At the end of our parasha, ה׳ tells Moshe to come up to הר סיני with the leaders of בני ישראל. There is a discussion in the gemara whether this takes place before or after the giving of the עשרת הדברות, but that is not germane to our discussion:
ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל; והשתחויתם מרחק׃
Who’s missing here? אהרון‘s older children come up, presumably since they represent the future leadership, but what about משה’s sons?
We meet both Moshe’s sons when Yitro brings Moshe’s family to him in the desert:
א וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו; כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים׃
ב ויקח יתרו חתן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה׃
ג ואת שני בניה; אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה׃
ד ושם האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצלני מחרב פרעה׃
ה ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה; אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלקים׃
ו ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך; ואשתך ושני בניה עמה׃
ז ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום; ויבאו האהלה׃
So what happened to Moshe’s children? They are not mentioned again in all of the Torah. In fact, they are mentioned in all of תנ״ך only once:
יב בני קהת עמרם יצהר חברון ועזיאל ארבעה׃
יג בני עמרם אהרן ומשה; ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו עד עולם׃
יד ומשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי׃
טו בני משה גרשום ואליעזר׃
טז בני גרשום שבואל הראש׃
יז ויהיו בני אליעזר רחביה הראש; ולא היה לאליעזר בנים אחרים ובני רחביה רבו למעלה׃
The Ramban points out that they are in fact listed in the Torah, though not by name:
כז ולקהת משפחת העמרמי ומשפחת היצהרי ומשפחת החברני ומשפחת העזיאלי; אלה הם משפחת הקהתי׃
כח במספר כל זכר מבן חדש ומעלה שמנת אלפים ושש מאות שמרי משמרת הקדש׃
כט משפחת בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה׃
תולדות משה משפחת העמרמי
אשר יזכיר למטה (פסוק כז), כי אין בעמרמי זולתי בני
משה נמנים בלוים. וזה כענין שכתוב (דברי הימים א כג:יג-יד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן
להקדישו קדש
קדשים ומשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי.
And in other places, they are conspicuous by their absence, and the commentaries notice this:
טו וידבר משה אל ה׳ לאמר׃
טז יפקד ה׳ אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה׃
יז אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם; ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רעה׃
כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב״ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל.
Moshe had a reasonable expectation that his children would succeed him:
מגיד שאם בנו הגון למלכות הוא קודם לכל אדם
And the midrash that is the basis for Rashi’s comment is even more harsh in its judgment of Moshe’s children:
בדין הוא שירשו בני את כבודי אמר לו הקב״ה (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה; יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך.
The issue is not just that Joshua was more involved in Torah and serving Moshe, it was that Moshe’s children were not involved in עסקים בתורה at all. Where does that come from? It’s from another conspicuous absence:
א ואלה תולדת אהרן ומשה; ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני׃
ב ואלה שמות בני אהרן הבכר נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר׃
ג אלה שמות בני אהרן הכהנים המשחים אשר מלא ידם לכהן׃
ד וימת נדב ואביהוא לפני ה׳ בהקרבם אש זרה לפני ה׳ במדבר סיני ובנים לא היו להם; ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם׃
ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו.
It’s a nice drash to say that Aharon’s children were like Moshe’s own, since he taught them Torah. But the absence of Gershom and Elazar stands out; they clearly were not learning with their father. So where were they? As we saw above, they were in the southern camp, with their cousins, משפחת היצהרי. And who was that?
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן׃
בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו.
A lot has been written in recent years about this phenomenon, the failure of Moshe’s progeny to live up to his level, relating it to Moshe’s own relationship with his sons. There was a foofaraw about 4 years ago then the Jewish Light published a dvar Torah arguing exactly that, then a response that such a conclusion is not based on any mesorah and is לשון הרע against משה רבינו. The question of Moshe’s responsibilities to his family as opposed to his responsibilities to the community is an interesting one, and has important implications to our own responsibilities. Nonetheless, I don’t like the idea of maligning Moshe, and I think that blaming a child’s behavior after 40 years on an absent parent minimizes the responsibility that an adult has over his own behavior.
I want to take a different tack. Fast forward about 20 years, to the end of ספר שופטים:
The story of פסל מיכה is one of the less palatable ones in תנ״ך; we usually skip it in grade school. Shortly after Joshua’s death, בני ישראל slide into idolatry and one man, מיכה, makes an idol that he dedicates to the worship of ה׳ (definitely unclear on the concept) and opens his own replacement משכן and hires an itinerant Levi to be his personal כהן גדול. Later, בני דן take the idol along with the Levi and move to their new territory in the north:
ל ויקימו להם בני דן את הפסל; ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ׃
לא וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלקים בשלה׃
The gemara astonishingly identifies this Levi, יהונתן בן גרשם, as the grandson of Moshe himself:
וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא דכתיב (דברי הימים א כג) בני משה גרשם ואליעזר אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה
And blames his "falling off the derech on his great-grandfather, Yitro:
אמר רבי אלעזר לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס
What did Yitro do wrong? There’s another, even more astonishing, midrash in the Mechilta:
שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי צפורה בתך לאשה,
אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה
לך לאשה, אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה לך תחלה
יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו.
אמר לו השבע לי, וישבע לו, שנאמר
(שמות ב:כא)
וַיוֹאֶל מֹשֶה—אין אלה אלא לשון שבועה.
How could Moshe have agreed to let his son be dedicated to עבודה זרה? The answer, I think, lies in the continuation of the original gemara I cited:
אמרו לו לאו ממשה קא אתית…תעשה כהן לעבודה זרה? אמר להן כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות והוא סבר לעבודה זרה ממש ולא היא אלא ”עבודה זרה“ עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא
And this idea is brought down להלכה:
לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לברייות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור; וכן ציוו חכמים ואמרו, עשה שבתך כחול, ואל תצטרך לברייות. ואפילו היה חכם ומכובד, והעני—יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת; ולא יצטרך לברייות: מוטב לפשט עורות הנבילות בשוק, ולא יאמר לעם, חכם אני וגדול אני וכוהן אני, פרנסוני; ובכך ציוו חכמים.
So where did Gershom go wrong, that his son ended up a priest of an idol? I think he realized that he was not at the level of his father, that he could not be a Joshua and spend all day in Yeshiva, so he would have to involve himself in secular pursuits. As the gemara says:
ת״ר ואספת דגנך מה ת״ל לפי שנא׳ (יהושוע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת״ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר׳ ישמעאל. ר״ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים…אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר׳ שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
Only a rare few can be a שמעון בן יוחי or a משה רבינו or a יהושע and just learn and rely on ה׳'s providence. The rest of us have more השתדלות to do, still have to work to support ourselves, even if that עבודה is זרה לו. But as the midrash says, Moshe’s children misinterpreted it. They are described as לא עסקו בתורה, which is the wrong attitude:
אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו
Having not put Torah as the עיקר, the slide to the corruption of his son יהונתן is inevitable. And I think that is the lesson for us, to make (אבות א:טו) תורתך קבע, and our other work, however time-consuming, only עראי in our minds.
And I think this is the message of פרשת משפטים: the laws listed here are not for the ones sitting in yeshiva all day, but for those of us working, dealing with our fields and cows and pits. This is the parasha where בני ישראל are quoted as saying (שמות כד: ז) נעשה ונשמע, we will do and we will learn. Even according to those who would put that statement chronologically before מתן תורה, I think it is placed here to say that this sentiment applies to all the laws of משפטים, and even those doing the נעשה have to commit to the נשמע as well.