The best-laid schemes o’ mice an’ men Gang aft agley, An’ lea’e us nought but grief an’ pain, For promis’d joy! The best laid schemes of mice and men Go often awry, And leave us nothing but grief and pain, For promised joy! יט ושלשת תרד מאד ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה; וישבת אצל האבן האזל׃ כ ואני שלשת החצים צדה אורה לשלח לי למטרה׃ כא והנה אשלח את הנער לך מצא את החצים; אם אמר אמר לנער הנה החצים ממך והנה קחנו ובאה כי שלום לך ואין דבר חי ה׳׃ כב ואם כה אמר לעלם הנה החצים ממך והלאה לך כי שלחך ה׳׃ כג והדבר אשר דברנו אני ואתה: הנה ה׳ ביני ובינך עד עולם׃ The previous paragraph had Jonathan joining into a covenant with David, but here he actually agrees to the plan and gives David permission to leave. The plan as outlined by David had one flaw (ויאמר דוד אל יהונתן מי יגיד לי): how could Jonathan get the information to David without being found by Saul's spies? Jonathan now has the answer: a code in an apparently innocuous message. Note the subtlety in the language. If everything is good, Jonathan will talk to the נער. If David needs to hide, Jonathan will talk to the עלם, which also means "youth" but has a midrashic implication of "hidden"; "the youth with a hidden message". We saw this when Saul asked about David's ancestry: נה וכראות שאול את דוד יצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר; ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי׃ נו ויאמר המלך: שאל אתה בן מי זה העלם׃ שמואל א פרק יז Jonathan will come out to David by the יום המעשה, which the Targum translates as יומא דחולא, the profane day. ראש חדש is not a day for work; not a real יום טוב but women have the מנהג not to do מלכאה, and the מרדכי adds that מלאכה כבידה should be avoided. The משבצות זהב explains that this is why David could hide in the field for three days; no one would be working the fields over ראש חדש. Jonathan then re-emphasizes the covenant. If David has to flee, Jonathan will protect him. When David becomes king, Jonathan and his family will remain safe. Assigned Seating כד ויסתר דוד בשדה; ויהי החדש וישב המלך על (אל) הלחם לאכול׃ כה וישב המלך על מושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר ויקם יהונתן וישב אבנר מצד שאול; ויפקד מקום דוד׃ כו ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא; כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור׃ Note the emphasis on Saul's seat: וישב המלך על מושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר. I think this is showing us Saul's paranoia, that he made sure to keep his back to the wall so no one could sneak up on him. What does it mean that ויקם יהונתן וישב אבנר? Rashi explains that as a matter or respect, Jonathan would not sit next to Saul unless David was present. It is still hard to put the order of events together. The משבצות זהב brings an explanation that adduces the hierarchy of the original מסורה: ת"ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן I would interpret this as a matter of protocol. Saul's entourage would enter one by one, present themselves, then sit by him in order. Jonathan came in but when he stood in order to take his seat, instead of David sitting by Saul, Avner came in. Thus the מקום דוד that was noticed was not David's seat that was empty, but his place in line. The רלב״ג explains the duplication of בלתי טהור הוא כי לא טהור as מקרה הוא--an incident happened; he is a בעל קרי, so בלתי טהור הוא, he is impure and it would be rude to come to a state dinner (likely with a זבח שלמים) in a state of טומאה. This is likely because David is לא טהור in general; he is a man of war and of passion, so this sort of thing has happened before. Temper, Temper כז ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד; ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם׃ כח ויען יהונתן את שאול: נשאל נשאל דוד מעמדי עד בית לחם׃ כט ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר והוא צוה לי אחי ועתה אם מצאתי חן בעיניך אמלטה נא ואראה את אחי; על כן לא בא אל שלחן המלך׃ ל ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות; הלוא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי לבשתך ולבשת ערות אמך׃ לא כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך; ועתה שלח וקח אתו אלי כי בן מות הוא׃ לב ויען יהונתן את שאול אביו; ויאמר אליו למה יומת מה עשה׃ לג ויטל שאול את החנית עליו להכתו; וידע יהונתן כי כלה היא מעם אביו להמית את דוד לד ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף; ולא אכל ביום החדש השני לחם כי נעצב אל דוד כי הכלמו אביו׃ Saul's outburst is astonishing; what kind of thing is that for a מלך ישראל to say? The מלבי״ם interprets נעות המרדות as a "twisted rebellion". It would at least be understandable if Jonathan were to rebel in order to become king himself; that happens all the time (and will happen a few times to David). But this rebelling to make a stranger king, makes no sense at all. But what is לבשת ערות אמך? רד״ק explains that if you support a stranger, people will say you aren't really my son, that your mother was unfaithful. מלבי״ם explains that it is a direct insult to your mother; she should be the Queen Mother and you will take that away from her (even if you do not care about your own honor). רש״י connects this with the aftermath of the פלגש בגבעה, when בני בנימן were almost wiped out and took the women from יבש גלעד: כשחטפו בני בנימן מבנות שילה שיצאו לחול בכרמים , היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף , עד שבאתה היא עצמה והעיזה פניה ורדפה אחריו And thus Jonathan was following in his mother's footsteps in being more outgoing than is proper. But that can't be taken literally, as רש״י himself holds that פלגש בגבעה happened right after Joshua's death Jonathan's response has implications l'halacha: עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו (שמואל א כ) ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב (שמואל א כ) ויטל שאול את החנית עליו להכותו למאן דאמר עד הכאה דכתיב להכותו ולמאן דאמר עד קללה דכתיב (שמואל א כ) לבשתך ולבושת ערות אמך ולמאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול ולמ"ד נזיפה הכתיב הכאה וקללה שאני התם דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי לה ויהי בבקר ויצא יהונתן השדה למועד דוד; ונער קטן עמו׃ לו ויאמר לנערו רץ מצא נא את החצים אשר אנכי מורה; הנער רץ והוא ירה החצי להעברו׃ לז ויבא הנער עד מקום החצי אשר ירה יהונתן; ויקרא יהונתן אחרי הנער ויאמר הלוא החצי ממך והלאה׃ לח ויקרא יהונתן אחרי הנער מהרה חושה אל תעמד; וילקט נער יהונתן את החצי (החצים) ויבא אל אדניו׃ לט והנער לא ידע מאומה; אך יהונתן ודוד ידעו את הדבר׃ מ ויתן יהונתן את כליו אל הנער אשר לו; ויאמר לו לך הביא העיר׃ מא הנער בא ודוד קם מאצל הנגב ויפל לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים; וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל׃ מב ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום: אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם ה׳ לאמר ה׳ יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם׃ The משבצות זהב explains both the repetition of Jonathan's statements and his apparent lying about the location of the arrows. Jonathan shot three arrows, one at a time. After the first shot (הוא ירה החצי), the lad ran to its location and Jonathan shot another arrow past the first and told him that it was past him (הלוא החצי ממך והלאה), then shot the third even farther and told the lad to run fast (מהרה חושה אל תעמד). Thus the קרי/כתיב of החצי (החצים); there were three arrows with one message. Then, despite all the careful planning, David can't control himself and comes out of hiding to say goodbye to Jonathan one last time (they will in fact see each other briefly one more time). It's a powerful and emotional moment, and we don't have any evidence that they were observed, but we will see that the plan starts to fall apart very quickly.