This shiur was inspired by Rabbi Francis Nataf’s Redeeming Relevance in the Bible column in the Jewish Press.
Did Yosef ever forgive his brothers? We have a poignant scene at the end of this week’s parsha:
טו ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף; והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו׃ טז ויצוו אל יוסף לאמר; אביך צוה לפני מותו לאמר׃ יז כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך; ויבך יוסף בדברם אליו׃ יח וילכו גם אחיו ויפלו לפניו; ויאמרו הננו לך לעבדים׃
It’s worth noting that it looks like the brothers are lying here:
אביך צוה: שנו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו.
But does reflect the fact that they want him to forgive them. I would assume that ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך is their words, rather than those attributed to Yaakov. They asked for forgiveness through a messenger. But that’s OK:
ונכון שילך בעצמו אליו ולא ישלח תחלה אמצעי שירצה לקבל פיוסים ואם קשה עליו לילך בעצמו תחלה או שיודע שיותר קרוב הפיוס ע״י איש אמצעי שיתווך ביניהם יכול לעשות ע״י אמצעי.
שאלה: האים אפשר לבקש מחילה על ידי שליח?
תשובה: שלום וברכה!
אפשר בהחלט, רק אתה צריך לוודא שאכן מחלו לך….
So how does Yosef respond?
יט ויאמר אלהם יוסף אל תיראו; כי התחת אלקים אני׃ כ ואתם חשבתם עלי רעה; אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב׃ כא ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם; וינחם אותם וידבר על לבם׃ כב וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו; ויחי יוסף מאה ועשר שנים׃
כי התחת אלקים אני: שמא במקומו אני? בתמיה, אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול? והלא אתם כלכם חשבתם עלי רעה, והקדוש ברוך הוא חשבה לטובה והיאך אני לבדי יכול להרע לכם?
וידבר על לבם: דברים המתקבלים על הלב – עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, על ידיכם נודע שאני בן חרין, ואם אני הורג אתכם, מה הבריות אומרות? כת של בחורים ראה ונשתבח בהם ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם; יש לך אח שהורג את אחיו?
דבר אחר,ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד[, נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?]
Rashi reads Yosef’s response as a practical one: Don’t worry; I couldn’t hurt you if I tried. And if I tried, it would be really bad PR for my administration. There really isn’t any hint of “I forgive you”.
Rabbeinu Bachya says this explicitly:
ויבך יוסף בדברם אליו: תכף שהזכירו לו אביו בכה לגודל האהבה ונכמרו רחמיו, והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם, וכבר בארו רז״ל שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו, ואע״פ שהזכיר הכתוב ”וינחם אותם וידבר על לבם“ שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף, ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם. ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף; ואי אפשר להתכפר עונם רק במחלתו ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות.
וקרוב אני לומר שיש מזה רמז בכתוב ממה שנכפל הלשון ועשה בזה שני חלקים פשע אחיך וחטאתם פשע עבדי אלקי אביך, והיה ראוי הכתוב לומר ועתה שא נא לפשעם.
אבל כיון הכתוב לרמוז אם תשא ”פשע אחיך וחטאתם“ יהיה פשע ”עבדי אלקי אביך“ נמחל, ובאר הכתוב כי פשע עבדי אלקי אביו הוא פשע אחיו כי יזכיר להם הש״י עונות ראשונים, והבן זה.
Rabbeinu Bachya says that Yosef didn’t forgive them, and they remained unshriven. We all know the piyut אלה אזכרה that connects the עשרה הרוגי מלכות, the Hadrianic persecution after the destruction of the second בית המקדש (that ended with the fall of Beitar and the destruction of Bar Kochba’s rebellion), to the sale of Yosef:
נתן הקב״ה בלב הקיסר של רומי ללמוד תורת משה מפי חכמים וזקנים, והתחיל בספר בראשית, והיה לומד עד שהגיע ל”ואלה המשפטים“. וכיון שהגיע לפסוק (שמות כא:טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ [וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת] מיד צוה למלאות פלטירו מנעלים, ושלח לקרוא לעשרה חכמי ישראל, ובאו לפניו והושיבן בקתדראות [καθεδρός] של זהב. אמר להם עומק הדין יש לי לשאול מכם ואל תאמרו לי כי אם הדין ואת האמת והמשפט. אמרו לו, אמור. אמר להם, ומי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו מה דינו? אמרו לו, התורה אמרה—מות יומת. ענה ואמר להם, א״כ אתם חייבים מיתה. אמרו לו, אמור למה. אמר להם, על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו, ואם הם היו בחיים הייתי דן אותם, ועתה שאינם בחיים אתם תשאו עון אבותיכם.
…כשעלה רבי ישמעאל לרקיע, א״ל גבריאל: ישמעאל בני חי נפשך שכך שמעתי מאחורי הפרגוד שעשרה חכמי ישראל נמסרו להריגה ביד מלכות הרשעה. א״ל ר״י: למה? א״ל על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו, שמידת הדין מקטרגת בכל יום לפני כסא הכבוד ואומרת כלום כתבת בתורתך אות אחת לבטלה, הרי השבטים שמכרו את יוסף ולא פרעת עדיין…
What is the connection between the sale of Yosef and עשרה הרוגי מלכות? It seems that Yosef, even if not looking for revenge, held a grudge (at his level; he was still יוסף הצדיק):
ויראו אחי יוסף כי מת אביהם: מהו ויראו? הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעד על שלחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן.
The parallel is with how the brothers originally treated him:
ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו; ולא יכלו דברו לשלם׃
ולא יכלו דברו לשלום: מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב.
Tolerance is better than vengeance, but it is not forgiveness.
Yet in spite of whatever reservations the two parties may have had, the Torah may be teaching the importance of trying to bring a situation to a proper resolution. Indeed, what person is ever completely satisfied by a request for forgiveness by someone who has grieved him? And what person is ever resolved that a problem was completely his fault? And nonetheless the proper thing to do is to seek and give forgiveness. Perhaps our actions do not carry the same weight as those of our great ancestors and will hence not result in the same type of catastrophe. Still, what Rabbenu Bachya says happened in their case should serve as a strong warning to make sure to properly resolve our own differences before it is too late.
Because what was the cause for the destruction of the second בית המקדש?
מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע״ז גלוי עריות ושפיכות דמים.
The tragedy this represents is the tragedy built into the near impossibility of seeing reality from a completely different—though also legitimate—perspective. This was also the tragedy of Rabbi Eliezer and the sages in Bava Metzia 59b.
וזה הוא תנור של עכנאי…הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להם ר״ע: אני אלך; שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו…זלגו עיניו [של רבי אליעזר] דמעות לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים…באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס.
רבן גמליאל and רבי אליעזר were disciples of רבן יוחנן בן זכאי, who re-established the Sanhedrin after the destruction of the second בית המקדש. Their difference of opinion led to the excommunication of רבי אליעזר and the death of רבן גמליאל and the aggadic destruction of a third of the world.
So while a proper reading of the Book of Bereshit introduces us to moral complexity, its end pushes us even further. It prepares us for the fact that there is even a level of moral complexity, which we should realize exists even if we may never understand it. If nothing else, the humility that comes with that realization should temper the vendettas we will inevitably have with those who we are sure are wrong.
And the next generation, the disciples of רבן גמליאל and רבי אליעזר, included רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעל and רבי עקיבא. That was the generation of the עשרה הרוגי מלכות and the ones who would pay the price for the historic Jewish inability to forgive those with whom we disagree.
ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם.