This week’s parsha starts with a very problematic paragraph:
כ ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור; להעלת נר תמיד׃ כא באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה׳; חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל׃
It’s problematic for a number of reasons: the biggest one is that it doesn’t belong here; this section of the Torah is about the building of the משכן. This is not about the building or dedication; it is about the ongoing lighting of the menorah. We have a whole sefer dedicated to the operation of the משכן: ספר ויקרא. And our paragraph appears there as well:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור; להעלת נר תמיד׃ ג מחוץ לפרכת העדת באהל מועד יערך אתו אהרן מערב עד בקר לפני ה׳ תמיד; חקת עולם לדרתיכם׃ ד על המנרה הטהרה יערך את הנרות לפני ה׳ תמיד׃
With some more details in ספר במדבר (it’s pushed off for reasons that we won’t go into here):
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל אהרן ואמרת אליו; בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות׃
In fact, the text tells us it does not belong here. ואתה תצוה means “you will command”; the actual command to command comes later: צו את בני ישראל.
The Kli Yakar lists a whole set of problems with this paragraph:
ואתה תצוה את בני ישראל וגו׳: יש לדקדק מהו ”ואתה תצוה“ שני נוכחיות…מלת ואתה כולה מיותרת…ומה שכתב הרמב״ן לומר שהקפיד שלא יעשה זה ע״י שליח…היא גופא קשיא למה הקפיד במצוה זו יותר מבכל המצות? וכן בסמוך נאמר וְאַתָּה תְּדַבֵּר [אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן] גם שם הדבר צריך ישוב.
עוד הקשו המפרשים מה ענין מצוה זו לכאן כי עיקר מקומה אחר עשיית המשכן והנחת המנורה.
ומהר״י אברבנאל פירש כי עיקר מצוה זו בפרשת אמור וכאן נאמר תצוה ר״ל אתה עתיד לצוות את בני ישראל כו׳. ולדבריו כל פסוק זה מיותר כי מה הגיד לו בזה שסופו לצוות…
ועו״ק, ”להעלות נר תמיד“—”נרות“ מבעי ליה שהרי שבעה היו!
ועו״ק, הלא לא דלקו כי אם מערב עד בוקר ולמה אמר תמיד?
ועו״ק, באמרו ”באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות“, כל מראה מקום ארוך זה הוא נראה ללא צורך, כי היה לו לומר על המנורה יערוך אותו, וכבר ידענו מקום המנורה היכן היא.
Rashi is not bothered by the תמיד question:
תמיד: כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עלת תמיד ואינה אלא מיום ליום.
The Kli Yakar says that תמיד means constant, and there is a specific halachic meaning to that word here. There are two sets of lamps: one (hence the singular) נר תמיד, and the rest of the lamps of the menorah, lit מערב עד בקר:
יאירו שבעת הנרות: שומע אני שיהיו דולקים לעולם, ת״ל ”מערב עד בקר“. אי מערב עד בקר, יכול כולם; ת״ל ”לפני ה׳ תמיד“ שיהיה נר מערבי תדיר, שממנו מדליק את הנרות בין הערבים.
להעלות נר: שתהא נר המערבי דולק תדיר, שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים. ובשעה שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות הוא היה מקדים לפניהם. כיצד? נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים—מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים. מצאו שכבה—מדשנו ומדליקו ממזבח העולה.
ונראה ליישב כל זה ממה שכתב הרמב״ן כי מה שאמר להעלות נר תמיד היינו נר מערבי שהיה דולק לעולם, אבל שאר הנרות לא היו תמיד כ״א מערב עד בקר, בהנחה זו יתורצו כל הספיקות הנזכרים. כי אמר…(שמות כה:ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, והיה הפרוכת מבדיל בין קדש לקדש הקדשים, ורצה משה שבכל חלק יהיה דבר המורה על שהשכינה שרויה בישראל. והנה בקודש הקדשים היו לוחות העדות…האמנם אחר שהפרוכת מפסיק ואין כל אדם רשאי לבא שמה…ע״כ הוצרך הקב״ה לעשות גם בהיכל נס תמידי זה בנר מערבי כדי שכולם יסתכלו בו ויראו מנר מערבי שם ה׳ כי הוא שוכן בתוכם, ואילו לא היה הפרוכת מכסה על ארון העדות לא היה צורך בנס זה.
Moshe experienced the שכינה constantly, communicating with הקב״ה מבין שני הכרובים. He wanted everyone else to have some of that experience as well (the כהנים could go into the משכן, and the rest of בני ישראל could at least see it).
What was the נס תמידי זה בנר מערבי that served as דבר המורה על שהשכינה שרויה בישראל?
העדות: עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל. וכי צריכים לנר? והלא כל ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר לא צרכו לנר, שנאמר (שמות מ:לח) כִּי עֲנַן ה׳ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ. אם כן למה נאמר ”העדות“? עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל.
מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זוֹ נֵר מַעֲרָבִי שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים.
The oil in the נר תמיד would miraculously last far longer than it should. That was the עדות that שָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. This obviously connects to the Chanukah story, ואכמ״ל.
ולהצעה זו נאמר, שכל פרשה זו אין הכוונה לצוות על נרות המנורה, כי אם בפרשת אמור שם עיקר מקום של ציווי זה. וכאן עיקר הציווי על נר מערבי זה לגלות למשה כי אע״פ שהפרוכת מכסה על ארון העדות מ״מ יהיה גם במקום הקדש נס מתמיד המפרסם כי ה׳ שוכן שמה.
Hence the description of באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת. The נר תמיד serves as the external counterpart of the internal עדות, and was part of the structure of the משכן. This part of the מצווה of the menorah belongs here.
But this still doesn’t explain why the parsha emphasizes ואתה. Why is this Moshe’s מצווה?
וכבר ידעת שמשה רבינו ע״ה נאמר בו (דברים לג:כא) יַּרְא רֵאשִׁית לוֹ…והוא היה כנר זה שמדליקין ממנו כמה נרות והנר אינו חסר כך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על כל הנביאים שבאו אחריו…כך נר מערבי זה שהיה אורו מתמיד בדרך נס…לכך נאמר ”ואתה תצוה“ שני נוכחיות לומר ואתה היינו ממהות עצמותך ותוספות אורה שבך…
The menorah is the symbol of תלמוד תורה, which is Moshe’s role in בני ישראל.
לְמָה מֹשֶׁה דוֹמֶה בְאוֹתָהּ שָׁעָה? לְנֵר שֶׁמּוּנַח עַל גַּבֵּי מְנוֹרָה וְהַכֹּל מַדְלִיקִין הֵימֶנּוּ וְאֵין אוֹרוֹ חָסֵר כְּלוּם.
אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום. ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר.
And specifically it is a symbol of תורה שבעל פה, transmitted from teacher to student. The symbolism of the נר תמיד is both that it lights the other lights without being diminished, and that it, despite being miraculous, needs human intervention to occasionally clean and re-light it.
וכבר אמרנו דענין המנורה…היינו אור תורה שבעל פה, שניתן לחכמים הכח להאיר כביכול לפניו, כענין נצחוני בני (בבא מציעא נ״ט)…וגם המנורה יש לה כתר תורה.
תורת עדות של המנורה איננה נובעת מזה שקרה שינוי טבע בנר מערבי, שהרי כמה הופעות של שינוי-טבע היו במקדש וכנ״ל, אלא שעיקר תורת העדות של המנורה היא בזה שהמצוה נתקיימה דרך שינוי-טבע.
There’s another aspect of Moshe’s role in the נר תמיד, emphasized by “ואתה”.
ואתה תצוה: לא הזכיר כאן משה בשם על שם שאמר מחני נא מספרך כי קללת חכם אפי׳ על תנאי היא באה…
We could object that the parshiot are later developments; there is no “פרשת תצוה” in the text of the Torah. But Moshe’s missing name is actually very noticeable in the text itself:
There is a huge gap with no משה, in the entire discussion of the vestments and roles of the כהנים. We would have expected a few “וידבר ה׳ אל משה”s in there. The absence of his name is striking.
ואתה תצוה: ויש מפרשים לפי שרצה לצוות על ענין הבגדים לאהרן ומשה עתיד להיות כהן גדול והיה לו עגימת נפש להזכירו אצל הבגדים שהיו ראוים לו ונלקחו ממנו.
Moshe is not mentioned because he isn’t part of the עבודת ה׳ that is represented by the משכן. But still, ה׳ tells him ואתה, ”and as for you“, you will have the נר תמיד, and the inauguration of the כהנים:
א ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי; אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן׃ ב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת׃ ג ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה; ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי׃
ואתה הקרב אליך: הדא הוא דכתיב (תהלים קיט:צב): לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי. כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ואתה הקרב אליך, הרע לו. אמר לו: תורה היתה לי ונתתיה לך, שאלולי היא אבדתי עולמי…כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, יכול הייתי לעשות לאחיך כהן גדול חוץ מדעתך.
הענין בכל זה דיש לדעת דאור התורה שהוא תכלית המשכן ועיקר הַמִּשְׁרָה שכינה בישראל. בא בשפע ע״י אמצעות שני כלי קודש, היינו הארון והמנורה. ונשתנו פעולותיהם. הארון בא ליעוד הדברות שבכתב וגם לצווי בקבלה בע״פ…ועדיין אין בזה כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל. ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה אשר נכלל בו שבע חכמות וכל כחות הנדרש לפלפולה של תורה. וכ״ז נכלל בכפתורים ופרחים. עד דאי׳ בב״ר פצ״א ר׳ טרפון בשעה שהיה שומע דבר מתוקן היה אומר כפתור ופרח.
The menorah, pace Reb Zadok, does not have a כתר תורה. It has lots of little decorations: כפתורים ופרחים. Everyone has a part to play in the transmission of תורה שבעל פה.
The נר תמיד and the מסורה itself are the עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל. Moshe’s consolation (and ours) at being “left out” of the משכן is that we are really all there.