And now we go back to David.
ודוד בא מחנימה; ואבשלם עבר את הירדן הוא וכל איש ישראל עמו׃
When David retreats across the Jordan, he establishes his base in Machanaim, which we know from Yaakov’s story:
א וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם; וילך וישב לבן למקמו׃ ב ויעקב הלך לדרכו; ויפגעו בו מלאכי אלקים׃ ג ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה; ויקרא שם המקום ההוא מחנים׃
It is in the modern Golan Heights, easily defensible and very isolated from Israel proper. It’s where Avner re-established the independent kingdom of Israel after Saul was defeated by the Philistines:
ח ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את איש בשת בן שאול ויעברהו מחנים׃ ט וימלכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל; ועל אפרים ועל בנימן ועל ישראל כלה׃
So again, we have these references to the beginning of David’s reign, but in reverse. Ish Boshet, Saul’s son, was king on the east bank of the Jordan, with David as king in Chevron, then Jerusalem. Now, David is king on the east bank of the Jordan, and Avshalom is king in Chevron, then Jerusalem. This almost chiastic structure gives us the sense that we at the end of David’s reign, and the cycle of Jewish history, of salvation, sin and exile, is going to continue. The text is setting up the tension, hinting that ה׳ will save David, and at the same time hinting that he will fall here in Machanaim.
And Avshalom comes, וכל איש ישראל עמו. It’s the same pasuk as דוד בא מחנימה but it clearly comes some time later; it takes time to muster כל איש ישראל. That was Chushai’s plan:
יא כי יעצתי האסף יאסף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע כחול אשר על הים לרב; ופניך הלכים בקרב׃ יב ובאנו אליו באחת (באחד) המקומת אשר נמצא שם ונחנו עליו כאשר יפל הטל על האדמה; ולא נותר בו ובכל האנשים אשר אתו גם אחד׃
The Yerushalmi says that David was in exile for 6 months, which seems to me to fit the sense of the story:
רב חונא אמר כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו בשעירה היה מתכפר כהדיוט.
So for 6 months Avshalom is gathering his forces, and at the same time (as we will see) David is gathering his forces. We don’t have the details of what happened, but I assume there was an uneasy stalemate until Avshalom crosses the Jordan to attack.
כה ואת עמשא שם אבשלם תחת יואב על הצבא; ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגל בת נחש אחות צרויה אם יואב׃
כו ויחן ישראל ואבשלם ארץ הגלעד׃
David’s general is יואב בן צרויה, his nephew by his sister צרויה. Avshalom picks another cousin, עמשא בן יתרא, the son of David’s other sister, אביגל. But his identification is odd. He is a בן איש (aren’t we all?); his father is a ישראלי, and his mother is אביגל בת נחש, but her (and David’s father) was named ישי.
ועמשא בן איש: ר״ל בן איש גדול כמו וחזקת והיית לאיש.
וכתב המלבי״ם דמעלת עמשא היתה גדולה ממעלת יואב, שיואב היה נקרא בן צרויה, והיה מיוחס וחשוב רק מחמת אמו, שהיתה בתו של ישי ואילו עמשא היה גם בן איש גדול, בנוסף על היותו בנה של אביגיל אחות דוד…ובספר קהלת יעקב הוסיף לומר, שעל משענת קנה זו סמך אבשלום בבואו למרוד בדוד אביו, שהיה סבור שכל הצלחותיו של דוד היו בזכות יואב שר צבאו, ולכן חשב שאם הוא יעמיד שר צבא חשוב יותר, כאמור שהוא מיוחס גם מצד אביו וגם מצד אמו, יוכל להצליח אפילו נגד יואב.
Avshalom is the sort of person to be impressed by external things like yichus; he’s David’s vain and pretty son:
וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד; מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום׃
And we have the same sense from the way his father is described, יתרא הישראלי. It wasn’t his real name:
ואביגיל ילדה את עמשא; ואבי עמשא יתר הישמעאלי׃
יתרא הישראלי: ובדברי הימים ”יתרא הישמעאלי“. ישראל היה, אלא שגר בארץ ישמעאל. לפי׳ נקרא ישראלי וישמעאלי; ישמעאלי על הגירות, וישראלי שלא יחשוב אדם כי הוא ישמעאלי.
Avshalom is emphasizing his yichus; he can’t call him ישמעאלי. So he calls him ישראלי instead. And calling עמשא's mother אביגל בת נחש has a similar reason:
אשר בא אל אביגל בת נחש: הוא ישי אבי דוד ושני שמות היו לו ישי ונחש וכמוהו רבים, וטעם אשר בא ולא אמר איש אביגל אפשר שבא אליה קודם שישאנה וילדה לעמשא לפיכך אמר אשר בא. ורז״ל דרשו כי לפיכך נקרא ישי נחש לפי שמת בלא עון בעטיו של נחש ר״ל בעצתו של נחש שיעץ לחוה לאכול מעץ הדעת ואז נקנסה מיתה על אדם וחוה ולא היה לישי עון אחר שמת בעבורו. ואדוני אבי ז״ל פירש כי קראו נחש לפי שיצאו ממנו צפעוני׳ שהרגו באומות העולם.
הסבר קרוב יותר לפשט מדוע נקרא ישי גם ”נחש“ ניתן למצוא בשמו של אחד מאבות אבותיו המפורסמים של ישי: נחשון בן עמינדב.
Any way we look at it, whether he is emphasizing how עמשא's grandfather (and his own!) was so righteous or so tough, or descended from the first נשיא of יהודה, it points out the family connection without any sense that עמשא is actually capable of leading a battle. The fact is that he is a capable general, and in פרק יט David will hire him as his own military leader, but there’s no sense that Avshalom is thinking in those terms.
And while Avshalom is appointing his general and mustering his army, David is getting local support:
כז ויהי כבוא דוד מחנימה; ושבי בן נחש מרבת בני עמון ומכיר בן עמיאל מלא דבר וברזלי הגלעדי מרגלים׃
כח משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי׃
כט ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר הגישו לדוד ולעם אשר אתו לאכול; כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר׃
Who are these people?
בן נחש is a familiar name:
א ויהי אחרי כן וימת מלך בני עמון; וימלך חנון בנו תחתיו׃
ב ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו אל אביו; ויבאו עבדי דוד ארץ בני עמון׃ ג ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדניהם המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים; הלוא בעבור חקר את העיר ולרגלה ולהפכה שלח דוד את עבדיו אליך׃ ד ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם; וישלחם׃
And that led to the disastrous war with Ammon and the eventual conquest and enslavement of its people. So שבי בן נחש, presumably the brother of חנון בן נחש, should hate David. But instead he saves him (the midrash says that שבי was חנון, who did “תשובה”).
And we’ve seen מכיר בן עמיאל before as well:
ג ויאמר המלך האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלקים; ויאמר ציבא אל המלך עוד בן ליהונתן נכה רגלים׃ ד ויאמר לו המלך איפה הוא; ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר׃ ה וישלח המלך דוד; ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר׃
So he was the one hiding the remnants of מלכות שאול, now supporting David.
ברזלי הגלעדי is more subtle:
יז ויאמר שאול אל דוד הנה בתי הגדולה מרב אתה אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה׳; ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים׃
יט ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד; והיא נתנה לעדריאל המחלתי לאשה׃
ח ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת; ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי׃ ט ויתנם ביד הגבענים ויקיעם בהר לפני ה׳ ויפלו שבעתים (שבעתם) יחד; והם (והמה) המתו בימי קציר בראשנים תחלת (בתחלת) קציר שערים׃
בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל: וכי מיכל ילדה? והלא מירב ילדה לו! אלא מירב ילדה, ומיכל גדלה, לפיכך נקרא על שמה, והמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, כאלו ילדו ונקרא על שמו (סנהדרין יט,ב).
If ברזלי הגלעדי is the father of עדריאל בן ברזלי, then David has caused the death of 5 of his grandchildren. And yet he supports David.
הסיוע שהושיטו לדוד כל האנשים הללו מוכיח שלא כל מקורבי שאול הסתכלו על דוד בציניות, כמו שמעי בן גרא. רבים מהם דווקא העריכו את הזהירות שנהג דוד בכבודו של שאול אפילו בשעה שהלה רדף אחריו להרגו, ולא נטו להאשימו בדמי בית שאול שנשפכו באירועים השונים. קיומם של אנשים אלו הוא ביטוי ספרותי נוסף לצדקת דרכו של דוד.
ושמא כך יש להבין גם את סיועו של שובי בן נחש לדוד. סביר להניח ששובי הוא בנו של נחש מלך בני עמון, שדוד ביקש לגמול חסד עם חנון בנו, ושלח אליו משלחת מנחמים על מות אביו (לעיל פרק י׳). כזכור, חנון התבונן במחווה זו בציניות, והאשים את המשלחת בניסיון ריגול. ובכן, כשם שתומכי שאול מהווים כאן אנטיתזה לשמעי בן גרא, כך מהווה שובי בן נחש—שמעריך את דוד ומסייע לו—אנטיתזה לחנון אחיו.
כאן מסתיים הפרק, וסיומו הוא הכנה לקראת הבאות. דוד מקבל סיוע, ומוצא לו מקום מוקף בידידים. מכאן פתוחה הדרך להתרחבות המחנה ולניצחון הקרב ובא.
Now we look at David’s army.
א ויפקד דוד את העם אשר אתו; וישם עליהם שרי אלפים ושרי מאות׃
ב וישלח דוד את העם השלשית ביד יואב והשלשית ביד אבישי בן צרויה אחי יואב והשלשת ביד אתי הגתי;
ויאמר המלך אל העם יצא אצא גם אני עמכם׃
ג ויאמר העם לא תצא כי אם נס ננוס לא ישימו אלינו לב ואם ימתו חצינו לא ישימו אלינו לב כי עתה כמנו עשרה אלפים; ועתה טוב כי תהיה לנו מעיר לעזיר (לעזור)׃
The ויפקד דוד is important, because it is part of the process of preparing the army for war.
וישם עליהם שרי אלפים ושרי מאות: כדי שיהיה סדור המלחמה באופן הראוי כי הוא ממה שיש בו רושם נפלא בהגעת התכלית המבוקש במלחמה ולזה צותה התורה בפרשת משוח מלחמה לעשות זה בזה האופן אחר שהוסרו משם האנשים היראים ורכי הלבב.
ח ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו; ולא ימס את לבב אחיו כלבבו׃ ט והיה ככלת השטרים לדבר אל העם; ופקדו שרי צבאות בראש העם׃
So the irony is that פקידה is when you send people back who can’t fight. David is the one sent back. He’s 65 years old now, and his kids have taken away his car keys. All he can do is stay in the city and pray. And David is good at that; we have one פרק תהילים that is explicitly connected to this battle:
אלה ברכב ואלה בסוסים;
ואנחנו בשם ה׳ אלקינו נזכיר׃
המזמור הזה על שם שהיה שולח את יואב ואת כל ישראל למלחמה והוא היה עומד בירושלם ומתפלל עליהן כענין שנאמר (שמואל ב י״ח:ג׳-ד׳) טוב כי תהיה לנו מעיר לעזור ואמרו רבותינו אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה.
We’ve already looked at that perek, so I want to look at another prayer of David on behalf of the people:
תפלה לעני כי יעטף ולפני ה׳ ישפך שיחו׃
This perek, like many תהילים, has two parts, with the volta at פסוק יג: ואתה ה׳ לעולם תשב; וזכרך לדר ודר.
In the first half, David describes himself as poor and starving. The כותרת is תפלה לעני, but there is no prayer here, just verse after verse of misery. The second half makes the individual’s suffering a metaphor for the exile of the people, and the prayer is that ה׳ should return them to their land. We have been trying to understand all of תהילים as written by David, and our story in שמואל is David’s experience in exile (and his experience with poverty and hunger).
In modern Hebrew (from Mishnaic Hebrew), עטף means to wrap or envelope. In תנ״ך, it means to bend over or collapse.
ובהעטיף הצאן לא ישים; והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב׃
קשה איפוא להבין, מדוע גרם מזלו של פועל חזק זה, הנמצא בתנ״ך פעמים לא מעטות, שהוא חדל לחיות בלשוננו המודרנית וכמעט שאין משתמשים בו, ודומה שאף אין יודעים פרושו אנשים הנחשבים בדרך כלל יודעי עברית.
ב ה׳ שמעה תפלתי; ושועתי אליך תבוא׃
ג אל תסתר פניך ממני ביום צר לי;
הטה אלי אזנך; ביום אקרא מהר ענני׃
…כי החלק הראשון יכול להתפרש כאליגוריה בענין הגלות…יתכן ויתכן שאעפ״י שהצרה היא צרת הכלל, צרה לאומית, כגון הגלות, ישפוך משורר את נפשו או לפי בטוי של פרקנו ”ישפך שיחו“, צערו הוא, כפי שהוא מרגיש את צרת הכלל ובאופן זה תהא מובנת צורת היחיד המדבר, אף אם הצרה צרת הכלל היא.
The next section is a brutal depiction of poverty, starvation and loneliness:
ד כי כלו בעשן ימי; ועצמותי כמוקד נחרו׃
ה הוכה כעשב ויבש לבי; כי שכחתי מאכל לחמי׃
ו מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי׃
ז דמיתי לקאת מדבר; הייתי ככוס חרבות׃
ח שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג׃
ט כל היום חרפוני אויבי; מהוללי בי נשבעו׃
י כי אפר כלחם אכלתי; ושקוי בבכי מסכתי׃
יא מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני׃
יב ימי כצל נטוי; ואני כעשב איבש׃
שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה has an אתנחתא֑ under ואהיה, a pause. Artscroll translates it as “I perservere but I remain”, but Meltzer cites Benno Jacob who connects ואהיה to הִי, a sigh of pain:
וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר; וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי׃
It connects all these verses together: I am like a starving, abandoned bird, crying in the wilderness.
דמיתי: הקאת הוא קיק והא עוף מדבר, וקולו כקול נהי, לפיכך אמר דמיתי לקאת מדבר ורוצה לומר לקולו.
וכן ככוס חרבות, שהוא עף ושוכן במקומות החרבים וקולו כקול נהי.
Then the psalmist turns to the תפילה part: end the exile; it is time:
יג ואתה ה׳ לעולם תשב; וזכרך לדר ודר׃
יד אתה תקום תרחם ציון; כי עת לחננה כי בא מועד׃
ואתה ה׳: כל אחד מבני הגלות אשר קצרו ימיו נוהם על קצור ימיו ואמר אולי אם יאריך ימים יראה הגאולה וכן בכל דור ודור לפיכך אמר:
ואתה: אף על פי שאני הולך למות אתה תשב לעולם ותראה הגאולה לאותם שיהיו באותו הדור.
And the reason that ה׳ should listen to his prayer to end the גלות is that he (and the people as a whole) want it so badly:
טו כי רצו עבדיך את אבניה; ואת עפרה יחננו׃
טז וייראו גוים את שם ה׳; וכל מלכי הארץ את כבודך׃
יז כי בנה ה׳ ציון נראה בכבודו׃
כי רצו: אהבו אף את אבניה ואת עפרה
בבבל היכא [השכינה]? אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא.
דשף ויתיב: ובנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
ר׳ אבא מנשק כיפי דעכו. ר׳ חנינא מתקן מתקליה…ר׳ חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר (תהלים קב:טו) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו
It’s a very Zionist sentiment: ה׳ will end the exile because we love ארץ ישראל so much.
פָּנָה אל תפלת הערער; ולא בזה את תפלתם׃
ערער is the “ruined one”, an echo of the פרק of גלות:
זכר ה׳ לבני אדום את יום ירושלם;
האמרים ערו ערו עד היסוד בה׃
יט תכתב זאת לדור אחרון; ועם נברא יהלל י־ה׃
כ כי השקיף ממרום קדשו; ה׳ משמים אל ארץ הביט׃
כא לשמע אנקת אסיר; לפתח בני תמותה׃
Our response to this new salvation will be to write new תהילים:
תכתב: זה הפסוק לאות, כי זאת דרך נבואה לאחד המשוררים וטעם ועם נברא כי יהיה נברא בשוב השם שבות ציון.
כב לספר בציון שם ה׳; ותהלתו בירושלם׃
כג בהקבץ עמים יחדו; וממלכות לעבד את ה׳׃
This is what we are looking for; not victory over our enemies but an end to enmity.
וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי; כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים׃
Then the psalmist goes back to the beginning, to his hunger and pain:
כד ענה בדרך כחו (כחי); קצר ימי׃
כה אמר אלי אל תעלני בחצי ימי; בדור דורים שנותיך׃
But his children will dwell forever in presence of ה׳:
כו לפנים הארץ יסדת; ומעשה ידיך שמים׃
כז המה יאבדו ואתה תעמד;
וכלם כבגד יבלו; כלבוש תחליפם ויחלפו׃
כח ואתה הוא; ושנותיך לא יתמו׃
כט בני עבדיך ישכונו; וזרעם לפניך יכון׃
There’s another perek that seems related, that deals with the glorious past and ignomious present, and the hope for a better future. It is attributed to בני קרח, who are listed in the titles of 11 chapters of תהילים.
טז ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר בית ה׳: ממנוח הארון׃
יז ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה׳ בירושלם; ויעמדו כמשפטם על עבודתם׃
יח ואלה העמדים ובניהם: מבני הקהתי הימן המשורר בן יואל בן שמואל׃
יט בן אלקנה בן ירחם בן אליאל בן תוח׃
כ בן ציף (צוף) בן אלקנה בן מחת בן עמשי׃
כא בן אלקנה בן יואל בן עזריה בן צפניה׃
כב בן תחת בן אסיר בן אביסף בן קרח׃
כג בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל׃
We assume that בני קרח are the cousins of הימן המשורר, one the choirmasters in the time of David. Their פרקים are almost all described as למנצח, ”for the master“, and משכיל, which we’ve translated as a lecture or polemic. Some of them are very upbeat and patriotic, like the שיר של יום שני, תהילים פרק מח, יפה נוף משוש כל הארץ; הר ציון ירכתי צפון. Others are much more negative; unlike David’s psalms, this starts happy and ends on a negative note.
It starts with how glorious the nation’s past was:
א למנצח לבני קרח משכיל׃
ב אלקים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו;
פעל פעלת בימיהם בימי קדם׃
ג אתה ידך גוים הורשת ותטעם;
תרע לאמים ותשלחם׃
ד כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו;
כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם׃
Then the ongoing history of Israel:
ה אתה הוא מלכי אלקים; צוה ישועות יעקב׃
ו בך צרינו ננגח; בשמך נבוס קמינו׃
And then it becomes more personal, in the first person singular:
ז כי לא בקשתי אבטח; וחרבי לא תושיעני׃
ח כי הושעתנו מצרינו; ומשנאינו הבישות׃
ט באלקים הללנו כל היום; ושמך לעולם נודה סלה׃
I think this is a reference to David:
ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר׃
But then things get worse:
י אף זנחת ותכלימנו; ולא תצא בצבאותינו׃
יא תשיבנו אחור מני צר; ומשנאינו שסו למו׃
יב תתננו כצאן מאכל; ובגוים זריתנו׃
יג תמכר עמך בלא הון; ולא רבית במחיריהם׃
What’s interesting is that this is a קינה without any mention of responsibility; בני קרח are claiming that תמכר עמך בלא הון. There’s no sense that the people sinned and deserve their fate.
The argument is that the disgrace of Israel (or the singular speaker; the sense goes back and forth as in תהילים קב) is a חילול ה׳. בשת פני is equivalent to מחרף ומגדף.
יד תשימנו חרפה לשכנינו; לעג וקלס לסביבותינו׃
טו תשימנו משל בגוים; מנוד ראש בלאמים׃
טז כל היום כלמתי נגדי; ובשת פני כסתני׃
יז מקול מחרף ומגדף; מפני אויב ומתנקם׃
The prayer for salvation is based on the premise that we, כנסת ישראל, have remained faithful despite everything ה׳ has done to us:
יח כל זאת באתנו ולא שכחנוך; ולא שקרנו בבריתך׃
יט לא נסוג אחור לבנו; ותט אשרינו מני ארחך׃
כ כי דכיתנו במקום תנים; ותכס עלינו בצלמות׃
כא אם שכחנו שם אלקינו; ונפרש כפינו לאל זר׃
כב הלא אלקים יחקר זאת; כי הוא ידע תעלמות לב׃
This has a very different feel from the “David” psalms. It’s not “we deserve all this, and ה׳ will make sure it all works out in the end, כל דעביד רחמנא לטב עביד”. This simply states the fact, argues the case that we deserve redemption, not punishment, and ends with the plea:
כג כי עליך הרגנו כל היום; נחשבנו כצאן טבחה׃
כד עורה למה תישן אדנ־י; הקיצה אל תזנח לנצח׃
כה למה פניך תסתיר; תשכח ענינו ולחצנו׃
כו כי שחה לעפר נפשנו; דבקה לארץ בטננו׃
כז קומה עזרתה לנו; ופדנו למען חסדך׃
”כי עליך הורגנו כל היום“ זה הביטוי העז ביותר למות-קדושים, זה שטר החוב בעל כח התביעה הנפוץ ביותר שכנסת ישראל מגישה לקב״ה: עליך, על שמך, על קדוש שמך, על היותנו בני עם ה׳ הורגנו כל היום. כמה פשטות יש בבטוי ”כל היום“ הבא במובן כל הימים, כל הזמנים, בכל זמן ועידן, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו—כל היום. יש חוזק עצום דיקא בפשטות זו, שיש בה נימה ילדותית-פשטנית.
In our narrative, David never expresses this feeling. But it is in ספר תהילים because it is a legitimate approach to suffering, and it’s hard to imagine that the historical David behind the text never felt this way. He has paid for his sin with Bat Sheva and Uriah multiple times over, he has done תשובה, and he is still starving, in exile, unable to even fight for himself (we left the narrative with ויאמר העם לא תצא כי אם נס ננוס).
Back in the text, the description of the battle itself is brief:
ד ויאמר אליהם המלך אשר ייטב בעיניכם אעשה; ויעמד המלך אל יד השער וכל העם יצאו למאות ולאלפים׃
ה ויצו המלך את יואב ואת אבישי ואת אתי לאמר לאט לי לנער לאבשלום; וכל העם שמעו בצות המלך את כל השרים על דבר אבשלום׃
ו ויצא העם השדה לקראת ישראל; ותהי המלחמה ביער אפרים׃
ז וינגפו שם עם ישראל לפני עבדי דוד; ותהי שם המגפה גדולה ביום ההוא עשרים אלף׃
ח ותהי שם המלחמה נפצות (נפוצת) על פני כל הארץ; וירב היער לאכל בעם מאשר אכלה החרב ביום ההוא׃
ויעמוד המלך: יש מי שפירש שעמד בתפלה דאין עמידה אלא תפלה כמשז״ל כאשר אמרו לו שיעזרם בתפלתו. ואפשר לפי זה דז״ש אל יד השער כלומר על דרך (מלכים ב כ:ב) וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר [וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה׳].
The battle happens in יער אפרים, which is an area on the east side of the Jordan (even though אפרים was on the west):
ביער אפרים: אף שנחלת אפרים היתה בעבר הירדן המערבי, כי אמרו רבותינו ז״ל (בבא קמא פא א) שיהושע תקן שלא יקפידו השבטים זה על זה מבלי תת לרעות הבהמות בארץ לא לו, ובני אפרים רעו את בהמתם בהעיר ההיא ונקרא על שמם.
And it is an allusion to a previous Israelite civil war that happened there:
ד ויקבץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים; ויכו אנשי גלעד את אפרים כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה׃ ה וילכד גלעד את מעברות הירדן לאפרים; והיה כי יאמרו פליטי אפרים אעברה ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה ויאמר לא׃ ו ויאמרו לו אמר נא שבלת ויאמר סבלת ולא יכין לדבר כן ויאחזו אותו וישחטוהו אל מעברות הירדן; ויפל בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף׃
ירב היער לאכל בעם מאשר אכלה החרב tells us about the panic in Avshalom’s forces:
ותהי שם המלחמה נפוצת על פני כל הארץ: ידמה כי מפני נפילת ישראל ביד עבדי דוד נפל מורך בלבבם והיו נפוצים אנשי המלחמה הנה והנה על פני כל הארץ עד שהרבתה חית היער להשחית בעם כמו מה שהשחיתה החרב.
But I think it emphasizes the fact that David is trying his best to not kill עם ישראל, just as he insists they go לאט…לנער לאבשלום. David is trying to be king over all of עם ישראל. The tragedy is that it just doesn’t work, foreshadowing the tragedy of Avshalom to come.