This week I'm going to talk about--what else?--the משכן and its purpose. The parasha starts with the commandment to build משכן: ח ועשו לי מקדש; ושכנתי בתוכם׃ ט ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו; וכן תעשו׃ ועשו לשמי בית קדושה And Rashi understands this not as a commandment just for the moment, but a halacha for all generations: לדורות And this is in fact brought down as halacha: מצות עשה לעשות בית לה׳, מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה--שנאמר (שמות כה:ח) ועשו לי מקדש So let's go over the history of the משכן and its successor, the בית המקדש. Before the משכן was built, there was still a centralized place of worship at הר סיני: א בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני׃ ב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר; ויחן שם ישראל נגד ההר׃ ד ויכתב משה את כל דברי ה׳ וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר; ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל׃ ה וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת; ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים׃ And in fact, there was an אהל מועד, a place to "meet" with ה׳, before the משכן was built, only it was outside the camp, far from the centralized מזבח: ז ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד; והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה׃ ח והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו; והביטו אחרי משה עד באו האהלה׃ ט והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל; ודבר עם משה׃ י וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל; וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו׃ יא ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו; ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל׃ And what was in this אהל מועד? א בעת ההוא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לוחת אבנים כראשנים ועלה אלי ההרה; ועשית לך ארון עץ׃ ב ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת; ושמתם בארון׃ ג ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לחת אבנים כראשנים; ואעל ההרה ושני הלחת בידי׃ ד ויכתב על הלחת כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר ה׳ אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל; ויתנם ה׳ אלי׃ ה ואפן וארד מן ההר ואשם את הלחת בארון אשר עשיתי; ויהיו שם כאשר צוני ה׳׃ ...ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. And in the second year at הר סיני they inaugurated the משכן: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש; הוקם המשכן׃ And what happened after that? The mishna in זבחים goes through the history after that, along with the relevant halachot of sacrifices: ד עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות; משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכוהנים. קודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים בכל מחנה ישראל. ה באו לגלגל הותרו הבמות׃ קודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים בכל מקום. ו באו לשילה נאסרו הבמות. ולא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן יריעות מלמעלן; והיא הייתה מנוחה. קודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. ז באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות. קודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים בכל ערי ישראל. ח באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר והיא הייתה נחלה. קודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים; קודשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה. So we have this pattern that when the ארון is together with the מזבח, then we have a "מקדש", and עבודה outside that is forbidden. When there is no מקדש, then עבודה is still possible, but it is no longer centralized. We're missing something important. There is much to be said about the difference between the משכן and the בית המקדש, but I won't go into that now. The question now is what does that centralization mean, what does it represent? There is a discussion among the commentators whether the משכן was לכתחילה, part of ה׳'s original plan for בני ישראל, or only a response to the sin of the Golden Calf. The simple understanding of the text is that it was intended all along; in אז ישיר we read (שמות טו:יז) מקדש ה׳ כוננו ידיך. And Rabbi Shimon Schwab in מעין בית השועבה brings the Rashi that Yaakov planted trees for the Mishkan when he went down to Egypt: וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים׃ מאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים. והיינו שידעו בני ישראל בקבלה שיצוה הקב״ה ועשו לי מקדש, אלא שחשבו שילכו ממצרים תיכף לארץ ישראל וכמו שאמרו (שמות טו:יז) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך, ולבנות שם מיד את בית המקדש, אלא שגרם חטא העגל ונצטוו להקים משכן במדבר... טז וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה׳ במקום הזה; ואנכי לא ידעתי׃ יז ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה: אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים׃ ... כב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך׃ But the Seforno argues very strongly that having a physical building is not the ideal: באר באמרו (שמות כה:ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו (שמות כ:כ) מזבח אדמה תעשה לי...בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו (שמות כח:א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו (דברים י:ח) בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשרתו ולברך בשמי. Whether or not the building of the centralized משכן was לכתחילה, the fact remains that the physical building is not the point; when it is built, the שכינה is not in the building but in ourselves--שכנתי בתוכם. As ירמיהו says: כֹּה אָמַר ה׳ צְבָא־וֹת אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃ רצונו לומר אִתכם (הא׳ בחיריק) איתכם עצמכם אשכון פה, שעל ידכם אשכון בבית, לא על הבית, רק עליכם כענין שנאמר (שמות כה:ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי, את נפשי היחידה What does it mean, בלבבי משכן אבנה? The משכן, as we said, brought the ארון הברית and the מזבח together. But really there were three classes of כלים that were brought together, and each had a זר, a crown: י ועשו ארון עצי שטים; אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו׃ יא וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו; ועשית עליו זר זהב סביב׃ כג ועשית שלחן עצי שטים; אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו׃ כד וצפית אתו זהב טהור; ועשית לו זר זהב סביב׃ א ועשית מזבח מקטר קטרת; עצי שטים תעשה אתו׃ ב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ואמתים קמתו; ממנו קרנתיו׃ ג וצפית אתו זהב טהור את גגו ואת קירתיו סביב ואת קרנתיו; ועשית לו זר זהב סביב׃ א״ר שמעון בן יוחאי ג׳ כתרים הם כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השלחן דכתיב בו זר זהב סביב. כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב. וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב. למה נכתבים זָר ונקראים זֵר? אלא לומר לך אם אדם זוכה נעשים לו זֵר ואם לאו זָר. רבי שמעון אומר, שלושה כתרים הן--כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות; וכתר שם טוב, עולה על גביהן. But to take a larger view, the three crowns in our text correspond to the three modes of our religious life on which the world is said to be based: תורה, עבודה and גמילות חסדים. For, as we have indicated, the crown of the כהן clearly relates to the realm of עבודה, Divine service and worship, while the crown of royalty represents the rule of a benign ruler among men, that requires the charity and mercy of גמילות חסדים. The commentary Yen L'vanon puts it this way: The Torah was given us to study and know, to achieve spiritual growth and self-improvement; thus it's primary relevancy is to man's relationship with himself. The role of the כהן in the Sanctuary was largely concerned with man's relationship to his Maker. And the sovereign rule would deal with man's relationship to his fellow-man. In the words of the mishna, the כתר שם טוב is not greater than the other כתרים, it is עולה על גביהן. Just like the world as a whole depends on the three pillars of תורה, עבודה and גמילות חסדים, so too does our identity (which is what שם really means) depend on our embodying those three aspects. And the משכן with its three crowned כלים symbolizes the coming together of those three things. Each one individually is important; the synthesis of all of them creates something greater that allows the שכינה to dwell among us.