I want to talk about Moshe’s breaking the לוחות, based on my understanding of Rav Moshe Eisemann’s understanding of the Ramban, in Rav Eiseman’s book, I Brought You Unto Me.
יז וישמע יהושע את קול העם ברעה; ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה׃ יח ויאמר אין קול עֲנוֹת גבורה ואין קול עֲנוֹת חלושה; קול עַנּוֹת אנכי שמע׃ יט ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת; ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר׃
What exactly happened? One approach is that he was so overcome that he dropped them:
וישלך מידו: כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח והשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם, בדרך כל משליכי משאוי כשאין בהם כח לשאת. וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר, ועיקר פשוטו כך.
נסתכל משה בלוחות וראה הכתב שבהן שפורח וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו.
But most מפרשים understand that וישלך means he threw them, intentionally and forcefully:
ויש אומר, כי נסתלק המכתב מהלוחות על כן שברם. ויש אומרים שהשם צוה לשברם. והקרוב אלי מה שהוא כתוב, כי קנא לה׳, ובחרון אפו שברם.
And that’s how we understand the gemara, that ה׳ approved of Moshes’s intentional action:
ויאמר ה׳ אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים; וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת׃
”אשר שברת“ : אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת.
And the text implies that Moshe went into the camp, saw the Golden Calf, then went back to the mountain to break the לוחות:
וישבר אותם תחת ההר: לא השליכם מידיו בהיותו במחנה אלא בחרי אף רץ בחזרה אל ההר ושם השליכם ושברם.
וירד שמח שמחה גדולה; כיון שסרחו ישראל…חזר לאחוריו, וראוהו הזקנים ורצו אחריו. אחז משה בראשי הלוחות והן אחזו בראשן וחזק כחו של משה יותר מכחן של ע׳ זקנים שנאמר (דברים לד:יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה.
Why does Moshe break the לוחות? Rav Yaakov Kamenetsky mentions a bigger question: if he is going to break them, then why carry them down the mountain? There’s another question: what does breaking the לוחות accomplish? The Ten Commandments were already given; it’s not as though בני ישראל's obligations disappear if they aren’t carved in stone.
I’m going to start with an apparently unrelated Mishna that tells us what the לוחות represented:
(שיר השירים ג:יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.
”ביום חתונתו“, זו מתן תורה.
”וביום שמחת ליבו“, זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן.
What is מתן תורה? We usually associate that with שבועות, but the context of the mishna is לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. We can understand the connection to בניין בית המקדש, since that’s when it was inaugurated:
ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה׳ אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום׃
את החג: חנוכת המקדש קרא גם כן חג לפי שהיתה סמוכה לחג הסכות ועשו שבעת ימי חנוכה ושבעת ימי חג הסכות ואומר ארבעה עשר יום להודיע כי סמוכים היו לא היה הפרש ביניהם.
זה מתן תורה: יוה״כ שבו נתנו לוחות אחרונות
The “חֲתֻנָּה” is on the day that the לוחות were given. The לוחות are, in Rav Eisemann’s words, the wedding ring. There are two aspects of מתן תורה: one was a continuation of the promise to the Avot. That was basically a contract, a business relationship. The experience of מעמד הר סיני was supposed to lead to a closer relationship, a חֲתֻנָּה. This would be the real fulfillment of ברית אבות, to become a (שמות יט:ה) סגלה מכל העמים. So what did it mean when Moshe broke the לוחות?
למה״ד לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור; הלך וקלקלה עם אחר, הסרסור שהיה נקי מה עשה? נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה. אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן.
א:ב ובאחד משלושה דברים האישה נקנית—בכסף, או בשטר, או בביאה; ושלושתן, מן התורה.
…
ג:ג ואם קידש בשטר—כותב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל דבר שירצה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, וכל כיוצא בדברים אלו; ונותנו לה, בפני עדים.
Moshe isn’t destroying evidence of the relationship; he’s preventing the relationship from ever starting.
But then why bring the לוחות down the mountain?
ז וידבר ה׳ אל משה; לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים׃
ח סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה; וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים׃
ט ויאמר ה׳ אל משה; ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא׃
י ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם; ואעשה אותך לגוי גדול׃
There’s an implied pause between פסוקים ח and ט. After ה׳'s first comment, I would have assumed that לך רד means “Go down to the people and fix them!”. Then ה׳ stops talking and we do not have Moshe’s response, but ה׳ continues: “The people are too stubborn; leave me alone and I will destroy them”. Rashi understands that ה׳ expected Moshe to protest, but Moshe doesn’t get the hint at first:
הניחה לי: עדיין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם, והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם.
The gemara understands that Moshe did, in fact, protest:
אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם.
Either way, in the end Moshe does protest, and his defense is that even if בני ישראל don’t deserve the חתנה any more, the original ברית is still valid:
יא ויחל משה את פני ה׳ אלקיו; ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה׃
…יג זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים; וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם׃
And, in fact, when Moshe goes up to renegotiate the ברית, that is exactly what ה׳ says:
א וידבר ה׳ אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים; אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה׃
ב ושלחתי לפניך מלאך; וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי׃
ג אל ארץ זבת חלב ודבש; כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך׃
The problem is not this one cow. The problem is עם קשה ערף; things aren’t going to get better. It is safer for בני ישראל not to be “married” to הקב״ה. In Rav Kamenetsky’s reading, Moshe insists on bringing the לוחות down because he thinks the people are not that irredeemable:
אבל הנלענ״ד, אחרי שנדקדק למה סיפרה תורה כאן הדברים שהיו בין משה ליהושע. והנ״ל, דבאמת לימד משה זכות עליהם, שאפשר שמפני המצב האיום של המדבר לא עמדו בנסיון ועשו להם עגל …אבל כאשר ראה ”את העגל ומחלת“…אז חרה אפו, ולפיכך הקדים לספר את שמיעת הקול שנשמע למרחוק…
It’s when he sees them not only with a Golden Calf, but actually dancing in front of it, even when he is standing there with the כתובה in his hands, that he realizes that ה׳ was right. They are too עם קשה ערף for this shidduch to work.
But Moshe does not give up, and spends the next 40 days renegotiating, and ends up arguing for the שחינה to return to the people despite their stubbornness:
ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך א־דני ילך נא א־דני בקרבנו; כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו׃
And ה׳ agrees:
ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים; וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר אני עשה עמך׃
And the wedding is rescheduled for יום חתונתו, זו מתן תורה, the day of יום כיפור.