בס״ד

Kavanot: שבת סוכות תשפ״ד

Thoughts on Tanach and the Davening

Rows and floes of angel hair And ice cream castles in the air And feather canyons everywhere I’ve looked at clouds that way

But now they only block the sun They rain and snow on everyone So many things I would have done But clouds got in my way

I’ve looked at clouds from both sides now From up and down, and still somehow It’s cloud illusions I recall I really don’t know clouds at all

Joni Mitchell, Both Sides Now

I dealt with much of this in פרשת בשלח תשע״ז

סוכות starts this week. We know why we move into tabernacles (I love the word tabernacles).

tabernacles!

מב בסכת תשבו שבעת ימים; כל האזרח בישראל ישבו בסכת׃ מג למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים; אני ה׳ אלקיכם׃

ויקרא פרק כג

The Tur goes into great detail discussing the reason for the mitzvah:

דתניא: כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ענני כבוד היו; דברי ר׳ אליעזר. ר״ע אומר: סוכות ממש עשו להם.

סוכה יא,ב

תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים…לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה…כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים. והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם, הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו.

טור אורח חיים הלכות סוכה סימן תרכה

This is very unusual. The Tur is “paskening” an aggadah, which we generally never find it necessary to do. And he’s bringing the reason for the mitzvah, rather than just stating the conclusion. The Bach explains:

איכא למידק בדברי רבינו, שאין זה מדרכו בחיבורו זה לבאר הכונה לשום מקרא שבתורה, כי לא בא רק לפסוק הוראה או להורות מנהג; ופה האריך לבאר ולדרוש המקרא ד”בסכת תשבו“. ויראה לי לומר בזה שסובר דכיון דכתיב לְמַעַן יֵדְעוּ וגו׳, לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה. ולכן ביאר לפי הפשט דעיקר הכוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים.

ב״ח, שם

Just like on פסח, part of the mitzvah is experiential: we have to feel surrounded by the ענני הכבוד, to feel the presence of ה׳ directly protecting us. The Gra explains that this is why סוכות is is תשרי:

סוכות בתשרי: כוון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשות בניסן כי בניסן היה תחילת היקף עננים.

אכל נראה לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן. ומשה ירד ביוה״כ. ובמחרת יו׳׳כ ויקהל משה וציוה על מלאכת המשכן וזה היה בי״א תשרי וכתיב והעם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר, ב׳ ימים הרי י״ג בתשרי. ובי״ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה אח הזהב במנין ומשקל ובט״ו התחילו לעשות. ואז חזרו ענני כבוד ולכך אנו עושין סוכות בט״ו בתשרי.

פירוש הגר׳׳א, שיר השירים א:ד

So to correctly celebrate the Feast of Tabernacles, we have to understand those ענני הכבוד. Why have a holiday in their honor? The first time we see the cloud was before קריעת ים סוף.

כא וה׳ הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה׃ כב לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם׃

שמות פרק יג

לא ימיש עמוד הענן יומם sounds pretty straightforward—the cloud never left, but the Vilna Gaon looks at a later incident and understands it differently. After the sin of the Golden Calf, Moshe prays for forgiveness and ה׳ tells him:

ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים; וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר אני עשה עמך׃

שמות לד:י

The Vilna Gaon (based on a number of other sources) explains what the נפלאת are:

וזה שכתוב נֶגֶד כׇּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכׇל הָאָרֶץ והוא שריית הענן על המשכן והכבוד שורה עליהם לעין כל והולך לפניהם לעין כל…וכמ״ש בסוף פקודי (שמות מ:לד-לח) וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא [אֶת הַמִּשְׁכָּן]…כִּי עֲנַן ה׳ עַל הַמִּשְׁכָּן ואף שהלך הענן לפניהם ביציאתו ממצרים לא היה אלא לשעתו על הים וגם לא היה לעיני כל ישראל רק לפני הנביאים שבהם, משא״כ כאן.

גר״א, אדרת אליהו, שמות לד:י

So the ענני הכבוד left after קריעת ים סוף, and the ענני הכבוד left after חטא העגל הזהב. And worse, there is a statement in Nechemiah:

והים בקעת לפניהם ויעברו בתוך הים ביבשה; ואת רדפיהם השלכת במצולת כמו אבן במים עזים׃ יב ובעמוד ענן הנחיתם יומם; ובעמוד אש לילה להאיר להם את הדרך אשר ילכו בה׃ … יח אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים; ויעשו נאצות גדלות׃ יט ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר; את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחתם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ואת הדרך אשר ילכו בה׃

נחמיה פרק ט

So did they lose the clouds at ים סוף or did they lose them at the Golden Calf, or did they not lose them at all?

Rav Yerucham Olshin, Rosh Yeshiva at Beth Medrash Govoha, in his ירח למואדים on סוכות, volume ב,‎ סימנים סא and סג, answers: yes.

There were a number of ענני הכבוד:

שבעה עננים כתובים במסעיהם. ארבע מארבע רוחות, ואחד למעלה, ואחד למטה, ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים.

רש״י, במדבר י:לד

Rabbi Olshin cites הכתב והקבלה on a seemingly unrelated side point. Why don’t we require a floor in the סוכה?

וכתב הרא״ם שם [במדבר י:לד] לא ידעתי מה פירוש אחד מלמטה דקאמר שמורה שענן אחד היה להם למטה מרגליהם, ואם הדבר כן מדוע לא צותה התורה לעשות בסוכה אחד מלמעלה ואחד מלמטה וד׳ מארבע רוחותיה, מאחר שהסוכה אינה אלא דוגמת העננים שהיו מסבבים את ישראל מלמעלה ומלמטה ומד׳ רוחותיהן.

הכתב והקבלה, ויקרא כג:מג

It’s because we are misinterpreting אחד מלמטה:

ובילקוט ס״פ פקודי, ויכס הענן את אהל מועד, זה אחד מענני כבוד ששימשו את ישראל במדבר ארבעים שנה אחד בימינם ואחד בשמאלם אחד מלפניהם ואחד מאחריהם ואחד למעלה מהם וענן שכינה ביניהם ועמוד ענן נוסע לפניהם משפיל לפניהם את הגבוה ומגביה להם את השפל והורג נחשים ועקרבים ושורף קוצים וברקנים ומדריכם בדרך ישרה. וענן שכינה שורה באהל, ע״כ. מבואר בזה כי אחד מלמטה שאמר הספרי אינו תחת כפות רגליהם כ״א הענן שהיה באהל ביניהם, וזה נקרא מלמטה נגד הענן שעליהם מלמעלה, הנה נגד זה מה שביניהם נעשה דוגמתו בקיום מצות ישיבה בחלל הסוכה שבין הדפנות.

הכתב והקבלה, ויקרא כג:מג

But Rabbi Olshin picks up on the idea that the ענני הכבוד represent multiple things, that there are levels of our experience of the manifestation of the divine (that’s my words, not his, and much of the following is my extrapolation from his words). Note that the ענני הכבוד are not physical things; as the Gra said, לא היה לעיני כל ישראל רק לפני הנביאים שבהם.

There’s the ענן of the שכינה, the intense awareness of G-d’s presence, what Rudolph Otto called the numinous. At יציאת מצרים, the Jews felt that, and they kept that through קריעת ים סוף:

זה א־לי: בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים.

רש״י, שמות טו:ב

But that ענן of the שכינה dissipated, not because they did anything wrong, but because it is impossible for a human being to remain at that level all the time. That sense of the שכינה would return, but it would be localized to the משכן. That is the ענן that was מלמטה.

There’s another level of feeling ה׳'s presence, an awareness of His protection and involvement in our lives. Call that the עננים of השגחה פרטית, the ones that surrounded בני ישראל on all sides and above. That they kept until the sin of the Golden Calf. In the aftermath of that, Moshe prayed that the people not be destroyed. ה׳ agreed, but said He would not deal with them again:

א וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים; אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה׃ ב ושלחתי לפניך מלאך; וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי׃ ג אל ארץ זבת חלב ודבש; כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך׃

שמות פרק לג

They were left with the last ענן, one that guided them from a distance: ושלחתי לפניך מלאך.

ויסע מלאך האלקים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם; ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם׃

שמות יד:יט

This ענן, the sense that ה׳ never abandons us and always provides direction and guidance even when He is far away, is the one that Nechemiah refers to: את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחתם בהדרך.

But סוכות is different. This is a profound reinterpretation of what sitting in a סוכה means. The space inside the סוכה is the ענן that was אחד למטה, the ענן that was ענן שכינה שורה באהל. We’re not just surrounded by ה׳'s presence, we’re supposed to feel that we are actually in it. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל.