Before we move on in the story of David and Jerusalem, I want to note a difference between the presentations in שמואל and דברי הימים. In שמואל ב the order is: 1. David is crowned king 2. David takes Jerusalem 3. David's foreign policy (Tyre, wives and Philistine wars) 4. David attempts to move the ark to Jerusalem (the list of David's warriors does not appear until פרק כג) In דברי הימים א: 1. David is crowned king 2. David takes Jerusalem 3. David's warriors 4. David's army (does not appear in שמואל at all) 5. David attempts to move the ark to Jerusalem 6. David's foreign policy (Tyre, wives and Philistine wars) דברי הימים gives us more details on the people in David's service, and tells the story of moving the ark earlier. Now the two narratives (moving the ark and the foreign policy) actually took place over the same period of time, so the order is a matter of which one has priority. דברי הימים also gives us details that are not present in שמואל: <blockquote lang=he><p><b>א</b> ויסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף׃ <b>ב</b> ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות ישב הכרבים עליו׃ </p> <footer class=source>שמואל ב פרק ו</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>א</b> ויועץ דויד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד׃ <b>ב</b> ויאמר דויד לכל קהל ישראל אם עליכם טוב ומן ה׳ אלקינו נפרצה נשלחה על אחינו הנשארים בכל ארצות ישראל ועמהם הכהנים והלוים בערי מגרשיהם; ויקבצו אלינו׃ <b>ג</b> ונסבה את ארון אלקינו אלינו; כי לא דרשנהו בימי שאול׃ <b>ד</b> ויאמרו כל הקהל לעשות כן; כי ישר הדבר בעיני כל העם׃ <b>ה</b> ויקהל דויד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלקים מקרית יערים׃ <b>ו</b> ויעל דויד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים אשר ליהודה; להעלות משם את ארון האלקים ה׳ יושב הכרובים אשר נקרא שם׃</p> <footer class=source>דברי הימים א פרק יג</footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>[W]here <cite>Samuel</cite> and <cite>Kings</cite> can be described as histories of the monarchy, it is <cite>Chronicles</cite> which views the events more from the perspective of the people. A detail which was irrelevant from the perspective of the impact...on David becomes highly significant in a contxt in which the people of Israel are the focus.</p> <footer class=source><a href="http://www.artscroll.com/Books/9780899060910.html">Rabbi Moshe Eisemann, <cite>Divrei Hayamim I</cite></a>, p. 202</footer></blockquote> And this side of David, the representative of the people, is noted by the midrash: <blockquote lang=he><p>אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום, אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו של מקום. אימתי? בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים הה״ד (שמואל ב ו) ”ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף“. אמר דוד: איני מעלה את הארון בחשאי. מיד נתייעץ עם שרי האלפים והמאות שישלחו בכל א״י שיתקבצו אליהם וילכו להעלות הארון שנאמר (דברי הימים א יג) ”ויועץ דוד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד“ (דברי הימים א יג) ”ויאמר דוד לכל קהל ישראל אם עליכם טוב ומן ה' אלקינו וגו'“ ”ויקבצו אלינו ונסבה את ארון האלקים אלינו וגו׳“. מיד אמרו לו כולם עשה כמו שאתה חפץ שנאמר (דברי הימים א יג) ”ויאמרו כל הקהל לעשות כן כי ישר הדבר בעיני כל העם“. מיד שלח וקבץ כל ישראל שבכל א״י שנאמר (דברי הימים א יג) ו”יקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלקים מקרית יערים“. </p> <footer class=source>במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ד:כ</footer></blockquote> <hr/> David says כי לא דרשנהו בימי שאול and includes himself in the transgression. דרישת ה׳ is incumbent on all of us: <blockquote lang=he><p>כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה׃</p> <footer class=source>דברים יב:ה</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>”כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם מכל שבטיכם“, דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא.</p> <footer class=source>ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב</footer></blockquote> As Isaiah says, <blockquote lang=he><p>דרשו ה׳ בהמצאו; קראהו בהיותו קרוב׃</p> <footer class=source>ישעיהו נה:ו</footer></blockquote> David will now correct this omission. <hr/> <blockquote lang=he><p><b>ב</b> ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה׳ צבאו־ת ישב הכרבים עליו׃ <b>ג</b> וירכבו את ארון האלקים אל עגלה חדשה וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה; ועזא ואחיו בני אבינדב נהגים את העגלה חדשה׃ <b>ד</b> וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלקים; ואחיו הלך לפני הארון׃ <b>ה</b> ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה׳ בכל עצי ברושים; ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים׃ <b>ו</b> ויבאו עד גרן נכון; וישלח עזה אל ארון האלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר׃ <b>ז</b> ויחר אף ה׳ בעזא ויכהו שם האלקים על השל; וימת שם עם ארון האלקים׃ <b>ח</b> ויחר לדוד על אשר פרץ ה׳ פרץ בעזה; ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה׃ <b>ט</b> וירא דוד את ה׳ ביום ההוא; ויאמר איך יבוא אלי ארון ה׳׃ <b>י</b> ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה׳ על עיר דוד; ויטהו דוד בית עבד אדם הגתי׃ </p> <footer class=source>שמואל ב פרק ו</footer></blockquote> בעלי יהודה is another name for קרית יערים: <blockquote lang=he><p>ותאר הגבול מראש ההר אל מעין מי נפתוח ויצא אל ערי הר עפרון; ותאר הגבול בעלה היא קרית יערים׃</p> <footer class=source>יהושוע טו:ט</footer></blockquote> <hr/> We need to review how the ארון got to קרית יערים: <blockquote lang=he><p><b>ד</b> וישלח העם שלה וישאו משם את <em>ארון ברית ה׳ צבא־ות ישב הכרבים</em>; ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלקים חפני ופינחס׃ ...<b>י</b> וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאד; ויפל מישראל שלשים אלף רגלי׃ <b>יא</b> וארון אלקים נלקח; ושני בני עלי מתו חפני ופינחס׃</p> <footer class=source>שמואל א פרק ד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>ב</b> ויקראו פלשתים לכהנים ולקסמים לאמר מה נעשה לארון ה׳; הודענו במה נשלחנו למקומו׃ </p> <p>...<b>ז</b> ועתה קחו ועשו <em>עגלה חדשה</em> אחת ושתי פרות עלות אשר לא עלה עליהם על; ואסרתם את הפרות בעגלה והשיבתם בניהם מאחריהם הביתה׃ <b>ח</b> ולקחתם את ארון ה׳ ונתתם אתו אל העגלה ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו; ושלחתם אתו והלך׃ <b>ט</b> וראיתם אם דרך גבולו יעלה בית שמש הוא עשה לנו את הרעה הגדולה הזאת; ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו׃ ... <b>יב</b> וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש במסלה אחת הלכו הלך וגעו ולא סרו ימין ושמאול; וסרני פלשתים הלכים אחריהם עד גבול בית שמש׃ <b>יג</b> ובית שמש קצרים קציר חטים בעמק; וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות׃ ...</p> <p><b>טו</b> והלוים הורידו את ארון ה׳ ואת הארגז אשר אתו אשר בו כלי זהב וישמו אל האבן הגדולה; ואנשי בית שמש העלו עלות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה׳׃ ...<b>יט</b> ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה׳ ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש; ויתאבלו העם כי הכה ה׳ בעם מכה גדולה׃ <b>כ</b> ויאמרו אנשי בית שמש מי יוכל לעמד לפני ה׳ האלקים הקדוש הזה; ואל מי יעלה מעלינו׃ <b>כא</b> וישלחו מלאכים אל יושבי קרית יערים לאמר; השבו פלשתים את ארון ה׳ רדו העלו אתו אליכם׃</p> <footer class=source>שמואל א פרק ו</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ויבאו אנשי קרית יערים ויעלו את ארון ה׳ ויבאו אתו אל בית אבינדב בגבעה; ואת אלעזר בנו קדשו לשמר את ארון ה׳׃</p> <footer class=source>שמואל א ז:א</footer></blockquote> <hr/> David moves the ארון on a wagon. This is clearly an error, as we know from the Torah: <blockquote lang=he><p><b>ל</b> ונשיא בית אב למשפחת הקהתי אליצפן בן עזיאל׃ <b>לא</b> ומשמרתם הארן והשלחן והמנרה והמזבחת וכלי הקדש אשר ישרתו בהם; והמסך וכל עבדתו׃ </p> <footer class=source>במדבר פרק ג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>יז</b> וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר׃ <b>יח</b> <em>אל תכריתו</em> את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים׃ <b>יט</b> וזאת עשו להם וחיו ולא ימתו בגשתם את קדש הקדשים; אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו׃ <b>כ</b> ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו׃ </p> <footer class=source>במדבר פרק ד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>ו</b> ויקח משה את העגלת ואת הבקר; ויתן אותם אל הלוים׃ <b>ז</b> את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון; כפי עבדתם׃ <b>ח</b> ואת ארבע העגלת ואת שמנת הבקר נתן לבני מררי; כפי עבדתם ביד איתמר בן אהרן הכהן׃ <b>ט</b> ולבני קהת לא נתן; כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו׃</p> <footer class=source>במדבר פרק ז</footer></blockquote> I'm going to focus on David's error, not Uzzah's, but I will say that this story is the haftorah for Parashat Shmini, and it is usually assumed that Uzzah had the same motivation as Nadav and Avihu, to be as close as possible to ה׳. <blockquote lang=en><p>At the end of our Parsha ([Bamidbar] 4:18), HaShem commands Moshe and Aharon not to bring about the “cutting off” of the tribe of Kehas, one of Levi’s sons (see Rashi ad loc). Why was G-d so worried about the premature death of the members of Moshe’s own tribal family? Moreover, Ramban (3:14) calculates that the tribe of Levi was markedly smaller than any of the other tribes. Why was this so? A number of answers have been proposed, but the Midrash (Bamidbar Rabah 5:1) proposes an explanation which is both strange and disturbing.</p> <p>Our Sages tell us that the reward for carrying the Holy Ark was exceedingly great. The Kehas family was charged with carrying the Ark among the other sacred vessels of the Mishkan. As such, these Levites would each vie for the honor of bearing the Ark on their shoulders and in their rush forward would behave in an unseemly manner resulting in their untimely death. G-d, therefore, instructed Moshe and Aharon to properly manage the transportation of the Ark to prevent this tragedy from occurring.</p> <p>Was it simply the promise of reward that precipitated this frenzy? HaRav Avigdor Nebenzahl, shlita, suggests that what drove them towards the Ark was their intense fascination with kedusha. The holy and sacred had an almost hypnotic mesmerizing effect upon them. They were drawn to kedusha like metal shearings in the proximity of a powerful magnet. Regrettably, this spiritual intoxication led them to take unacceptable liberties in the presence of Gd with fatal results. Shades of Nadav and Avihu who, in their religious passion to approach G-d, violate a prohibited boundary and die.</p> <p>Prior to the giving of the Torah, the Jewish People are warned more than once not to encroach too close to the mountain (Shemos 19:12, 23, 24) lest they be destroyed. Here too, there was a real fear that in their innocent desire to come close to Gd, they simply wouldn’t be able to control themselves.</p> ... <p>Yearning for spiritual intimacy, longing to act upon an overwhelming love for HaShem is a wonderful aspiration. However, sometimes this headlong dive into the holy and divine comes at the expense of other values no less important. The Talmud in Yuma (23a) tells of the tragic incident when two priests running up the ramp of the Altar, both contending for the honor to perform a sacrificial rite, results in one murdering the other.</p> <footer class=source>Rabbi Jeff Bienefeld, <cite>Chizuk, Bamidbar</cite>, personal communication</footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>[I]n chapter 20 of [<i lang=he>Mesillas Yesharim</i>], the Ramchal writes a very important caveat defining when it is appropriate to act in accordance with <i lang=he>midas haChassidus</i>. The Ramchal calls the chapter the <i lang=he>mishkal haChassidus</i> (from the word <i lang=he>mishkal</i>—scale), meaning that one has to weigh whether now is an appropriate time and place to employ the attribute of piety beyond the letter of the law (<i lang=he>Chassidus</i>). The Ramchal emphasizes that a person must be very careful and deliberate in weighing the appropriateness in any given circumstance of taking upon oneself requirements that are strictly speaking “over and above the call of duty.”</p> <p>The Ramchal cites an incident from our parsha as an example. At the end of Parshas Bamidbar, the Torah says that Moshe and Aharon instructed the Children of Kehas [as in Rabbi Bienenfeld's note]...</p> <p>The M<i lang=he>esillas Yesharim</i> asks, “What is really happening here?” The entire family of Kehas was “acting for the sake of Heaven.” They wanted to carry the Aron! They sought to invoke the <i lang=he>midas Chassidus</i> (striving for the most pious behavior possible) for which people are supposed to receive great reward. However, someone must ask himself—is this worth it? In order to achieve the reward of carrying the Aron, should major fights break out between brothers and cousins? Is that what Divine Service is all about? This is what the Mesillas Yesharim means by <i lang=he>mishkal haChassidus</i>—the weighing of factors and considerations to determine whether this is the time and place and way to act with extreme piety. The Ramchal says that if someone really wants to be a truly pious individual, he must weigh all the results and ramifications that will come about from his “pious acts” to evaluate carefully whether or not they are as righteous and praiseworthy as he thinks they are. Sometimes abstaining from initiating “acts of piety” may bring about greater sanctification of Hashem’s Name and find greater Divine Favor than implementing those actions. If so, forgo the piety. Under those circumstances, it is better to abstain than to “act piously”.</p> <footer class=source><a href="https://torah.org/torah-portion/ravfrand-5777-bamidbar/">Rabbi Yissocher Frand, <cite>Mishkal HaChassidus—Is This The Time And The Place To Be Pious?</cite></a></footer></blockquote> <hr/> So why didn't David do it right? <blockquote lang=he><p> והענין אשר שגה דוד בזה הדבר מקרא מפורש חשב כי לא יהיה חטא בזה אם ישאוהו בעגלה אף על פי שכתוב בכתף ישאו כי אמר באותו זמן במדבר צוה הא־ל כי לפי שהיה המשכן נשא בעגלות צוה לשאת את הארון בכתף להראות כי קדושת הארון גדולה מקדושת המשכן אבל בזמן שלא היה שם משכן חשב שאין חטא אם ישאוהו בעגלה.</p> <footer class=source>רד״ק שמואל ב ו:ו </footer></blockquote> And it's a reasonable opinion. The Rambam agrees that once the בית המקדש is built, the law does not apply. <blockquote lang=he><p>והמצוה הל״ד היא שצונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום. והוא אמרו יתעלה (נשא ז) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ואף על פי שזה הצווי בא ללויים בעת ההיא אמנם היה זה למיעוט מספר הכהנים בזמן ההוא כי אהרן הוא הראש, אמנם לדורות חייבין במצוה זו הכהנים והם ישאוהו.</p> <footer class=source>ספר המצוות לרמב״ם מצות עשה לד </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>וכבר נתבארו הדברים בספר חדושי מרן רי״ז הלוי על הרמב״ם, דשיטת הרמב״ם דשתי מצוות הם בנשיאת הארון, מדין נשיאת כלי המשכן...וגם מדין נשיאת הארון לעצמו כבשעת יציאה למלחמה...והיא מצוה שנאמרה על הכהנים בלבד...ומצוה זו היא מצוה לדורות לדעת הרמב״ם, משא״כ מצות נשיאת המשכן התבטלה בעת שבאו לבית עולמים, ואותה לא מונה הרמב״ם בכלל תרי״ג מצוות, כי היתה מצות שעה בלבד.</p> <footer class=source>משבצות זהב שמואל ב׳, עמ׳ קלב</footer></blockquote> And David presumably had a specific reason for putting the ארון on a wagon. Note that it is called ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות ישב הכרבים עליו, the name used to describe it when it was captured: ארון ברית ה׳ צבא־ות ישב הכרבים. Note also that David goes with 30,000 men, exactly the number that fell when the ארון was taken. And when it was returned, it was sent on an עגלה חדשה by the Philistines. David intends to undo the horrific event that led to the loss of the ארון. The return had started 20 years ago, with a sign from G-d when the cows pulling went straight back to Judah. They just stopped a little too early. David wants to allow the miracle to come to its logical conclusion: the wagon will be brought to הר ציון. <blockquote lang=he><p>מה ראה דוד שהרכיבו על עגלה חדשה ולא במשא הלוים כאשר עשה כשהביא אותו משם לציון באחרונה לפי שאמר דוד כל עומת שבא אלי כשהשיבוהו פלשתים על עגלה חדשה כדכתיב וישימו את הארון ה׳ על עגלה וגו׳. </p> <footer class=source>רש״י דברי הימים א יג:ז </footer></blockquote> <hr/> But ה׳ lets them know that this was wrong: <blockquote lang=he><p> וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש במסלה אחת הלכו הלך וגעו ולא סרו ימין ושמאול; וסרני פלשתים הלכים אחריהם עד גבול בית שמש׃ </p> <footer class=source>שמואל א ו:יב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>הראה להם הקדוש ברוך הוא קדושת הארון בשני פנים בשמיטת הבקר ובמות עוזא.</p> <footer class=source>רד״ק שמואל ב ו:ו</footer></blockquote> And Uzzah, seeing the cows stumble, instead of seeing it as a message, tries to "correct" it: <blockquote lang=he><p>נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר: ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה׳ והכהנים לפני העם. ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר: ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון, אמר לו הקדוש ברוך הוא: עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן! </p> <footer class=source>סוטה לה,א</footer></blockquote> <hr/> חז״ל see in David's error a fundamental problem in his attitude toward the service of G-d: <blockquote lang=he><p> דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות דכתיב ”זמירות היו לי חקיך“, אמר לו הקדוש ברוך הוא דברי תורה שכתוב בהן (משלי כג:ה) ”התעיף עיניך בו ואיננו“ אתה קורא אותם זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ואיהו אתיה בעגלה. </p> <footer class=source>סוטה לה,א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>זמרות היו לי חקיך בבית מגורי׃</p> <footer class=source>תהילים קיט:נד</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>יישובים מגוונים הוצעו להתרת הקושי הזה, ומדברי רבים עולה, שדוד חטא כאן בשתיים: (א) במידת הגאווה--שמדבריו משתמע כי הוא שולט בדברי תורה כזמירות, וגם אינו נדרש לחזור עליהם; (ב) ביחסו לתורה--שמדבריו משתמע שדברי תורה הם דברים קלים כזמירות ואין צורך להתייגע בהם. לשתי ההבנות הללו יש בסיס וסמך במדרש תנחומא (פנחס, ח): שיש צדיקים שנתגאו בדברים של מצוה, והתיש הקדוש ברוך הוא כחן, את מוצא שאמר דוד ”זמירות היו לי חקיך“ (תהלים קיט), שקלות ורגילות עלי כזמירות.</p> <p>אכן, לכשנרצה להעמיק בעניין זה יותר נוכל לומר כי כוונת דוד הייתה לטובה, וחס וחלילה לחשוד באדוננו דוד שחטא, אלא שדבריו נאמרו באופן שעלול להתפרש כגאווה או כיחס הממעיט מערך התורה ועמלה. לגודל מעלתו נתבע בשמים על אמירתו זאת, אבל לאמתו של דבר נתכוון דוד לומר כי דברי תורה חביבים עליו כזמירות והוא מתענג בהם--כעיקר מצוותם.</p> <footer class=source><a href="http://www.orot.ac.il/publications/meorot/Pages/5772s-ki_tov.aspx">ד״ר בעז שפיגל, <cite>עיונים בסידור התפילה--הללוי־ה כי טוב זמרה אלוקינו </cite></a></footer></blockquote> There's a hint to this in the wording. The initial attempt to move the ארון was with שחוק: <blockquote lang=he><p>ודוד וכל בית ישראל <em>משחקים</em> לפני ה׳ בכל עצי ברושים; ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים׃</p> <footer class=source>שמואל ב ו:ה</footer></blockquote> The second, successful attempt was with שמחה: <blockquote lang=he><p>ויגד למלך דוד לאמר ברך ה׳ את בית עבד אדם ואת כל אשר לו בעבור ארון האלקים; וילך דוד ויעל את ארון האלהים מבית עבד אדם עיר דוד ב<em>שמחה</em>׃</p> <footer class=source>שמואל ב ו:יב</footer></blockquote> As Abarbanel notes, <blockquote lang=he><p>והסתכל כי בראשונה נאמר ודוד וכל בית ישראל משחקים, אבל בעליה הזאת נאמר ויעל את ארון האלקים מבית עובד אדום עיר דיד בשמחה, שעזבו השחוק וקלות ראש ולקחי השמחה, ועל כיוצא בזה אמר הפילוסוף ואריסטו שהחיים המאושרים הם בשמחה אבל לא בשחוק.</p> <footer class=source>אברבנל, שמואל ב ו:י</footer></blockquote> What is the difference? We've dealt with this <a href="/There+Is+Too+Much;+Let+Me+Sum+Up/">before</a>: תהילים פרק כא says ה׳ בעזך ישמח מלך. ‎שחוק is the response to things that are incongruous, that don’t fit together. We find humor in puns, pratfalls and the unexpected blessing, and to these we laugh. Sometimes the distance between what we want and what reality presents us with is so great, we say “if I don’t laugh, I’ll cry.” שמחה, joy, is different. שמחה is the feeling that things are as they should be, that everything has worked out, the feeling of נחת רוח: , "all's right with the world", איזהו עשיר השמח בחלקו. <blockquote lang=en><p>In everything that we do perceive as funny there is an element which, if we were serious and sufficiently sensitive, and <em>sufficiently concerned</em> [my emphasis--DHW], would be unpleasant.</p> <footer class=source>Max Eastman, <cite>Enjoyment of Laughter</cite>, p. 21</footer></blockquote> When things don't make sense, we laugh. When they do make sense, we are happy: <blockquote lang=he><p><b>א</b> שיר המעלות;<br/>בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחלמים׃<br/> <b>ב</b> אז ימלא <em>שחוק</em> פינו ולשוננו רנה;<br/>אז יאמרו בגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה׃<br/> <b>ג</b> הגדיל ה׳ לעשות עמנו היינו <em>שמחים</em>׃</p> <footer class=source>תהילים פרק קכו</footer></blockquote> שחוק isn't the way we should do מצוות: <blockquote lang=he><p>ת״ר אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה.</p> <footer class=source>ברכות לא,א</footer></blockquote> שחוק in the service of ה׳ implies boundaries are being violated, as Rabbi Bienfeld mentioned. The modern Hebrew word is פריצות, which we will deal with later. <blockquote lang=he><p><em>לצחק</em>; יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט יז) לצחק בי, ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב' ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור.</p> <footer class=source>רש״י, שמות לב:ו</footer></blockquote> So David did not approach the מצוה of building the בית המקדש with the right attitude. He took it too lightly (though with good intentions). I think the שחוק here wasn't evil per se, but the party atmosphere that led Uzzah to not take the ארון seriously. <blockquote lang=he><p>עבדו את ה׳ ביראה; וגילו ברעדה׃</p> <footer class=source>תהילים ב:יא</footer></blockquote> <hr/> ###The Arc of the Covenant There's no way I can avoid this: <a href="http://io9.gizmodo.com/the-engineer-who-said-the-ark-of-the-covenant-was-a-gia-1598583115"><img src=https://i.kinja-img.com/gawker-media/image/upload/s--z_jUmhCe--/c_fit,fl_progressive,q_80,w_636/792521483267574926.png alt="Scriptural Ark Electric Death Trap" /></a> <blockquote lang=en><p>The Bible describes precisely, and minutely, arrangements constituting a machine in which electricity was generated by friction of air against silk curtains, and stored in a box constructed like a condenser. It is very plausible to assume that the sons of Aaron were killed by a high-tension discharge...</p> <footer class=source><a href="https://en.wikibooks.org/wiki/Electronics/History/Chapter_1">Nikola Tesla, cited in Wikibooks <cite>Electronics/History/Chapter 1</cite></a></footer></blockquote> Is that reasonable? was Uzzah killed by an electric discharge? <a href="http://boards.straightdope.com/sdmb/showpost.php?s=c8fdc5bdbe6718c7be7e6a27e3f34b76&p=886284&postcount=9">Capacitance is</a> ε₀ε_rA/d, where ε₀ is the permittivity of vacuum, 8.84e−12 F/m; ε_r is the relative permittivity of wood, 2; A is the area of the plates, (using an <i lang=he>amah</i> of <a href="/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA+%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94+%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%B4%D7%94/">18 inches</a>) 3.3 square meters; d is the separation between the plates (according to יומא עב,ב this is 1 <i lang=he>tephach</i>) 0.0762 meters. The estimated capacitance of the ארון is 0.77 nF. <a href="http://www.ijetae.com/files/Volume5Issue10/IJETAE_1015_12.pdf">The breakdown voltage</a> for 6mm teak is 28 kV. Assuming that it is linear (actually it would be less than this), one <i lang=he>tephach</i> wood would have a maximum voltage of 350 kV. For comparison, <a href="http://www.aecouncil.com/Papers/aec1.pdf">a static shock from a carpet is about 15 kV</a>, and <a href="http://www.aharfield.co.uk/lightning-protection-services/about-lightning">lightning is about 100,000 kV</a>. But it's not the voltage, it's the current that kills. 350 kV across 0.77 nF is 2.7e−7 coulombs. According to <a href="https://en.wikipedia.org/wiki/Electric_shock#Factors_in_lethality_of_electric_shock">Wikipedia</a>, heart muscle has an electrical reaction time of 3 ms. So you get a current of 0.09 mA, which you would barely feel. It might light your gas tank on fire, though. But while all this appeals to my geek side, it's moot. According to יומא עב,ב, the inner and outer plating was continuous, extending over the edge of the wood. So the ארון wasn't a capacitor at all. <hr/> Phyllis Shapiro noted in the last perek an unusual word: פרץ. The root occurs seven times in פרקים ה-ו: <blockquote lang=he><p>ויאמר דויד לכל קהל ישראל אם עליכם טוב ומן ה׳ אלקינו <em>נפרצה</em> נשלחה על אחינו הנשארים בכל ארצות ישראל ועמהם הכהנים והלוים בערי מגרשיהם; ויקבצו אלינו׃</p> <footer class=source>דברי הימים א יג:ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ויחר לדוד על אשר פרץ ה׳ פרץ בעזה; ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה׃</p> <footer class=source>שמואל ב ו:ח</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ויבא דוד בבעל פרצים ויכם שם דוד ויאמר פרץ ה׳ את איבי לפני כפרץ מים; על כן קרא שם המקום ההוא בעל פרצים׃ </p> <footer class=source>שמואל ב ה:כ</footer></blockquote> This marks it as a <i lang=de> leitwort</i> , a מילה מנחה. It represents where David comes from: <blockquote lang=he><p>ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ; ויקרא שמו פרץ׃</p> <footer class=source>בראשית לח:כט </footer></blockquote> And where he is going: <blockquote lang=he><p> עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ; וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם׃ </p> <footer class=source>מיכה ב:יג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> רבי בשם רבנן אמרי כל הפורצים ממך עומדין שנאמר עלה הפורץ לפניהם. </p> <footer class=source>בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פה סימן יד</footer></blockquote> פריצות, as it were, defines the nature of kingship: <blockquote lang=he><p>ה״ק שאול אי מפרץ אתי אי מזרח אתי אי מפרץ אתי מלכא הוי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו...</p> <footer class=source>יבמות עו,ב</footer></blockquote> But with great power comes great responsibility. פרץ עזה teaches David that his ability to breach all the rules doesn’t make it right; it puts the consequences of his actions onto his own shoulders.