I’m going to put myself in an impossible position and actually defend Korach here. Now, he was definitely a demagogue and a rebel against the authority of Moshe and ה׳, but there’s something deeper worth looking at:
א ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן׃
ב ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם׃
ג ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳; ומדוע תתנשאו על קהל ה׳׃
ד וישמע משה ויפל על פניו׃
ה וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר וידע ה׳ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו; ואת אשר יבחר בו יקריב אליו׃
ו זאת עשו: קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו׃
ז ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת לפני ה׳ מחר והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש; רב לכם בני לוי׃
The Midrash expands on Korach’s complaint of כל העדה כלם קדשים and connects it to the previous parasha:
לח דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם; ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת׃
לט והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אתם; ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם׃
מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו) ועשו להם ציצית. קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א״ל חייבת בציצית. א״ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה‽
בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו חייב במזוזה. א״ל כל התורה כולה רע״ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית‽
אמר לו דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן. הה״ד ויקח קרח אין ויקח אלא לשון פליגא שלבו לקחו.
The analogy is clear: just as a garment of techelet shouldn’t need an extra thread of techelet to make us remember the mitzvot, and a room of sefarim shouldn’t need one more tiny scroll, so too an entire nation that heard G-d’s voice at Sinai doesn’t need another prophet to tell them His word.
And we are sympathetic to his claims. As Rabbi Sacks says:
They were surely right to say, “All the community are holy.” That, after all, is what God asked the people to be: a kingdom of priests and a holy nation, meaning, a kingdom all of whose members are (in some sense) priests, and a nation all of whose citizens are holy.
They were equally right to say, “God is with them.” That was the point of the making of the Tabernacle: “have them make Me sanctuary for me, and I will dwell among them” (Ex. 25: 8). Exodus ends with the words: “So the cloud of the Lord was over the tabernacle by day, and fire was in the cloud by night, in the sight of all the Israelites during all their travels” (Ex. 40: 38). The Divine presence was visibly with the people wherever they went.
But how could he dare to go against Moshe after all the miracles that had taken place? Rashi explains:
וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט, וכ״ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר (ד״ה א׳ כה:ה) כל אלה בנים להימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה.
Samuel is considered equivalent to Moshe and Aharon in the chapter of תהילים we say Friday night:
ו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו;
קראים אל ה׳ והוא יענם׃
ז בעמוד ענן ידבר אליהם; שמרו עדתיו וחק נתן למו׃
ח ה׳ אלהינו אתה עניתם:
אל נשא היית להם; ונקם על עלילותם׃
And the sons of Korach are explicitly mentioned as having survived their father’s rebellion in Parashat Pinchas:
ט ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם; הוא דתן ואבירם קרואי (קריאי) העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה׳׃
י ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח במות העדה; באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס׃
יא ובני קרח לא מתו׃
But is this שלשלת גדולה, this great chain, that Korach sees himself a part of? For that we have to look at דברי הימים
טז ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר בית ה׳: ממנוח הארון׃
יז ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה׳ בירושלם; ויעמדו כמשפטם על עבודתם׃
יח ואלה העמדים ובניהם: מבני הקהתי הימן המשורר בן יואל בן שמואל׃
יט בן אלקנה בן ירחם בן אליאל בן תוח׃
כ בן ציף (צוף) בן אלקנה בן מחת בן עמשי׃
כא בן אלקנה בן יואל בן עזריה בן צפניה׃
כב בן תחת בן אסיר בן אביסף בן קרח׃
כג בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל׃
And it is the wording of the Torah that makes it clear that Korach considers himself part of a chain: דתן, אבירם and און are named in the usual fasion: with patronymic and tribe. Korach is named father after son for four generations, and the Torah might have gone further:
ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר (בראשית מט:ו) ובקהלם אל תחד כבודי. והיכן נזכר שמו על קרח, בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר (ד״ה א ו:כב-כג) בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל
The Midrash makes the connection even stronger:
ויקח קרח שעשה קרחה בישראל. בן יצהר שהרתיח את העולם כלו כצהרים. בן קהת שהקהה שיני מולידו. בן לוי שנעשה לויה לגיהנם. וליחשב נמי בן יעקב בן שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר בסדם אל תבא נפשי אלו מרגלים, ובקהלם אל תחד כבודי אלו עדת קרח.
This is an astounding midrash. It sees the roots of Korach’s rebellion in his ancestors, who were all great צדיקים. I think the explanation is what we mentioned before: Korach’s claims that we are all equal before ה׳ are true. We need to protest when those in power abuse that power. And the lineage of Korach embodies that principle. We first see that in the story of לוי and דינה, when he and שמעון rescue her from שכם. Jacob is concerned about אַ שאַנדע פֿאַר דער גויים: (בראשית לד:ל) ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ. לוי and שמעון respond: there is an injustice, we have to fight: (בראשית לד:לא) הכזונה יעשה את אחותנו?
The chain culminates in Samuel, the descendant of Korach. The Gemara discussed what happened when he was first brought, as a young child, to עלי the כהן גדול:
כד ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין ותבאהו בית ה׳ שלו; והנער נער׃
כה וישחטו את הפר; ויבאו את הנער אל עלי׃
כו ותאמר בי אדני חי נפשך אדני; אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה׳׃
כז אל הנער הזה התפללתי; ויתן ה׳ לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו׃
כח וגם אנכי השאלתהו לה׳ כל הימים אשר היה הוא שאול לה׳; וישתחו שם לה׳׃
אל הנער הזה התפללתי. א״ר אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי. משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט; אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי. אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? והקריבו הכהנים כתיב—מקבלה ואילך מצות כהונה! מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת; מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו׳. אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה אל הנער הזה התפללתי.
What’s the big deal about not waiting for a כהן to slaughter the sacrifice? Does that warrant the punishment of a little kid? There’s a backstory here:
יא וילך אלקנה הרמתה על ביתו; והנער היה משרת את ה׳ את פני עלי הכהן׃
יב ובני עלי בני בליעל: לא ידעו את ה׳׃
יג ומשפט הכהנים את העם כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו׃
יד והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו; ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה׃
טו גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן; ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי׃
טז ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך; ואמר לו (לא) כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה׃
יז ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה׳; כי נאצו האנשים את מנחת ה׳׃
יח ושמואל משרת את פני ה׳: נער חגור אפוד בד׃
…
כב ועלי זקן מאד; ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד׃
עוד ספר כי עלי היה זקן ושמע החמס שהיו עושין בניו לכל ישראל מענין לקחתם מהם הבשר המבושל או החי באופן הקודם, ושמע גם כן את אשר ישכבון הנשים הצובאות פתח אהל מועד, וראוי שתדע שאין הכונה בזה הענין המשגל שאם היה הענין כן היה ראוי
שיגנה הנביא שבא לעלי בני עלי על זה החטא העצום ולא מצאנו שגנה אותם רק על החטא שזכר תחלה ולזה יהיה הרצון בזה כי הנשים הצובאות פתח אהל מועד מצד הבאתם קניהן והם הזבות והיולדות הם היו מתעצלין בהקרבת קרבניהן באופן שהיו שוכבין וקניהן לא קרבו ובזה האופן היו שוכבין את הנשים שלא הקריבו קרבנותיהן בדרך שיכלו ללכת לבתיהן וזהו פירוש נאות מאד לפי הלשון ולפי הענין ובדרך זאת הבינו רז״ל זה הפסוק ר״ל שלא שכבו עמהן אבל היו שוהין קניהן
So the “waiting for a כהן” was a symptom of the corruption of the משכן and the כהונה. Samuel was making the same claim as Korach: כל העדה כלם קדשים, so שחיטה כשרה בזר. He was challenging the status quo, the entire power of the כהנים. And he would become the נביא of the destruction of the משכן and the כהונה:
יא ויאמר ה׳ אל שמואל הנה אנכי עשה דבר בישראל; אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו׃
יב ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וכלה׃
יג והגדתי לו כי שפט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם׃
יד ולכן נשבעתי לבית עלי; אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם׃
And his descendants would become the new leaders of the prayers in the בית המקדש, the בני קרח. Their psalms mostly talk about the glory of Jerusalem, but some reflect this instinct to fight unjust authority, that we are all equal in the eyes of ה׳:
א לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר׃
ב שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים; הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד׃
ג גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן׃
…
ז הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם; וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ׃
ח אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ; לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ׃
ט וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם; וְחָדַל לְעוֹלָם׃
Moshe himself was disciplined for not respecting this aspect of Korach’s rebellion:
רב לכם בני לוי. אמר הקדוש ברוך הוא למשה את מחית בחוטרא ובמה דמחית את לקי. את אמרת רב לכם למחר את שמע רב לך.
ג ואתחנן אל ה׳ בעת ההוא לאמר׃
כד א־דני ה׳ אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך׃
כה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן; ההר הטוב הזה והלבנן׃
כו ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי; ויאמר ה׳ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה׃
כז עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך; כי לא תעבר את הירדן הזה׃
Korach himself needed to be fought; he wasn’t really fighting for the “common man”. But the sentiment expressed in his words was part of his “genetic” makeup and Moshe should have respected that. The claim of כל העדה כלם קדשים was not רב לכם, too much to strive for; it in fact is the goal of the Torah outlook and how we each should see our role in כלל ישראל.