After the description of Avshalom's plan to fracture the nation and alienate them from his father, the text tells us that the time came to act:
<blockquote lang=he><p><b>ז</b> ויהי מקץ ארבעים שנה; ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה׳ בחברון׃
<b>ח</b> כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר; אם ישיב (ישוב) ישיבני ה׳ ירושלם ועבדתי את ה׳׃
<b>ט</b> ויאמר לו המלך לך בשלום; ויקם וילך חברונה׃ </p>
<footer class=source>שמואל ב פרק טו</footer></blockquote>
It starts with ויהי, so we know things are going to get worse (כל מקום שנאמר ”ויהי“ אינו אלא לשון צער: מגילה י,ב) but we don't know *when*
it takes place. How long has Avshalom been plotting? We know it's מקץ ארבעים שנה, but 40 years from what? 40 years obviously means something; it's the point of "understanding":
<blockquote lang=he><p>...בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, <em>בן ארבעים לבינה</em>...</p>
<footer class=source>משנה אבות ה:כא</footer></blockquote>
Normally מקץ would tell us that 40 years had passed since the last story:
<blockquote lang=he><p><b>מ:כג</b> ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו׃ </p>
<p><b>מא:א</b> ויהי מקץ שנתים ימים; ופרעה חלם והנה עמד על היאר׃</p>
<footer class=source>ספר בראשית</footer></blockquote>
But the last story was the beginning of the plot:
<blockquote lang=he><p>ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל אשר יבאו למשפט אל המלך; ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל׃</p>
<footer class=source>שמואל ב טו:ו </footer></blockquote>
So Avshalom has been *very* patient, slowly undermining his father for 40 years. But that's impossible. David was only king in Jerusalem for 33 years, and the story of Batsheva and the story of Avshalom's exile was at least 7 years.
<blockquote lang=he><p><b>ד</b> בן שלשים שנה דוד במלכו; ארבעים שנה מלך׃ <b>ה</b> בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים; ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה׃</p>
<footer class=source>שמואל ב פרק ה</footer></blockquote>
So where does the מקץ ארבעים שנה start? Ibn Kaspi says not to worry about it:
<blockquote lang=he><p><em>ויהי מקץ ארבעים שנה</em>: אין לנו צרך לכונת נקדת זאת ההתחלה; ואולם בא זה ההעלם בדברים הקלים כדי שנתעורר במקומות החמורים.</p>
<footer class=source>יוסף כספי, שמואל ב טו:א</footer></blockquote>
But it's hard to ignore such an obvious question. If the chronology doesn't matter, why include it at all?
Interestingly, the Peshitta (an early Christian translation, in Aramaic) solves the problem by writing 4 years instead of 40:
<blockquote lang=he><p>וב-4 ש[נין] [א]מר אב[שלום] למ[לכא] אזל כאן אשלם נדרי דנדרת לה׳ בחברון׃ </p>
<footer class=source><a href="https://gallica.bnf.fr/ark:/12148/btv1b107214862/f337.item.r=Syriaque">Syriac Bible (Peshitta), I Samuel 15:7</a></footer></blockquote>
And that's the way Josephus tells the story:
<blockquote lang=en><p>When he had made himself so popular among the multitude, he thought he had already the good-will of the people secured to him; but when four years had passed since his father's reconciliation to him, he came to him, and besought him to give him leave to go to Hebron, and pay a sacrifice to G-d, because he vowed it to Him when he fled out of the country. </p>
<footer class=source><a href="https://www.gutenberg.org/files/2848/2848-h/2848-h.htm#link72HCH0009">Josephus, <cite>The Antiquities of the Jews</cite>, VII:9</a></footer></blockquote>
But we take the Masoretic text seriously, and have to address the 40 year question. Abarbanel says that it was 40 years from the start of David's reign, or in the last year of his life. It can't mean that literally, since we have the description of David as a weak old man in ספר מלכים, but מקץ ארבעים שנה means "after about 40 years":
<blockquote lang=he><p> הארבעים שנה האלה הם למלכות דוד שהיו בקירוב מארבעים שנה שנמלך והוא היה בן שלשים שנה במלכו, הרי לך שהיה אז קרוב לשבעים שנה והיה זקן וחלש מאד...ולפי שלא היו ארבעים שנה בדיוק אמר ויהי מקץ ארבעים שנה, ר"ל בעשר הרביעי.</p>
<footer class=source>אברבנל, שמואל ב טו:א</footer></blockquote>
The gemara takes a different approach: it's well before the end of David's life, but 40 years since בני ישראל asked for a king; 40 years since the start of *Saul's* reign:
<blockquote lang=he><p>ארבעים שנה למאן? תניא, רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע: מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. דתניא: אותה שנה ששאלו להם מלך אותה שנה עשירית של שמואל היתה: עשר שנים מלך שמואל בעצמו שנה אחת שמלך שאול ושמואל, ושתים שמלך שאול בעצמו ושלשים ושבע שמלך דוד.</p>
<footer class=source>תמורה יד,ב-טו,א</footer></blockquote>
Avshalom's rebellion has to take place late in David's life; there's too much that happens before this. So in order for the 40 years to start with Saul, Saul's reign has to be very short:
<blockquote lang=he><p>בן שנה שאול במלכו; ושתי שנים מלך על ישראל׃</p>
<footer class=source>שמואל א יג:א</footer></blockquote>
The gemara, from סדר עולם, takes this שתי שנים literally. But that is very hard to read as the פשט:
<blockquote lang=he><p>הנה יש מן הזרות מאד בזה הפסוק לשתי סבות. האחת היא שלא יתכן שנאמר לפי הפשט שיהיה שאול בן שנה לבד במלכו. והשנית שהוא רחוק שנאמר שלא מלך שאול כי אם שתי שנים עם רוב הדברים שעשה מצורף לזה…</p>
<footer class=source>רלב״ג, שמואל א יג:א</footer></blockquote>
So Ralbag (and many others) take this entire pasuk as metaphoric. We <a href="/Just+a+Matter+of+Time/">discussed this earlier</a>, when looking at the chrolonogy of David's time in Ziklag. Ralbag offers two possibilities for our ארבעים שנה:
<blockquote lang=he><p><em>ויהי מקץ ארבעים שנה</em>: יתכן שאלו ארבעים שנה התחילו מעת צמיחת המלכות בישראל ר׳׳ל מעת המשח שאול או התחילו מעת שלמות ארבעים שנה מעת המשח דוד.</p>
<footer class=source>רלב״ג, שמואל ב טו:ז</footer></blockquote>
Ralbag's first answer, מעת המשח שאול, is basically the same as the gemara's מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. He just assumes Saul was king for much longer than 2 years (which fits the פשט). But then Avshalom's rebellion has to occur very early in David's reign, which doesn't seem to fit the פשט of all the wars of פרק ח. So I would prefer his second explanation, מעת המשח דוד. It's been 40 years since Samuel told Saul that his kingdom was lost and (שמואל א טו:כח)‎ קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך היום; ונתנה לרעך הטוב ממך.‎ 40 years is an intellectual generation, the time for entirely new leadership (think of Israel in the wilderness). From Avshalom's point of view, David has failed as a king, and it was time to end his dynasty, just as 40 years earlier Saul had failed as king and *his* dynasty was over.
And Avshalom goes to Chevron to start his rebellion. It was the city where David started his reign, so the symbolism is perfect:
<blockquote lang=he><p><b>א</b> ויהי אחרי כן וישאל דוד בה׳ לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר ה׳ אליו עלה; ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר חברנה׃
...<b>ד</b> ויבאו אנשי יהודה וימשחו שם את דוד למלך על בית יהודה; ויגדו לדוד לאמר אנשי יביש גלעד אשר קברו את שאול׃ </p>
<footer class=source>שמואל ב פרק ב</footer></blockquote>
The difference, of course, is that וישאל דוד בה׳. The devil is in the details.
This tells us the meaning of the 40 years, but doesn't give us a specific year for the rebellion. How long was it between David's anointing and his ascension to the throne? It's not clear. The baraita that the gemara quotes from רבי נהוראי is from the סדר עולם, which concludes that David was 67 when Avshalom rebelled, as above. But then it calculates the chronology differently, by looking at all the stories in ספר שמואל that happen *after* the rebellion:
<blockquote lang=he><p>ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (שמואל ב כא:א)...וישטו בכל הארץ ויבאו מקצה תשעה חדשים (שמואל ב כד:ח)...ובשנה האחרונה התקין דוד המלך משמרות כהונה ולויה, והסדיר את כל הבית, וכתיב (דברי הימים א כו:לא) בשנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וגו׳:</p>
<footer class=source>סדר עולם רבה יד</footer></blockquote>
And therefore, David must have been 65.
<blockquote lang=he><p>וכשאתה מונה שנים שחיה דוד אחר קשר אבשלום, תמצאם חמש שנים. לפיכך אי אפשר למנות מקץ אדבעים למלכות דוד.</p>
<footer class=source>מהר״י קרא, שמואל ב טו:ז</footer></blockquote>
And I like that chronology. The image of David here is of a man in the last decade of his life, still able to act decisively but looking backwards in his life rather than forward, and looking to pass his legacy on to the next generation.
<blockquote lang=en><p>Ego integrity versus despair is the eighth and final stage of Erik Erikson’s stage theory of psychosocial development. This stage begins at approximately age 65 and ends at death.</p>
<p>It is during this time that we contemplate our accomplishments and can develop integrity if we see ourselves as leading a successful life.</p>
<p>Erikson described ego integrity as “the acceptance of one’s one and only life cycle as something that had to be”...and later as “a sense of coherence and wholeness”...</p>
<footer class=source>Saul McLeod, <a href="https://www.simplypsychology.org/Erik-Erikson.html#generativity">Erik Erikson's Stages of Psychosocial Development</a></footer></blockquote>
And Avshalom is going to destroy all of that. He is going to not just end but undo the מלכות, he is going to end the dynasty of (שמואל ב ז:יב-יג)‎ והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך; והכינתי את ממלכתו׃ הוא יבנה בית לשמי, and his is going to break the unified Israel into squabbling tribes again.
<hr/>
While I agree with the סדר עולם about David's age, I would argue with the chronology of the remainder of ספר שמואל.‎ סדר עולם assumes that everything is in chronological order, but as we will see, the last 4 chapters seem more like appendices. The formal ending of David's story in ספר שמואל is in פרק כ:
<blockquote lang=he><p><b>כג</b> ויואב אל כל הצבא ישראל; ובניה בן יהוידע על הכרי (הכרתי) ועל הפלתי׃
<b>כד</b> ואדרם על המס; ויהושפט בן אחילוד המזכיר׃
<b>כה</b> ושיא (ושוא) ספר; וצדוק ואביתר כהנים׃
<b>כו</b> וגם עירא היארי היה כהן לדוד׃ </p>
<footer class=source>שמואל ב פרק כ</footer></blockquote>
And the remaining narratives actually took place earlier.
<blockquote lang=en><dl><dt>headcanon</dt>
<dd>Used by followers of various media of entertainment, such as television shows, movies, books, etc. to note a particular belief which has not been used in the universe of whatever program or story they follow, but seems to make sense to that particular individual, and as such is adopted as a sort of "personal canon".</dd>
</dl>
<footer class=source>Urban Dictionary, <a href="https://www.urbandictionary.com/define.php?term=headcanon"><cite>headcanon</cite></a></footer></blockquote>
This is my headcanon of the chronology of David's reign:
<figure markdown>
|David's Age | Event
|-|-|
|25 | David anointed
|30 | David becomes king in Chevron over Judah
|35 | Avshalom born
|37 | David becomes king over all Israel
|40 | Nathan tells David he will not build the בית המקדש
|46 | 3 year famine (שמואל ב פרק כא)
|49 | War with Ammon
|50 | Bat Sheva affair
|51 | The child dies, as do Bat Sheva's next 3 children (<a href=/Baa,+He+Said+Sheepishly/>Shiur entitled <cite>Baa, He Said Sheepishly</cite></a>)
|53 | The census (שמואל ב פרק כד)
|55 | Shlomo born and Tamar raped
|57 | Amnon murdered and Avshalom in exile
|60 | Avshalom allowed to return but David will not see him
|62 | Avshalom allowed back to the palace but starts plotting against David
|65 | Avshalom openly rebels (40 years from when David was anointed as king)
|66 | The rebellion of Sheva ben Bichri
|70 | David dies
</figure>
<hr/>
But the gemara does say מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. I would take that seriously but not literally. The gemara is specifically linking the rebellion not to the start of Saul's reign, but to the request for a king and Shmuel's answer. They are 40 years--an intellectual generation--apart.
<blockquote lang=he><p>והדבר מתבאר היטב לפי דברי חז״ל עה״פ ”ויהי מקץ ארבעים שנה“ וגו׳, שמרד
אבשלום היה ארבעים שנה לאחר שבקשו ישראל להם מלך, והפסוק מקשר את הדברים זה לזה...והנה כאשר שאל
להם מלך נאמרה ”פרשת המלך“ כדי שעם ישראל יבינו שאין זה לטובתם לבקש להם מלך
וכעת בא אבשלום לעם ישראל בטענה זו, שטעות היתה זאת בידינו מה שבקשנו לנו מלך
והלוואי והיה חוזר הדבר לקדמותו לימי השופטים, וכבר הזהיר אותנו שמואל הנביא על כך.
וכידוע...(עבודה זרה ה,ב) ”לא קאי איניש
אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין“, ולכן זה הזמן לבטל את המלכות של דוד. ומסתמא הצטרף
לכך גם המעשה דבת-שבע ומעשה אוריה, שגם בו יש ספיחים של ”פרשת המלך“, ויש בזה גם
סיבה מאת ה׳ לקחת ממנו את המלוכה כפי שכבר נרמז לו מפי נתן הנביא כמש״כ ”כה אמר
ה׳ הנני מקים עליך רעה מביתך“ וגו׳, וע״י כ״ז התקרבו הדברים ונכנסו בלב כל ישראל, שרצוי
והגון לפני ה׳ המרד של אבשלום בדוד.</p>
<footer class=source>משבצות זהב, שמואל ב טו:ד</footer></blockquote>
"ארבעים שנה" later, no one remembers why they were so desperate to have a king. All they see is the abuse of power that the monarchy has caused. And that comes together with the inevitable consequence of the Bat Sheva story: David's reign and his dynasty are over.
<hr/>
But he doesn't realize this yet. He takes Avshalom's request of אלכה נא ואשלם את נדרי at face value, and bids him farewell: לך בשלום. That has an ominious sound:
<blockquote lang="he"><p><b>כ</b> ויבא אבנר אל דוד חברון ואתו עשרים אנשים; ויעש דוד לאבנר ולאנשים אשר אתו משתה׃
<b>כא</b> ויאמר אבנר אל דוד אקומה ואלכה ואקבצה אל אדני המלך את כל ישראל ויכרתו אתך ברית ומלכת בכל אשר תאוה נפשך; וישלח דוד את אבנר וילך בשלום׃
</p><footer class="source">שמואל ב פרק ג</footer></blockquote>
<blockquote lang="he"><p>כל מי שכתוב בו <em>ל</em>שלום הולך וחוזר, וכל מי שכתוב בו לך <em>ב</em>שלום, הולך ואינו חוזר, באבנר כתיב וישלח דוד את אבנר וילך בשלום (שמואל ב ג:כא), הלך ולא חזר, אבל יתרו אמר למשה לך לשלום, הלך וחזר, שנאמר ויאמר יתרו למשה לך לשלום. </p>
<footer class="source">מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמות סימן יח </footer></blockquote>
<blockquote lang="he"><p>ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו לך <em>ב</em>שלום, אלא לך <em>ל</em>שלום. שהרי יתרו שאמר לו למשה (שמות ד:יח) לֵךְ לְשָׁלוֹם—עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום לֵךְ בְּשָׁלוֹם—הלך ונתלה. ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר (בראשית טו:טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם. </p>
<footer class="source">ברכות סד,א</footer></blockquote>
<blockquote lang="en"><p>G-d put me on this earth to accomplish a certain number of things. Right now I am so far behind that I will never die.</p>
<footer class="source"><a href="http://www.quotes.net/quote/40089">Bill Watterson, <cite>Calvin and Hobbes</cite></a></footer></blockquote>
לך לשלום has the sense of going on a mission, still having a purpose. לך בשלום implies you’re finished, there's nothing more to do. In a sense, David is given a little רוח הקודש to be inspired to say לך בשלום. But that doesn't have to be some kind of subconscious comment. לך בשלום really does have the sense of dismissal:
<blockquote lang="he"><p><b>ו</b> ויקרא אכיש אל דוד ויאמר אליו חי ה׳ כי ישר אתה וטוב בעיני צאתך ובאך אתי במחנה כי לא מצאתי בך רעה מיום באך אלי עד היום הזה; ובעיני הסרנים לא טוב אתה׃
<b>ז</b> ועתה שוב ולך בשלום; ולא תעשה רע בעיני סרני פלשתים׃ </p>
<footer class="source">שמואל א פרק כט</footer></blockquote>
David may not know (or even suspect) that he and Avshalom will soon be locked in a kill-or-be-killed struggle, but he is still dismissing Avshalom. לך בשלום means "don't let the door hit you on the way out".