This week, I want to talk about the mitzvah of הוכח תוכיח את עמיתך:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃
ב דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו; כי קדוש אני ה׳ אלקיכם׃
…
יז לא תשנא את אחיך בלבבך; הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא׃
יח לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך; אני ה׳׃
The פשט seems to connect the two halves of the פסוק: ”Don’t hate in your heart; say what you are feeling“:
לא תשנא את אחיך בלבבך: אלא למוד משבטים, שמתוך גנותן למדנו שבחם, שנאמר (בראשית לז:ד) וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, רצה לומר כי שונאים את יוסף היו ולא היו יכולים לדבר עמו בפה לשלום מאחר שהלב שונא, והזהירך התורה שלא תשמור השנאה בלבבך ואתה מדבר בפה רכות, אלא העבר השנאה והוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום.
And there are other examples (positive and negative) throughout תנ״ך:
והוכח אברהם את אבימלך על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך׃
כב וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב; כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ׃
כג וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם; וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃
…כח וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ; הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל׃
And the Rambam brings this as the הלכה:
ה כל השונא אחד מישראל בליבו עובר בלא תעשה שנאמר ”לא תשנא את אחיך בלבבך“; ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב; אבל המכה את חברו והמחרף את חברו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום ״לא תשנא״.
ו כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ”ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב; כי שנא אבשלום את אמנון“ ; אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני; שנאמר ”הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא“ . ואם חזר וביקש ממנו למחול לו צריך שימחול; ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר (בראשית כ:יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים; וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ.
But the gemara reads הוכח תוכיח as a new mitzvah, independent of how we ourselves feel:
מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר (ויקרא יט:יז) הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר תוכיח מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו? ת״ל לא תשא עליו חטא.
And the Rambam brings this rule as well:
ז הרואה את חברו שחטא או שהוא הולך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים; שנאמר ”הוכח תוכיח את עמיתך“.
המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו מוטב; ואם לאו יוכיח פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד חייב להוכיח עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן.
ח המוכיח את חברו תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ״ולא תישא עליו חטא״. כך אמרו חכמים יכול את מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר ”ולא תישא עליו חטא“; מכאן שאסור להכלים את ישראל וכל שכן ברבים.
מצוה ר״ה: היא שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו ”אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי—מה לי? דינו עם אלקיו“. זה הפך התורה! אבל אנחנו מצווין שלא נמרה ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה ואם השתדל להמרות חייבין אנו להוכיחו ולהשיבו…
The problem with understanding the Rambam is that he seems to contradict himself. Must we rebuke עד שיכהו החוטא or ויאמר לו איני שומע? Those seem like very different things. And this is an argument in the gemara:
עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. כתנאי: רבי אליעזר אומר עד הכאה. רבי יהושע אומר עד קללה. בן עזאי אומר עד נזיפה.
אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד.
ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם׃
כח ויען יהונתן את שאול; נשאל נשאל דוד מעמדי עד בית לחם׃
כט ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר והוא צוה לי אחי ועתה אם מצאתי חן בעיניך אמלטה נא ואראה את אחי; על כן לא בא אל שלחן המלך׃
ל ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות; הלוא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי לבשתך ולבשת ערות אמך׃
לא כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך; ועתה שלח וקח אתו אלי כי בן מות הוא׃
לב ויען יהונתן את שאול אביו; ויאמר אליו למה יומת מה עשה׃
לג ויטל שאול את החנית עליו להכתו; וידע יהונתן כי כלה היא מעם אביו להמית את דוד׃
לד ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף; ולא אכל ביום החדש השני לחם כי נעצב אל דוד כי הכלמו אביו׃
למאן דאמר עד הכאה, דכתיב ”להכותו“. ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב ”לבשתך ולבושת ערות אמך“. ולמאן דאמר עד נזיפה דכתיב ”ויחר אף שאול“.
ולמ״ד נזיפה, הכתיב הכאה וקללה? שאני התם, דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי.
But if we allow for חביבותא יתירא, how can we learn anything about what we are required to do?
There’s another side of rebuking:
אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ; הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ׃
אמר רבי אילעא משום ר׳ אלעזר בר׳ שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר חובה שנאמר ”אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך“.
The Maharsha points out that rebuking inappropriately is actually dangerous:
כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כו׳ …יש לפרש הוכח תוכיח לעמיתך כדדרשינן בעלמא עמיתך עמיתך במצות, שמקבל תוכחה; ובהפך שאינו מקבל תוכחה. ומ״ש רבי אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן גו׳. נראה דחובה דבר נוסף על המצוה, דוגמא ”דמים ראשונים מצוה ואחרונים חובה“,
משום סכנה דמלח סדומית. וה״נ מדכתיב פן ישנאך היינו סכנה למוכיח שינטור עליו שנאה וכן בהיפך יאהבך ויגיע לו טובה ממנו וק״ל.
And the Malbim on our פסוק, based on the Sifra, says that is the meaning of לא תשא עליו חטא: the ו of ולא תשא means “but”:
אמר ר׳ טרפון העבודה אם יש בדור הזה יכול להוכיח.
אמר רבי אלעזר בן עזריה העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת.
אמר ר״ע העבודה אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים.
אין פירוש שתשא חטא אם לא תוכיחנו, שאז צ״ל ”ולא תשא את חטאו“ רק פירוש ”עליו“ בסבתו. ופירוש שצריך לזהר בל יביישנו שאז תשא חטא בסבתו.
…והתוכחה היא רק בשוים, ששניהם המוכיח והמוכח מסובלים בתורה ובמצות. כי הפורע תורה איך יוכיח ויאמרו לו טול קורה. וכן הרשע לא יקבל תוכחה. ולפ״ז יש בתנאי התוכחה ג׳ דברים, א] שיהיה המוכיח נקי מחטא, ב] שיהיה המוכח מוכן לקבל תוכחה. ושניהם נכללים במלת ”עמיתך“ שהוא אתו ושוה לו בתורה ובמצות, ג] בסדר התוכחה ואיכותה שלא יביישנו כמ״ש ולא תשא עליו חטא.
כד אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה; יִקְּבֻהוּ עַמִּים; יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים׃
כה וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם; וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב׃
כו שְׂפָתַיִם יִשָּׁק; מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים׃
הוכיחנו באופן נאות ופיוס ולא בבייש אותו ברבים וכיוצא בזה, פן יענה עזות ויאבד על ידך. והוא ככתוב אצלנו על פסוק (משלי כד:כד) אומר לרשע צדיק אתה וכו׳, שהוא אומר לרשע צדיק אתה…אך למוכיחים ינעם (משלי כד:כה). כי אם רשע הוא, ואם תוכיחנו לומר רשע אתה יענה עזות ויקללך ואשמת שגרמת לו להרשיע, לכן ינעם למוכיח לומר לו צדיק אתה…אז למוכיחים תבא ברכת טוב (שם), כי כל איש טוב יברכם, כי בתחבולות החזירוהו למוטב…כי תחת ענות קול עזות וקלון, עתה באמור לו צדיק אתה שפתים ישק (משלי כד:כו) הרשע ההוא. ותחת השיבו דברים רעים משיב דברים נכוחים (שם).
The Sandwich Method…is so named because the
pieces of bread represent positive feedback/compliments while the meat of the sandwich…represents constructive criticism.
This method of sandwiching the constructive criticism between two compliments is an effective
way to help improve/correct behavior.
- Slice of Bread 1: Start off with positive feedback (authentic praise of something they did
recently)
- The “Meat of the Matter”: Provide your constructive criticism
- The 2nd Slice of Bread: End on a positive note
It comes down to this…the fundamental problem with the feedback sandwich:
It’s used by humans.
Human leaders with emotions. Human leaders with expressive faces. Human leaders who telegraph the true intention of the meeting or feedback from a mile away.
And human recipients on the other end who also have emotions and can tell the leader’s true intentions from a mile away. People know when they are being called to the principal’s office.
Thus…the beginning and the end parts are rarely heard. They are fluff. They are ignored.
Or the middle part is missed. The real reason for the meeting is missed. The very thing that a team member needs to work on the most is overlooked. The opportunity for growth is passed up.
That’s why תוכחה is so hard. It requires a superhuman degree of understanding to offer criticism that will be accepted. The gemara’s three opinions are not mutually exclusive. You have to know when to rebuke and how far to push.
Rav Kamenetsky emphasizes that the point of תוכחה is to help others, not to make ourselves important:
הנה רגילים אנו לחשוב שמצות תוכחה היא שאנו צריכים להיות השומרים של הקב״ה, כלומר, דכיון דהקב״ה רוצה שבני אדם יקיימו את מצוותיו, לכן צוה אותנו שנשגיח על חברינו שיעשו גם הם את מצוות ה׳. ולפי זה מצות תוכחה היא מצוה שבין אדם למקום…
אלא…אם נדייק נראה שמצות תוכחה כתובה אצל שאר המצוות שבין אדם לחבירו…והיינו שהגדירה לנו התורה שיסוד מצות תוכחה צריכה להיות שהחוטא מרגיש כאילו המוכיח עושה לו טובה גדולה…תוכחה היא מלשון (ישעיהו א:יח) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה—”אופווייזען“ [demonstrate], כלומר שהוא מורה דרך לו. אבל אם הוא מבזהו למלבין פניו אז…לא מהני תוכחה ולא קיים מצות תוכחה…
ה׳ doesn’t need us to be His policemen (there is a structure of בית דין for that). In everyday life, we are so eager to make everyone as morally perfect as we are, that we fall into the trap of ולא תשא עליו חטא.