At the end of this week’s parasha is the commandment to build the מזבח הקטרת, the golden altar inside the משכן for the incense:
ועשית מזבח מקטר קטרת; עצי שטים תעשה אתו׃
What’s striking about this is that it is at the very end of the long נבואה that started back in the beginning of פרשת תרומה:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה; מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי׃
And it is out of place. תרומה starts with all the vessels of the משכן, then the structure of the משכן itself, then the vestments of the כהנים, then the inauguration ceremony, then goes back to this “forgotten” vessel of the משכן. The commentators generally assume that this means that the מזבח הקטרת was somehow different from the other vessels. Ramban says that the משכן existed to bring the שכינה into the world of humanity, but the קטרת was to provide the “cloud” that would protect us from that experience (see Rabbi Leibtag’s shiurim which develop this idea):
ועשית מזבח מקטר קטורת: הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם…אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל…(שמות כט:מה) ושכנתי בתוך בני ישראל , אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט,א)…שנאמר ישימו (דברים לג:י) קטורה באפך,(דברים לא:יז) מן וחרה אפי…
That’s one approach. The Netziv has a different idea about why the מזבח הקטרת is separated from the other כלים. The gemara talks about the symbolism of the כלים:
אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים—ידרים, ושיעשיר—יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום.
שולחן בצפון. היינו עושר שיעריך שולחנו מחמת עושרו.
ומנורה בדרום: היינו חכמה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור.
We, להלכה, turn toward the ארון, as the symbol of our connection with הקב״ה. But this emphasizes that each of the vessels has its symbolism, of how ה׳ manifests in the world. The ארון is נבואה and תורה as given by ה׳ to us. The שולחן is Divine providence and the מנורה is חכמה, the תורה that we learn and innovate (see the פחד יצחק on חנוכה for much more on that idea). But what does the מזבח הקטרת symbolize, and why don’t we turn to it?
מזבח מקטר קטרת:…והנה הפלא ידוע במפרשים ראשונים למאי נתאחר מעשה זה המזבח שבהיכל לאחר כל המעשים והרי מקום פרשה זו היה בפר׳ תרומה. ועי׳ רמב״ן וספורנו. והנראה להקדים דכמו שמצינו ביומא…דקטרת מכפרת על לשה״ר שהוא עון החמור בין אדם לחבירו כך עיקר תועלת קטורת להעלות זכרון של מעשה גמ״ח.
ותנא דבי ר׳ ישמעאל: על מה קטורת מכפרת? על לשון הרע…
א״ר חנא בר בזנא א״ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.
The קטרת symbolizes the מצוות בין אדם לחברו, and the מזבח הקטרת is where we “offer” our גמילות חסדים to ה׳. It’s not the sort of thing we should pray for; “Please G-d, make me be nicer to other people!” Just do it. It’s not fundamentally a religious thing. The Netsiv illustrates this with an amazing interpretation of יצחק's reaction to יעקב when he thinks it’s עשו:
ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו; ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳׃
The “שדה” is where יצחק prays:
ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב; וישא עיניו וירא והנה גמלים באים׃
…דרשו בסנהדרין דף לז ”ריח בגדיו“ ”ריח בוגדיו“ ע״ש. והכוונה בזה כמו שביארנו שעיקר הברכות היה על גמ״ח הנעשה בדעת אנושי ולא לש״ש. והנה ביארנו בספר במדבר כד:ו דגמ״ח נמשל לריח טוב…ובספר שמות ל:א…נתבאר דקטרת של בהמ״ק עיקרו בא להזכיר לפני ה׳ זכות גמ״ח של ישראל. וידוע דבהמ״ק מכונה בשם שדה בפיו של יצחק…וא״כ כך המשך הכתוב: ”וירח את ריח בגדיו“. ראה ברוה״ק גדולת גמ״ח של בוגדיו שנעשה לא לש״ש…הכי פירושו: הריח ריח גמ״ח של דעת אנושי…”ויאמר ראה ריח בני“: אמר בתורת תפלה להקב״ה באשר דזכות של גמ״ח וצדקה…”כריח שדה אשר ברכו ה׳“: ככח הגמ״ח שנעשה לש״ש ויש לו הזכרה לטובה עפ״י קטרת שבבהמ״ק…כך שפע גמ״ח של בגדיו בעצמם יהיו אזכרה לטובה ולברכה. ובשביל זה ”ויתן לך וגו׳“.
Then why bring the קטרת into the משכן? The Netsiv says that, pace Ramban, the שכינה, the presence of the Divine in this world, requires גמילות חסדים. We cannot bring ה׳ into the world simply through our מצוות בין אדם למקום:
קטורת היא המעלת זכרונה ביחוד. ויסוד ראיה לזה הוא ביומא…אמר ר׳ יהושע בן קרחה סח לי זקן א׳ פעם א׳ הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה. והוא מאמר תמוה למה הריח בשילה יותר מבירושלים שהקטירו בה יותר משמונה מאות שנה. ובשילה לא היה אלא שלש מאות שנה. אלא בשביל שיסוד ירושלים היה בקדושת התורה כדכתיב כי מציון תצא תורה וגו׳ משא״כ בשילה…וכל יסוד קדושת משכן שילה עמד בזכות גמ״ח…
The משכן exists because of the גמילות חסדים inherent in it:
The Midrash (Tanna d’vei Eliyahu Rabba, 25) explains why the remnants of the Mishkan in Shilo were not destroyed but rather remained hidden and will one day be revealed. The reason: because it was made by good people, out of the goodness of their hearts, and it is difficult for the Holy One, blessed is He, to destroy anything made by good people out of the goodness of their hearts.
Then the Netziv brings an astonishing proof of this idea: the “anti-משכן” of פסל מיכה:
ל ויקימו להם בני דן את הפסל; ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ׃
לא וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלקים בשלה׃
תניא רבי נתן אומר: מגרב לשילה ג׳ מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו; אמר להן הקב״ה: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים.
ולכאורה תמוה וכי בשביל זה נשתוה פסל מיכה למשכן שילה? אלא בא ללמד דכיון דעיקר אזכרה שבשילה היה גמ״ח וזה היה גם בפסל מיכה.
And when that is lost, the משכן is destroyed (as a structure; the parts remain intact):
כב ועלי זקן מאד; ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד׃
כג ויאמר להם למה תעשון כדברים האלה אשר אנכי שמע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה׃
כד אל בני; כי לוא טובה השמעה אשר אנכי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה׳׃
כה אם יחטא איש לאיש ופללו אלקים ואם לה׳ יחטא איש מי יתפלל לו; ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה׳ להמיתם׃
כו והנער שמואל הלך וגדל וטוב; גם עם ה׳ וגם עם אנשים׃
And it is this idea, that the קטרת represents our behavior, may be why the Torah does not specify the details of this מצוה. It’s up to us.
ויש לתמוה ולמה לא יזכירם הכתוב [סמני הקטורת]; ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים רבים, ולבונה זכה…שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב, יצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים. וכך אמרו במדרש חזית (שה׳'ש רבה ג:ה) בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא י׳׳א סמנים אלו לבד.
והנה כמו מצות שבין אדם לשמים מוגבלות ע״פ התורה וחקותיה בזמן ובאופן המעשה כך היה הרצוי דמים שעל המזבח מוגבל כל קרבן כמה הזאות וזריקות ומתנות. וכמו גמ״ח אין לו שיעור וגבול כך קטורת אין לו שיעור כמה להקטיר. וחכמים הוא שנתנו שיעור פרס בשחרית ופרס בין הערבים. מעתה מבואר הטעם שמובדל ענין מזבח הפנימי משארי כלים שבהיכל.
This message, that the משכן cannot exist without the מצוות בין אדם לחברו, matters in our own lives:
מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ; וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה׃
ואיש תרומות יהרסנה: אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית, ואומר: מה לי בטורח הצבור; מה לי בדיניהם; מה לי לשמוע קולם? שלום עליך נפשי! הרי זה מחריב את העולם הוי ”ואיש תרומות יהרסנה“.
מעשה ברבי אסי כשהיה מסתלק מן העולם נכנס בן אחותו אצלו מצאו בוכה, א״ל רבי מפני מה אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת?…ועל כל מדות שהיו בך, היית מתרחק מן הדינין ולא נתת רָשׂוּת על עצמך להתמנות על צרכי צבור! א״ל בני עליה אני בוכה שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל. הוי ואיש תרומות יהרסנה.
Terumah is holier than chullin [non-sacred produce]. It is set aside, on its own. The man of Terumos that the Medrash refers to is the person who considers himself like “Terumah.” He feels that he is above the masses that are “chullin”. He feels “I don’t need all this” and refuses to sully himself with the needs of the common people (hamon am). “Let me do my own thing. Let me be for myself. I want to be like terumah that is set aside in the corner.”
This attitude, the Medrash states, is destructive. The lesson we must take from this Medrash is that not only those who are worthy to be judges must occupy themselves with congregational needs. We are all called upon, on many occasions and under many circumstances to get involved — to become the chairman, to sit on the committee. Everyone who has sat on a committee or been involved in communal needs knows that it is full of aggravation. It is so easy to take the attitude “I don’t need this.”
So ה׳ says at the end of our parasha, “now that you have built for Me this wonderful temple, show me what you can do. Bring me your קטורת”.