<p>I want to talk about the ברכות that יעקב "stole" from עשו. The story seems straightforward:</p> <blockquote lang="he"><p><b>א</b> ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת; ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני׃ <b>ב</b> ויאמר הנה נא זקנתי; לא ידעתי יום מותי׃ <b>ג</b> ועתה שא נא כליך תליך וקשתך; וצא השדה וצודה לי צידה (ציד)׃ <b>ד</b> ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה: בעבור תברכך נפשי בטרם אמות׃</p> <footer class="source">בראשית פרק כז</footer></blockquote> <p>But why does יצחק want to bless עשו? Isn't he the bad guy, the one called עשו הרשע? This week's הפטרה says it explicitly:</p> <blockquote lang="he"><b>א</b> משא דבר ה׳ אל ישראל ביד מלאכי׃ <b>ב</b> אהבתי אתכם אמר ה׳ ואמרתם במה אהבתנו; הלוא אח עשו ליעקב נאם ה׳ ואהב את יעקב׃ <b>ג</b> ואת עשו שנאתי; ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר׃ <footer class="source">מלאכי פרק א</footer></blockquote> <p>And more, יעקב was destined to be the leader of the brothers. רבקה had a prophecy of their future:</p> <blockquote lang=he><p><b>כב</b> ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי; ותלך לדרש את ה׳׃ <b>כג</b> ויאמר ה׳ לה שני גיים (גוים) בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו; ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר׃</p> <footer class=source>בראשית פרק כה</footer></blockquote> <p>The usual answer is that יצחק was fooled by עשו's apparent sincerity and religiosity (as Rashi says (בראשית כה:כז, ד״ה יודע ציד)‎ לצוד ולרמות את אביו בפיו...כסבור אביו שהוא מדקדק במצות), and by his very real כבוד אב.‎ רמב״ן explains why יצחק didn't take the prophecy into account: he didn't know about it.</p> <blockquote lang="he"><p>היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ ולהיות הוא בעל הברית לאלקים כי הוא הבכור.</p><p>ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר ה׳ לה <em>ורב יעבוד צעיר</em> כי איך היה יצחק עובר את פי ה׳ והיא לא תצלח. והנה מתחלה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות כי ותלך לדרוש את ה׳ שהלכה בלא רשות יצחק או שאמרה ”אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי“ ועתה לא רצתה לאמר לו ”כך הוגד לי מאת ה׳ טרם לדתי“ כי אמרה באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה או הם סבות מאת ה׳ כדי שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב ולו לבדו נתכנו עלילות.</p> <footer class="source">רמב״ן, בראשית כז:כג, ד״ה בעבור תברכך נפשי</footer></blockquote> <p>But it is very hard to understand Ramban's words. He claims that היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ ולהיות הוא בעל הברית לאלקים. But that's not the words of the ברכה that he intended to give him:</p> <blockquote lang="he"><p> <b>כז</b> ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו; ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳׃ <b>כח</b> ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש׃ <b>כט</b> יעבדוך עמים וישתחו (וישתחוו) לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך; ארריך ארור ומברכיך ברוך׃</p> <footer class="source">בראשית פרק כז</footer></blockquote> <p>And the ברכה that יצחק gives יעקב when he is fully aware that it is יעקב before him, <em>is</em> ברכת אברהם:</p> <blockquote lang="he"><p><b>א</b> ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו; ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען׃ <b>ב</b> קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך; וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך׃ <b>ג</b> וקל שד־י יברך אתך ויפרך וירבך; והיית לקהל עמים׃ <b>ד</b> ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלקים לאברהם׃</p> <footer class="source">בראשית פרק כח</footer></blockquote> <p>I do not know how to justify the Ramban here; presumably he read the text and was aware of the difficulty. But this seems to be the way that רש״י and the other early commentators understand the story: יצחק intended to bless עשו, not יעקב, and יעקב stole the one ברכה that יצחק had to offer.</p> <p>Modern commentators look at these psukim and say that there were two ברכות, intended for his two sons. This, as far as I can tell, was a חדוש of the ספורנו, that has resonated to the point of displacing other understandings of the text. The idea of חדוש in interpretation is an interesting one; it is clearly a good thing:</p> <blockquote lang=he><p>אשרי מי שמתחדש ד״ת על פיו וכל מי שמתחדש דברי תורה על פיו דומה כמי שמשמיעין אותו מן השמים ואומר לו כך אמר הקב״ה בני בנה לי בית המדרש ששכר הגדול שיש לי באוצרי שלך הוא ובשבילך אני מציל את ישראל</p> <footer class=source>תנא דבי אליהו רבא י</footer></blockquote> <p>But we know that the תורה שבעל פה, the oral explanation of the written Torah, was given to משה at Sinai. How could a later human being come up with a correct explanation that had never been seen before? The של״ה הקדוש writes:</p> <blockquote lang=he><p>ובירושלמי דפאה (פ:ו) אמרו, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, נאמר למשה בסיני. מזה מבואר שכל דברי חכמים שבכל דור ודור, ומה שמחדשים, וכל פלפולם, הוא מסיני ולא שֵֹכֶל אנושי, רק שֵֹכֶל אלוקַ, רק שהם הוציאו מכח אל הפועל...</p> <footer class=source>ספר השל״ה הקדוש, תולדות אדם, בית חכמה ג</footer></blockquote> <p>So the potential for the novel understanding was always there, possibly taught to משה, but not passed down as part of the oral tradition. Coming up with a correct חדוש, one that is consistent with the Mesorah and is acceptable to the collective genius of כנסת ישראל, is a special זכות. For most of us, what we think of as our brilliant innovations has really been written and discussed a thousand years before.</p> <p>Here's how the ספורנו puts it:</p> <blockquote lang="he"><p>רצה במטעמים כדי שיתעסק בכבוד אב, ובזה תחול עליו הברכה. כי גם שלא הכיר בגודל רשעו של עשו, מכל מקום לא חשב אותו לראוי שתחול עליו אותה הברכה שהיה בלבו לברכו. ולכן כשברך יעקב אחר כך, שידע בו שהוא ראוי לברכה, לא שאל מטעמים ולא בקש דבר וברכו תיכף, באמרו (בראשית כח:ג)‎ וקל שד־י יברך אתך.</p> <footer class="source">ספורנו, בראשית כז:ד, ד״ה ועשה לי מטעמים</footer></blockquote> <blockquote lang="he"><p>כי חשב שיהיה טוב ליעקב שתספיק לו נחלת ארץ ישראל, ושיחיה בה עם איזה שעבוד, כדי שלא יטריד נפשו בעניני גשמיות והבלי הנפסדים...ומפני שידע שארץ ישראל היתה ראויה ליעקב בלבד. לכן בזאת הברכה שחשב לברך את עשו, לא הזכיר ברכת אברהם ולא ארץ ישראל, כמו שהזכיר ליעקב כשהכירו וברכו.</p> <footer class="source">ספורנו, בראשית כז:כט, ד״ה הוה גביר לאחיך</footer></blockquote> <p>How can someone "steal" a ברכה? It's not some kind of magic spell that just works; it's a prayer that ה׳ give something to the recipient. How could יצחק say גם ברוך יהיה?</p> <blockquote lang="he"><p>...כי אמנם הרגיש בברכתו שחלה הברכה על המבורך, כמו שאמרו (ברכות לד,ב)‎ על רבי חנינא כשהיה מתפלל על החולים</p> <footer class="source">ספורנו, בראשית כז:לג, ד״ה גם ברוך יהיה</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>המתפלל וטעה, סימן רע לו; אם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינה בן דוסא, שהיה מתפלל על החולין ואומר, זה חיה וזה מת. אמרו לו, מניין אתה יודע. אמר להם, אם שגרה תפילתו בפי, יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף.</p> <footer class=source>משנה ברכות ה:ה</footer></blockquote> <p>So when עשו complains that he too deserves a ברכה,‎ יצחק points out that there is no ברכה appropriate for him:</p> <blockquote lang="he"><p>אותה הברכה שהיתה ראויה לחול עליך, שהיתה בעניני עולם הזה.</p> <footer class="source">ספורנו, בראשית כז:לה, ד״ה ויקח ברכתך</footer></blockquote> <blockquote lang="he"><p>אם כן מה אעשה, מה היא הברכה שתועיל לך?</p> <footer class="source">ספורנו, בראשית כז:לז, ד״ה ולכה אפוא מה אעשה</footer></blockquote> <p>But how could יצחק give עשו the right to rule over יעקב? What about the prophecy, ורב יעבד צעיר? We have seen the Ramban's answer, which seems unsatisfying; is רבקה so tzniusdik that she would keep something that momentous from יצחק? Rabbi Shulman often cites Rav Medan that it was actually a halachic issue, made explicit by the אור החיים:</p> <blockquote lang=he><p>וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים; ויאמר יתרו למשה לך לשלום׃</p> <footer class=source>שמות ד:יח</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ולא גילה דבר השליחות, כי לא אמר לו ה׳ לאמר, ואמרו בת״כ [sic; not in our text], שכל שלא אמר לו לאמר הרי הוא בבל תאמר</p> <footer class=source>אור החיים, שם, ד״ה ואראה העודם חיים</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p> אמר ר׳ מנסיא רבה מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר (ויקרא א:א) וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר</p> <footer class=source>יומא ד,ב</footer></blockquote> <p>I would read this gemara as being about דרך ארץ, teaching us a lesson in how to treat our fellow man. The אור החיים's חדוש is to realize that it actually teaches us about the nature of prophecy, that one needs explicit permission to share what fundamentally is a private experience. This is mentioned in the זוהר:</p> <blockquote lang=he><p>לֵאמֹר, מַאי לֵאמֹר. בְּגִין לְגַלָּאָה, מַה דְּהֲוָה סָתִים לְגוֹ. וּבְכָל אֲתַר לֵאמֹר, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵאמֹר, דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה.</p> <footer class=source>זוהר, ויחי רלט,א</footer></blockquote> <p>I have my own understanding of what happened. My חדוש (which I haven't seen explicitly anywhere else, but may be right nonetheless) is that יצחק in fact was aware of the prophecy, but that we are reading it wrong (or at least differently from the way he did). What does לאם מלאם יאמץ mean? We translate it as "one will be stronger than the other", but almost the identical wording occurs later in the parasha:</p> <blockquote lang=he><p>ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד׃</p> <footer class=source>בראשית כו:טז</footer></blockquote> <p>And the מלב״ם (among others) translates the מ־ as "from" rather than "more than":</p> <blockquote lang=he><p>רצונו לאמר, על ידינו עצמת, שאתה לוקח השפע הראוי אלינו.</p> <footer class=source>מלב״ם, שם, ד״ה כי עצמת ממנו</footer></blockquote> <p>So too here, I would read לאם מלאם יאמץ as "one nation will drawn strength from the other", not necessarily an adversarial relationship. This may have been the basis of יצחק's desire that עשו and יעקב work together, each using his own strength to complement the other's deficiencies. And the Netziv implies something similar:</p> <blockquote lang=he><p>באשר יש שני לאומים שאינם נוגעים זה בזה, לא כן המה תמיד יאמצו זה מזה</p> <footer class=source>נצי״ב, חומש העמק דבר, בראשית כה:כג, ד״ה לן אם מלאים יאמץ</footer></blockquote> <p>And רב יעבד צעיר? While we want to translate as "the older will serve the younger", that isn't right grammatically. It's missing a word, את, to indicate the object of the sentence. Compare the words of יצחק,‎ (בראשית כז:מ) ‎ ואת אחיך תעבד. This makes the whole sentence ambiguous: who is to serve whom? As the Netziv says:</p> <blockquote lang=he><p>אמר ה׳ לשון דשמתמע בתרי אפי. דאלו אמר בהחלט שהרב יהיה עבד להצעיר, היה אומר ורב יעבד לצעיר. ואלו אמר בהחלט להיפך, היה אומר ורב יעבד בצעיר. עתה משמעו בשני אופנים: אבל איך שהוא, האחד יעבד את השני וזה תלוי לפי השעה.</p> <footer class=source>נצי״ב, חומש העמק דבר, בראשית כה:כג, ד״ה ורב יעבד צעיר</footer></blockquote> <p>Again, I don't know if this is right. But it points to a fundamental truth: while we believe that the words of a נביא will come true, we have no way of knowing <em>how</em> they will come true. We may interpret those words completely incorrectly. What's more, those predictions do not limit our free will. We actually have the power to determine how those words come true, such as the prophecy of יונה‎ (יונה ג:ד)‎ עוד ארבעים יום, ונינוה נהפכת. That's why we can't predict the coming of Moshiach:</p> <blockquote lang=he><p>א״ר שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר (חבקוק ב:ג) אם יתמהמה חכה לו</p> <footer class=source>סנהדרין צז,ב</footer></blockquote>