This shiur was inspired by Rav Copperman's קדושת פשוטו של מקרא on [פרשת שמות](https://www.bneyzion.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA/%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%AA-%D7%A4%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA/%D7%92%D7%96%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%99-%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C). In this week's parsha, Moshe is called to his historic mission, and he declines: {:he} >יג ויאמר בי אדני; שלח נא ביד תשלח׃ יד ויחר אף ה׳ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא; וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו׃ --שמות פרק ד Rashi cites an interesting aggadic interpretation: {:he} >ביד תשלח: ביד מי שאתה רגיל לשלח, והוא אהרן. > ד"א: ביד אחר שתרצה לשלח, אין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה. --רש"י, שמות ד:יג From a פשט perspective, Moshe's refusal and then being forced to accept is dramatic irony, since we know that in the end he will fail to lead בני ישראל all the way to the ארץ זבת חלב ודבש. Dramatic Ironya literary device by which the audience’s or reader’s understanding of events or individuals in a work surpasses that of its characters. But the דרש puts that into Moshe's mind. He *knows* that he will fail. >The above is not a contradiction to the narrative in Numbers 20:12, which states that it was only because of his sin in the wilderness that Moses was denied the privilege of entering the Land. Moses foresaw prophetically that he would not enter /Eretz Yisrael/, but at the time he did not know why. --Artscroll /Chumash/, commentary to Exodus 4:13 But if "it was only because of his sin in the wilderness that Moses was denied the privilege of entering the Land", how could it be foretold? Doesn't he have free will? How could he be forced to make that error? I asked our new Robotic Overlord about this: >Rashi, a medieval French rabbi and commentator on the Hebrew Bible, does indeed say that Moses knew he would not enter the land of Israel many years before the incident at the waters of Meribah... > It is important to note that Rashi's commentary reflects the traditional Jewish understanding of the text of the Torah and is not necessarily a historically accurate account of events. It is possible that Rashi's interpretation of the text is based on a later tradition or midrash...that was not part of the original story as it was originally written. --[ChatGPT's](https://chat.openai.com/) answer to my question about this, 8 January 2023 The דרש, in this kind of case, looks for the "subconcious" level of understanding the text. Why is Moshe fighting this mission so fiercely? >The midrashic search for multiple levels of meaning, the attempt to retrieve unconscious layers of truth, is warranted by the assumption that, as G-d's work, the Torah encompasses all. "Turn it, and turn it, for all is in it", says Ben Bag Bag, using the image of the plow turning the earth, breaking, transforming, reversing, subverting. Two thousand years later, such an image of excavation becomes the informing image in Freud's project: to unearth the repressed life that is encrypted within the human experience. The psychoanalytic project, like the midrashic one, represents a dissatisfaction with surface meanings, and a confidence that rich if disturbing lodes seam the earth's depths. The activity of the plowman is not only legitimate but imperative: in this way, the interpreter responds to the claim of G-d's text. --Avivah Gottlieb Zornberg, [_The Particulars of Rapture_](https://www.amazon.com/Particulars-Rapture-Reflections-Exodos/dp/080521237X), introduction, pp. 6-7 ---- The דרש sees this subtext throughout the Torah: {:he} >כב וישב משה אל ה׳ ויאמר; אדנ־י למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני׃ כג ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה; והצל לא הצלת את עמך׃ --שמות פרק ה {:he} > ויאמר ה׳ אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה; כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו׃ --שמות ו:א {:he} >עתה תראה וגו': הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא:יב) כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, ואחר כך אמרתי לו (בראשית כב:ב) וְהַעֲלֵהוּ [שָׁם] לְעֹלָה ולא הרהר אחרי; לפיכך *עתה* תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אמות כשאביאם לארץ. --רש״י, שמות ו:א {:he} >תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳; מקדש אדנ־י כוננו ידיך׃ --שמות טו:יז {:he} >תבאמו: נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר ”תביאנו“. --רש״י,שמות טו:יז The gemara that is Rashi's source adds an important detail: {:he} >והיינו דכתיב ”תביאמו ותטעמו בהר נחלתך“; ”תביאנו“ לא נאמר אלא ”תביאמו“. מלמד שמתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין. --בבא בתרא קיט,ב The border between dramatic irony and prophecy is very fuzzy. The נבואה is directed at us, the readers. It gets more explicit later, as Moshe's leadership falters in פרשת בהעלותך: {:he} >כו וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עלהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה; ויתנבאו במחנה׃ כז וירץ הנער ויגד למשה ויאמר; אלדד ומידד מתנבאים במחנה׃ כח ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר; אדני משה כלאם׃ --במדבר פרק יא {:he} >כלאם:...תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. --רש"י, במדבר יא:כח But, earlier in the same parsha: {:he} >ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ אתו אתן לכם; לכה אתנו והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל׃ --במדבר י:כט {:he} >נסעים אנחנו אל המקום: מיד--עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת לכנס לארץ ישראל...ומפני מה שתף משה עצמו עמהם? שעדין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס. --רש״י, במדבר י:כט And finally, we see the sin that will deny him "the privilege of entering the Land": {:he} >יא וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים; ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם׃ יב ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם׃ --במדבר פרק כ {:he} >לכן לא תביאו: בשבועה, כמו (שמואל א:ג) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי. --רש"י, במדבר י:כט {:he} > דאמר רב שמואל בר אמי, ואמרי לה, אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע--שנאמר (שמואל א:ג): וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה. --ראש השנה יח,א ---- The Maharal is bothered by all this: {:he} >ולא העשוי וכו': בכאן משמע דעתה בא עליו העונש שלא יכנס לארץ, ולעיל משמע דאף בלא חטא לא היה נכנס, שאמר (שמות ד:יג עם רש״י) ”שלח נא ביד תשלח--אין אני סופי להכניסם לארץ“, ובפרשת חוקת (במדבר כ:יב) מוכח דהיה בשביל חטא מי מריבה, ובפרשת בהעלותך (במדבר י:כט) משמע שהיה סובר משה רבינו עליו השלום עדיין שיכנס לארץ, שאמר ”נוסעים אנחנו אל המקום“. --גור אריה, שמות ו:א His answer is that there is a process being hinted at: {:he} > מכאן משמע שחטא משה היה--שנגזר עליו שלא יביא אותם לארץ--בשביל מי מריבה, ואילו בפרשת שמות משמע בשביל שאמר (שמות ה:כג) ”ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך“ נגזר עליו שלא יבוא לארץ...ונראה דודאי דמה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ”עתה תראה--ולא את העשוי לשלשים ואחד מלכים“, לא נשמע אלא מכח דיוק, שכך אמר--את זה תראה, אבל לא [מלחמת] אחד ושלשים מלכים. אבל לא קאמר שלא תראה, דאם כן הוי גזירה, אין זה גזירה גמורה, שכל דבר שאינו יוצא מפי ה' אינו גזירה. > וג' דברים הם: האחד קודם הגזירה, והגזירה בלא שבועה, וגזר דין שיש עמו שבועה. וקודם גזר דין--קודם שגזר הקדוש ברוך הוא שכך יהיה, אלא שכך הוא *רוצה* לעשות, והוא נקרא ”עלה במחשבה“, ואין צריך כל כך תפילה וזכות גדול שתתבטל. אבל כשנגזרה, אי אפשר שתתבטל אלא על ידי תפילה וצעקה גדולה וזכות גדול. ואחר גזר דין שיש עמו שבועה, אין מועיל לא תפילה ולא צעקה, ופשוט הוא זה החילוק. > ותמצא כגון אלו החלוקים, וכמו באדם, לפעמים יחשוב לעשות דבר, וכאשר הוא גומר לעשות אז הוא מוציא את הדבר בפה, ולפעמים הוא נשבע שיעשה דבר פלוני או ענין פלוני. כן כביכול למעלה; עלה במחשבה קודם שגוזר, ואחר שגוזר, וגזר דין שיש עמו שבועה. --גור אריה, במדבר כ:יב The term he uses for the first stage, "עלה במחשבה", has a specific meaning: {:he} >ברא אלקים: ולא נאמר ברא ה׳, שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין... --רש״י, בראשית א:א It refers to the מדת הדין, strict cause and effect. It is how the world would turn out *all other things being equal*. If nothing changes, Moshe is subject to העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אמות. The next step is the גזירה of the explicit נבואה of משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. But a גזירה isn't נגזר in stone: {:he} >אמר ר' לעזר: שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה. --ירושלמי תענית ב:א, סה,ב ---- It's not so much three independent levels as a spectrum. It goes from from Moshe's foreshadowing (אין סופי להכניסם לארץ) to ה׳'s hint (העשוי לפרעה תראה, ולא כשאביאם לארץ) to מתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין to מתנבאים משה מת to לא תביאו בשבועה. And it starts from our parsha, and Moshe's original objection: {:he} >יז וָאֹמַר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש׃ יח *ושמעו לקלך*; ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה׳ אלקי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה׳ אלקינו׃ --שמות פרק ג {:he} >ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי; כי יאמרו לא נראה אליך ה׳׃ --שמות ד:א Moshe is at an unimaginably high level. But he doesn't have faith in the people. And that will have tragic consequences. {:he} >אמר ריש לקיש: החושד בכשרים--לוקה בגופו, דכתיב: ”והן לא יאמינו לי וגו׳“, וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. --שבת צז,א {:he} >ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן *יען לא האמנתם בי* להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם׃ --במדבר כ:יב Many pixels have been darkened over the question of what exactly "לא האמנתם בי" means. I think it hearkens back to our parsha. But the real message of the midrash is that it's not a Greek tragedy. >This was a major difference between ancient Israel and ancient Greece. The Greeks believed in fate, {:el}/moira/, even blind fate, {:el}/ananke/. When the Delphic oracle told Laius that he would have a son who would kill him, he took every precaution to make sure it did not happen...The rest of the story is well known. Everything the oracle foresaw happened, and every act designed to avoid it actually helped bring it about. Once the oracle has been spoken and fate has been sealed, all attempts to avoid it are in vain. This cluster of ideas lies at the heart of one of the great Greek contributions to civilisation: *tragedy*. > ...A tragedy is a drama with a sad outcome involving a hero destined to experience downfall or destruction through a character-flaw or a conflict with an overpowering force, such as fate. Judaism has no word for this, because we do not believe in fate as something blind, inevitable and inexorable. We are free. We can choose. --Rabbi Jonathan Sacks, [_On not Predicting the Future_](https://www.rabbisacks.org/covenant-conversation-family-edition/vayechi/on-not-predicting-the-future/) {:he} >דודאי הנבואה היתה שלא יכנס לארץ שכך גזר השם עליו, וסבור היה משה כי שינוי המעשה וצעקה מבטל הגזירה, ולפיכך אמר "נוסעים אנחנו אל המקום" ושתף עצמו עמהם, כי אותו הדבור לפי מה שהיה סובר משה. --גור אריה, שמות ד:יג >[A] prophecy is not a prediction. Precisely because Judaism believes in freewill, the human future can never be unfailingly predicted. People are capable of change. G-d forgives...There is no decree that cannot be revoked. A prophet does not *foretell*. He *warns*. A prophet does not speak to predict future catastrophe but rather to avert it. *If a prediction comes true it has succeeded*. *If a prophecy comes true it has failed*. --Rabbi Jonathan Sacks, [_Testing Prophecy_](https://www.rabbisacks.org/covenant-conversation/shoftim/testing-prophecy/) {:he} >ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. --פיוט ”ונתנה תוקף“