--[Keep Calm and Carry On](https://en.wikipedia.org/wiki/Keep_Calm_and_Carry_On)
The
[last shiur](/Of+Cabbages+and+Kings) was about staying in control, staying calm. Now Shlomo extends that to keeping others calm.
{:he .lines}
><b>א</b> מענה רך ישיב חמה; ודבר עצב יעלה אף׃
<b>ב</b> לשון חכמים תיטיב דעת; ופי כסילים יביע אולת׃
<b>ג</b> בכל מקום עיני ה׳; צפות רעים וטובים׃
<b>ד</b> מרפא לשון עץ חיים; וסלף בה שבר ברוח׃
--משלי פרק טו
מענה רך is a soft answer, even to a provocative statement; the goal is to lower the temperature when others are getting overheated. ודבר עצב is not a מענה; not responding to another's provocation but being the provoker.
{:he}
><em>מענה רך...</em>:
פירוש כי ההבדל בין אף וחמה הוא, כי אף במחשבה ודיבור והוא
התחלת הכעס; וחמה הוא במעשה והוא סוף הכעס. וזהו מענה רך
ישיב חמה, ששלח לעשות או שעשה הוא משיב החמה בזה שהוא מענה בדברים רכים
על כעסו להשיבו.
>
<em>ודבר...</em>: ומי שמדבר דברים עצבים ורעים הוא מעלה אף מה שלא היה בתחילה כלל הוא מעלה עכשיו האף וזה שכתוב כאן ”דבר“ ו”יעלה“ ולעיל אמר ”מענה“ ו”ישיב“.
--ביאור הגר״א, משלי טו:א
And we've talked about
עצב many times before. It's not so much "sadness" but "frustration, futility".
{:he}
><b>יז</b> ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך ב*עצבון* תאכלנה כל ימי חייך׃ <b>יח</b> וקוץ ודרדר תצמיח לך; ואכלת את עשב השדה׃
--בראשית פרק ג
So
דבר עצב means futile words, yelling at people without any benefit.
There is a place for strong or harsh language, but use judgment. Hence the next pasuk: לשון חכמים תיטיב דעת. We are supposed to try to correct others.
{:he}
>לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא׃
--ויקרא יט:יז
{:he}
><em>הוכח תוכיח את עמיתך</em>: מצוה אחרת [מ־לא תשנא את אחיך בלבבך], ללמדו תוכחת מוסר.
--רמב"ן, ויקרא יט:יז
But it has to be with לשון חכמים.
{:he}
>מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ. הוכיחו ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תּוֹכִיחַ, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
>
תניא, אמר רבי טרפון: תמיהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אפילו אמר לו ”טול קיסם מבין עיניך“, אומר לו ”טול קורה מבין עיניך“.
>
אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח...
>
...עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה.
--ערכין טז,ב
{:he}
>--יבמות סה,ב
ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע.
>
רבי אבא אומר: חובה, שנאמר (משלי ט:ח): אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ.
The midrash describes how הקב״ה tries to avoid embarassing anyone, even if they need to be rebuked.
{:he}
>ויאמר ה׳ אל משה; עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי׃
--שמות טז:כח
{:he}
>--מדרש שכל טוב (בובר) שמות פרק טז
אמר הקב"ה למשה: אמור להם לישראל: עד אנה אתם מאנתם--כדי שלא לבייש אותם שיצאו ללקוט בשבת. וכן אתה מוצא ביהושע, שנאמר: (יהושע ז:יא) חָטָא יִשְׂרָאֵל, שלא לבייש את עכן עד שיגמר דינו. וממנו למד שכניה בן יחיאל לעזרא (עזרא י:ב): אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹקֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, ומשכניה למד שמואל הקטן. דאמר לר' שמעון בן גמליאל אני הוא שעליתי שלא ברשות, כדי שלא לבייש אינש אחרינא דנכנס שלא ברשות לעבר השנה...
>
מכאן שצריכין בני ברית קודש להיזהר איש בכבוד חבירו, ושלא להלבין פניו ברבים, ועל זה נאמר: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, אף על פי, שמלבין פניו ברבים. כל שכן שלא לשום תוכחה, שהוא מפסיד חלקו לעולם הבא.
{:he}
>כך אמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? ת"ל וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים. אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.
--משנה תורה, הלכות דעות ו:ח
And then we have בכל מקום עיני ה׳. We talked about ה׳ watching everything in <//Good Information from a Man Who’s Made Mistakes>.
{:he}
>כי נכח עיני ה׳ דרכי איש; וכל מעגלתיו מפלס׃
--משלי ה:כא
We have to realize that we are being watched. Always.
{:he}
>והסתכל בשלשה דברים,
ואין אתה בא לידי עבירה:
דע מה למעלה ממך,
עין רואה, ואוזן שומעת;
וכל מעשיך, בספר נכתבין.
--משנה אבות ב:א
There's an anecdote that's said about the Chofetz Chaim:
{:he}
>כאשר סיפרו ל־חפץ חיים בהתפעלות על המצלמה הראשונה, הגיב במפתיע: העולם לא מתקדם. העולם נסוג אחורה.
>
וכך הסביר: בדורות הקודמים האמינו היו אנשים בעלי אמנה, וכאשר למדו במשנה ”עין רואה ואוזן שומעת“, ידעו והפנימו כי אמנם כן הוא, אך בזמננו פסו אמונים מבני אדם וקמו להם ספקנים המיתממים ”מה פירוש עין רואה? וכי מחר יראו את העבירה שעברתי אתמול? ומה פירוש אוזן שומעת, אם דיברתי אמש שלא כהוגן, מחר יישמע קולי?“. לפיכך, באה לעולם המצאת המצלמה והוכיחה: הנה, המעשה שעשית--הונצח! ”עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים“.
--שלמה קוק, <a href="http://www.kolhazman.co.il/28715"><cite>מי האיש החפץ חיים</cite></a>
Our generation is clearly even more נסוג אחורה, since now it's not a metaphor. *Everything* is watched and recorded.
--SMBC, [2018-06-18](https://www.smbc-comics.com/comic/right)
And the connection to the previous psukim is obvious: if someone else is wrong, you don't always need to correct them. ה׳ is aware of the problem.
--xkcd, [Duty Calls](https://xkcd.com/386/)
The next pasuk is מרפא לשון עץ חיים; וסלף בה שבר ברוח. The עץ חיים clearly connects to the earlier pasuk:
{:he}
> עץ חיים היא למחזיקים בה; ותמכיה מאשר׃
--משלי ג:יח
A סלף means "crookedness", as in
{:he}
>תמת ישרים תנחם; וסלף בגדים ישדם׃
--משלי יא:ג
The gemara takes the two halves of the pasuk as parallel, and translates מרפא לשון as "healing for the tongue", and סלף בה as "[healing for] the crookedness in it [the tongue]": how do I heal a crooked tongue, if I've said לשון הרע? The answer is עץ חיים and שבר ברוח.
{:he}
>אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, שנאמר: מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר (ירמיהו ט:ז): חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, ואין עץ אלא תורה, שנאמר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ.
--ערכין טו,ב
But most מפרשים take מרפא לשון as "a tongue that heals", or "a soothing tongue", and סלף בה שבר ברוח as "crookedness in it [the tongue] breaks the spirit", continuing the thought that started in פסוק א:‎ מענה רך ישיב חמה.
{:he}
><em>מרפא לשון</em>: מי שלשונו רפויה ולא ידבר קשות ורק ידבר רכות היא לו לעץ המגדל חיים; אבל המעקם בלשונו לדבר קשות בא שבר ברצונו כי לא יקובל דבריו ולא ימולא רצונו.
--מצודת דוד, משלי טו:ד
If we are going to give mussar to others, we have to build them up, not break their spirit. שבר ברוח doesn't make people better.
----
Then Shlomo goes into *accepting* mussar.
{:he .lines}
><b>ה</b> אויל ינאץ מוסר אביו; ושמר תוכחת יערים׃
<b>ו</b> בית צדיק חסן רב; ובתבואת רשע נעכרת׃
<b>ז</b> שפתי חכמים יזרו דעת; ולב כסילים לא כן׃
--משלי פרק טו
Shlomo started this paragraph with a similar thought:
{:he}
>בן חכם מוסר אב; ולץ לא שמע גערה׃
--משלי יג:א
But here in context it's about how to respond to the מרפא לשון of the previous section.
{:he}
><em>אויל ינאץ מוסר אביו</em>: רצונו לומר כי לא לו יהיה מרפא
הלשון לעזור ולהועיל כי אם לחפצים לשמוע ולקבל התוכחת כמרפא עץ
החיים אשר תועלתו לאשר יקח מפריו ויאכל, וכענין שנאמר (משלי ט:ז) יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ.
--רבינו יונה, משלי טו:ה
and therefore, the "בית" of the צדיק is "of enduring strength" as Artscroll puts it. The word חסן means a stronghold, a secure treasury.
{:he .lines}
><b>יז</b> והיה מקץ שבעים שנה יפקד ה׳ את צר ושבה לאתננה; וזנתה את כל ממלכות הארץ על פני האדמה׃
<b>יח</b> והיה סחרה ואתננה קדש לה׳ לא יאצר *ולא יחסן*; כי לישבים לפני ה׳ יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק׃
--ישעיהו פרק כג
And בית is a metaphor for one's spiritual state.
{:he}
>וכל זה משל על הבית המליציי שהוא בית הנפש ומעונתה, שעליו אמר (משלי כד:ג) בְּחׇכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן, (משלי כד:ד) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כׇּל הוֹן יָקָר וְנָעִים, שחקי החכמה אשר אסף בנפשו איך יתנהג בכל מדותיו ובכל תהלוכות הנפש לטוב ולרע הוא בנין הבית, כבונה בית שאוסף העצים והאבנים ומקבצם ומסדרם, כן אוסף כל חקי החכמה וע״י התבונה שיבין חקי החכמה ויוציא דבר מדבר יגמר את הבנין להשלימו, ועת ידע הכל בידיעה ברורה, בין במדות בין בהשכלות האלקיות ימצא בית נפשו בכלים יקרים ונאים…אבל הרשע המסתפק בחקי החכמה יחולק עליהם…ואז ינחל רוח ואבד ההון היקר וכלי הנפש האלה ונשאר תחתיהם הבל ורעות רוח, והוא הרוח הסוער ומעלה ציורי התאות על הלב ויגע בארבע פנות הבית וישאהו ממקומו.
--מלבי״ם, משלי יא:כט
Artscroll translates יזרו דעת as "spread knowledge" (זרה means to sow or spread) but I think Rashi's reading fits the context better: יזרו is from זר, a crown.
{:he}
>וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו; ועשית עליו זר זהב סביב׃
--שמות כה:יא
{:he}
><em>שפתי חכמים יזרו דעת</em>: יכתירו דעת, כמו זֵר זָהָב.
--רש"י, משלי טו:ז
We talked about "crowning" wisdom in <//First Person Singular>. There is a famous aggadah about Moshe watching ה׳ put "crowns" on the letters of the Torah:
{:he}
>אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
--מנחות כט,ב
It's not that Rabbi Akiva learned halachot from the crowns; it's that the crowns symbolized the importance of each letter, and so he analyzed every little detail in the text.
{:he}
>ובזה ביארתי מה שאיתא במנחות דף כ"ט א"ר יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, שלכאורה לא מובן לשון כתרים שאמר. ועוד קשה שאלת משה מי מעכב, מה כוונתו בזה?...אבל לפי מה שבארתי מדויק לשון כתרים, שנמצא שהשי"ת עשה את אותיות התורה למלכים: היינו שיעשה החכם וידמה מלתא למלתא ויפסוק הדין כפי הבנתו טעם האותיות שבתורה...אף שאפשר שלא נתכוונו להאמת ולא היה דעת הב"ה כן, דהקב"ה נתן את התורה לישראל שיעשו כפי שיבינו את הכתוב ואת המסור בע"פ בסיני, לפי הבנתם ויותר לא יפרש ולא יכריע השי"ת בדיני התורה שלא בשמים היא, אלא הסכים מתחלה להבנת ופירוש חכמי התורה *ונמצא שאותיות התורה הם מלכים* שעושין כפי מה שמשמע מהתורה לחכמי התורה אף שאולי לא היה זה כהבנת השי"ת...וזהו פירוש ”מי מעכב“, שמשה שאל...למה נתת כח מלוכה להאותיות שימצא שלפעמים יעשו שלא ככוונתך. והשיב הקדוש ברוך הוא, משום שע"י זה ידרשו ר"ע וכל החכמים תילין של הלכות שהוא הגדלת תורה ממעט הנכתב והנמסר, ולכתוב הרבה כל דבר בפרט אין קץ שהתורה היא בלא קץ וגבול.
--שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א הקדמה
>The story of Moses and Rabbi Akiva revolves around the immutability of Torah as the word of G-d--unchanging eternal truth. When He attaches "crowns" to the letters, He does more than merely beautify the text. He embeds into the unchanging text a system through which later authorities will make new applications of old principles. As history unfolds, so do layers of meaning within the text. With each passing generation, more and more of the beauty of Torah will be revealed--bringing life to the crowns on the letters.
-- Rabbi Ari Kahn, [_The Crowns on the Letters_](https://oupress.org/product/crowns-on-letters/), p.62
And that is what it means when Shlomo says שפתי חכמים יזרו דעת. Every word, every letter, has significance, both in the Torah and in our own speech.
----
Then Shlomo turns to religious observance.
{:he .lines}
><b>ח</b> זבח רשעים תועבת ה׳; ותפלת ישרים רצונו׃
<b>ט</b> תועבת ה׳ דרך רשע; ומרדף צדקה יאהב׃
<b>י</b> מוסר רע לעזב ארח; שונא תוכחת ימות׃
<b>יא</b> שאול ואבדון נגד ה׳; אף כי לבות בני אדם׃
--משלי פרק טו
Shlomo will say this explicitly later:
{:he}
>עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח׃
--משלי כא:ג
It's a theme that comes up a lot in תנ״ך.
{:he}
><b>כב</b> ויאמר שמואל החפץ לה׳ בעלות וזבחים כשמע בקול ה׳; הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים׃ <b>כג</b> כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר; יען מאסת את דבר ה׳ וימאסך ממלך׃
--שמואל א פרק טו
{:he}
><b>י</b> שמעו דבר ה׳ קציני סדם; האזינו תורת אלקינו עם עמרה׃
<b>יא</b> למה לי רב זבחיכם יאמר ה׳ שבעתי עלות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי׃
<b>יב</b> כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי׃
<b>יג</b> לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי; חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה׃
<b>יד</b> חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח; נלאיתי נשא׃
<b>טו</b> ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע; ידיכם דמים מלאו׃
<b>טז</b> רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני; חדלו הרע׃
<b>יז</b> למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ; שפטו יתום ריבו אלמנה׃
--ישעיהו פרק א
{:he}
><em>הלא [אם תיטיב שאת]</em>: גילה לו שאין חפץ לה' במנחה רק הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב. ועקר הוא שתיטיב מעשיך, לא הטבת המשאת והמנחה. מה שתיטיב את המשאת לא ירצה בעיניו, כי בין אם תיטיב שאת (ר"ל המשאת והמנחה) ובין אם לא תיטיב את המשאת, אין בזה שום מעלה אחר שלפתח חטאת רובץ, מה יתרון במשאת אם בעת תפתח הפתח להביא המנחה רובץ החטאת לקטרג עליך, כבר אמרו (זבחים ז,ב) ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו; לא כן אם המקטרג עומד בפתח לפני הבאת המנחה.
--מלבי"ם, בראשית ד:ז
Improving ourselves doesn't need זבחים; it needs sincerity. The section
ends with the idea that ה׳ knows where this false "תשובה" will end up, שאול ואבדון: death and perdition. ה׳ knows what a person is thinking, and knows whether their actions are זבח רשעים or תפלת ישרים.
----
Shlomo continues the thought he started with:
{:he .lines}
><b>יב</b> לא יאהב לץ הוכח לו; אל חכמים לא ילך׃
<b>יג</b> לב שמח ייטב פנים; ובעצבת לב רוח נכאה׃
--משלי פרק טו
To admonish others, you need to create a situation of אהבה. There's an example of this in פרשת ויצא:
{:he}
><b>ב</b> וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים; והאבן גדלה על פי הבאר׃ <b>ג</b> ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן; והשיבו את האבן על פי הבאר למקמה׃ <b>ד</b> ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם; ויאמרו מחרן אנחנו׃...<b>ז</b> ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה; השקו הצאן ולכו רעו׃ <b>ח</b> ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר; והשקינו הצאן׃
--בראשית פרק כט
>But here, Yaakov, despite being a newcomer to town, immediately starts lecturing the shepherds on proper work ethics. The interesting thing is that they accepted it from him. They started explaining the special circumstances, etc. How did Yaakov accomplish that?
>
There is one word in the pasuk [verse] that explains how Yaakov was able to accomplish that. “And Yaakov said to them: ‘My BROTHERS (ACHAI), from where do you come?'” [29:4]. In these few words, our patriarch Yaakov was able to convey his love for every human being. If one can convey that emotion to people, it will be possible to give ‘mussar’ [chastisement] that they will accept.
>
People will not accept ‘mussar’ when they feel “What business of yours is it what I am doing or not doing?” But if one can convey a sincere honest feeling of brotherhood and friendship, then one can get away with saying anything and people will accept it. They recognized that for Yaakov, “My brothers” was not a figure of speech--he meant it. That was his ability--to demonstrate to people that he was sincerely concerned about their welfare. Once the shepherds felt that, they accepted whatever he had to say.
--Rabbi Yissocher Frand, [_You’ve Got To Have Heart_](https://torah.org/torah-portion/ravfrand-5762-vayeitzei/)
And so we conclude with לב שמח ייטב פנים and a /vort/ about smiling.
{:he .lines}
><b>ח</b> יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך; ישתחוו לך בני אביך׃
<b>ט</b> גור אריה יהודה מטרף בני עלית; כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו׃...
<b>יב</b> חכלילי עינים מיין; ולבן שנים מחלב׃
--בראשית פרק מט
What does חכלילי עינים מיין mean?
>Red eyed from wine, and white toothed from milk.
--Artscroll Chumash, Genesis 49:12
><em>his eyes shall be red with wine</em>: This rendering is absurd. According to it, Judah's eyes are red from excessive drinking and Jacob's blessing is that Judah should be a drunkard!
--Hertz Chumash, Genesis XLIX:12
And the Septuagint has a different translation:
{:el}
>Χαροποὶ οἱ ὀφθαλμοὶ αὐτοῦ ἀπὸ οἴνου καὶ λευκοὶ οἱ ὀδόντες αὐτοῦ ἢ γάλα.
>
His eyes shall be more cheering than wine, and his teeth whiter than milk.
--[Septuagint, Genesis 49:12](http://ericlevy.com/lxx/?Book=Gen&Chapter=49&Translation=Brenton)
The key part of this translation is that מיין and מחלב do not mean "from wine and milk" but "more than wine and milk", so "teeth whiter than milk" is a nice blessing. "Eyes redder than wine" would still be a problem, so it is understood as meaning "shining" or "sparkling", hence "cheering" to others. And that is actually how חז״ל saw this entire pasuk:
{:he}
>אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו [ביאור שטיינזלץ: בחיוך] יותר ממשקהו חלב, שנאמר וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב אל תקרי לְבֶן שינים אלא לִבּוּן שינים.
--כתובות קיא,ב
{:he}
>שמאי אומר...הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.
--משנה אבות א:טו
{:he}
><em>והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות</em>: כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם ופניו (זעומות) [כבושים] בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חבירו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם.
--אבות דרבי נתן יג
And the ability to do that, to smile at everyone and make everyone smile, is truly a ברכה.
{:style=font-size:200px;}
☺️