יט ויגד לשאול לאמר: הנה דוד בנוית (בניות) ברמה׃
כ וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל עמד נצב עליהם; ותהי על מלאכי שאול רוח אלקים ויתנבאו גם המה׃
כא ויגדו לשאול וישלח מלאכים אחרים ויתנבאו גם המה; ויסף שאול וישלח מלאכים שלשים ויתנבאו גם המה׃
כב וילך גם הוא הרמתה ויבא עד בור הגדול אשר בשכו וישאל ויאמר איפה שמואל ודוד; ויאמר הנה בנוית (בניות) ברמה׃
כג וילך שם אל נוית (ניות) ברמה; ותהי עליו גם הוא רוח אלהים וילך הלוך ויתנבא עד באו בנוית (בניות) ברמה׃
כד ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפל ערם כל היום ההוא וכל הלילה; על כן יאמרו הגם שאול בנביאם׃
Much of this analysis is based on a shiur by Rav Amnon Bazak from Yeshivat Etzion.
What has happened to Saul? The targum of ויפל ערם is ונפל ברשן, which רש״י translates based on the Arabic as משוגע, insane. And indeed there is a fine line between prophecy and insanity:
א אל תשמח ישראל אל גיל כעמים כי זנית מעל אלהיך; אהבת אתנן על כל גרנות דגן׃
…
ז באו ימי הפקדה באו ימי השלם ידעו ישראל; אויל הנביא משגע איש הרוח על רב עונך ורבה משטמה׃
There’s no way to tell from the outside whether someone has actually communicated with G-d or is just hallucinating; להתנבא literally means “to talk to oneself”. All we can judge is whether what the נביא is saying is consistent with the Torah, with being the word of ה׳.
But still, ויפשט גם הוא בגדיו sounds pretty insane. The מפרשים, however, soften it to mean that he removed his royal garments so be part of the בני נבאים:
פשט בגדי מלכות, להתדמות להנבאים במלבושם ובל יתגאה עליהם
So it seems that Saul and his messengers were overcome with the sense of נבואה, which kept them from trying to arrest David. Note the use of the word ויתנבא. נבואה reallly has two parts: we think about being a messenger from ה׳ to humanity, but the most important part is the personal connection to הקב״ה. That is the part that can be practiced and learned; whether or not ה׳ decides to use you as a messenger is out of your control. התנבא is the personal part, the “being a spokesman to yourself”:
כה וירד ה׳ בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים; ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו׃
כו וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עלהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה; ויתנבאו במחנה׃
הנבא is being a spokesman to others:
א היתה עלי יד ה׳ ויוצאני ברוח ה׳ ויניחני בתוך הבקעה; והיא מלאה עצמות׃
…
ט ויאמר אלי הנבא אל הרוח; הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח כה אמר אדני ה׳ מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו׃
י והנבאתי כאשר צוני; ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד׃
יא ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה; הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו׃
יב לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר אדני ה׳ הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי; והבאתי אתכם אל אדמת ישראל׃
And there is a principle that a נביא can only reveal his בואה to others if he is commanded to do so; (יומא ד,ב) מנין לאומר לחבירו שהוא ב״בל יאמר" עד שיאמר לו ”לך אמור“? שנאמר (ויקרא א:א): וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר.
So then what is שמואל doing here? Is רוח אלקים a weapon to destroy שמואל's enemies? On first glance it seems that way, that the messengers and Saul are simply left incapacitated and unable to arrest David, but that is hard to reconcile an earlier episode in Saul’s life:
י ויבאו שם הגבעתה והנה חבל נבאים לקראתו; ותצלח עליו רוח אלקים ויתנבא בתוכם׃
יא ויהי כל יודעו מאתמול שלשם ויראו והנה עם נבאים נבא:
ויאמר העם איש אל רעהו מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים׃
יב ויען איש משם ויאמר ומי אביהם; על כן היתה למשל הגם שאול בנבאים׃
This is similar to what we saw in David’s prayer that we looked at earlier (תהילים נט:יב) אל תהרגם פן ישכחו עמי. ויתנבאו represents a positive experience, a kind of enlightenment that should change a person forever. And that is what happened to Saul the first time; the expression of הגם שאול בנבאים represents the admiration that the people now had. The tragedy and the irony now is that the second הגם שאול בנבאים shows Saul in his decline; he may be back with the נבאים, and he now leaves David alone, but it will not last. Saul’s paranoia will return in the next perek.
Three Strikes and You’re Out
There is a contrasting story in מלכים, when אחזיה tries to arrest אליהו:
ט וישלח אליו שר חמשים וחמשיו; ויעל אליו והנה ישב על ראש ההר וידבר אליו איש האלקים המלך דבר רדה׃
י ויענה אליהו וידבר אל שר החמשים ואם איש אלקים אני תרד אש מן השמים ותאכל אתך ואת חמשיך; ותרד אש מן השמים ותאכל אתו ואת חמשיו׃
יא וישב וישלח אליו שר חמשים אחר וחמשיו; ויען וידבר אליו איש האלקים כה אמר המלך מהרה רדה׃
יב ויען אליה וידבר אליהם אם איש האלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אתך ואת חמשיך; ותרד אש אלקים מן השמים ותאכל אתו ואת חמשיו׃
יג וישב וישלח שר חמשים שלשים וחמשיו; ויעל ויבא שר החמשים השלישי ויכרע על ברכיו לנגד אליהו ויתחנן אליו וידבר אליו איש האלקים תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמשים בעיניך׃
יד הנה ירדה אש מן השמים ותאכל את שני שרי החמשים הראשנים ואת חמשיהם; ועתה תיקר נפשי בעיניך׃
טו וידבר מלאך ה׳ אל אליהו רד אותו אל תירא מפניו; ויקם וירד אותו אל המלך׃
אליהו responds not by bringing the רוח ה׳ on his enemies but by destroying them. שמואל's response is more similar to that of אונקלוס in the gemara:
אונקלוס בר קלונימוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה משכינהו בקראי איגיור הדר שדר גונדא דרומאי [אחרינא] אבתריה אמר להו לא תימרו ליה ולא מידי כי הוו שקלו ואזלו אמר להו אימא לכו מילתא בעלמא ניפיורא נקט נורא קמי פיפיורא פיפיורא לדוכסא דוכסא להגמונא הגמונא לקומא קומא מי נקט נורא מקמי אינשי אמרי ליה לא אמר להו הקב״ה נקט נורא קמי ישראל דכתיב (שמות יג) וה׳ הולך לפניהם יומם וגו׳ איגיור [כולהו] הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה אמר להו לא תשתעו מידי בהדיה כי נקטי ליה ואזלי חזא מזוזתא [דמנחא אפתחא] אותיב ידיה עלה ואמר להו מאי האי אמרו ליה אימא לן את אמר להו מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ ואילו הקב״ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנאמר (תהילים קכא) ה׳ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם איגיור תו לא שדר בתריה