, הייתי רוצה שפרק זה יקבל משקל אחר. ניצחונותיו הגדולים ההיסטוריים של המלך דוד נדחסו לפרק קצר אחד, בעוד השערורייה עקב גרימת מותו של אוריה החתי ולקיחת בת שבע אשתו, תתפרס על עשרה פרקים.
גם כהיסטוריון הייתי רוצה לדעת הרבה יותר על הברית של דוד עם תֹעי מלך חמת, שהפכה את ישראל למעצמה לדור אחד, בייחוד כאשר ממצאים חדשים מצפון סוריה שופכים אור גם על הקשרים בין תֹעי לבין הפלשתים…
גם הייתי מבקש פירוט רב יותר על הנקמה המזעזעת במואב (בגלל חיסול הוריו שם?!), ועל הסיבות לכיבוש אדום ולמעשי יואב שם, במיוחד אחרי שה׳ אמר למשה לא לקחת מבני עשו ”עד מִדרַך כף רגל, כי יְרֻשָה לעֵשו נתתי את הר שעיר“ (דברים ב:ה).
וכמובן, פירוט והסבר לתפקידים של שרי דוד החשובים—יואב בן צרויה על הביטחון בממלכה (=שב״כ), יהושפט בן אחילוד על מערכת המשפט (”מזכיר“ עוונות), ”שריה סופר“ ממונה על שמירתם ופירושיהם של הספרים החשובים ביותר. ומי היו ”הַכְּרֵתי והַפְּלֵתי“ (ח, יח)?…
אבל התנך בכלל, וספר שמואל בפרט, בנוי על ספרי נבואה, והתוכחה המוסרית של נתן הנביא מול המלך דוד הרבה יותר חשובה לדורות עולם, מאשר הניצחונות הגדולים וההישגים העצומים, שתוארו בקיצור רב והחזיקו מעמד קצת יותר מימי דור אחד. רק קטע אחד של המלחמה מול רבת עמון יקבל הרחבה בפרק י, בגלל הנבואה המוסרית בהמשכו.