This is a re-presentation of פרשת צו תש״פ.
This week’s parasha describes the 7-day ceremony of מילואים, the inauguration of the כהנים. One pasuk includes an unusual cantillation mark, the שלשלת:
וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃
It appears only 4 times in the Torah:
וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת ה֖׳ עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃
וַיֹּאמַ֓ר ׀ ה֗׳ אֱלֹקֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃
וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃
We’ve talked before about what it seems to indicate: a sense of hesitation.
The Torah does not have a word for ambivalence…It does, however, have a tune for it. This is the rare note known as the shalshelet. It appears three times in Bereishit, each time at a moment of crisis for the individual concerned. (It appears a fourth time in Vayikra 8:23, where its significance is less apparent). In each case it signifies an existential crisis. The agent is called on to make a choice, one on which his whole future will depend, but he finds that he cannot. He is torn between two alternatives, both of which exercise a powerful sway on him….It was the 16th century commentator Rabbi Joseph Ibn Caspi (in his commentary to Bereishit 19:16) who best understood what it was meant to convey, namely a psychological state of uncertainty and indecision.
Lot doesn’t want to leave Sodom; Eliezer doesn’t really want to find a wife for Yitzchak (remember the aggadah that he wanted Yitzchak to marry his own daughter); Yosef was wavering in his opposition to Potiphar’s wife. We are going to focus on Rabbi Sacks’s “its significance is less apparent”: what is Moshe ambivalent about?
כב ויקרב את האיל השני איל המלאים; ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל׃
כג וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית; ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית׃
…כח ויקח משה אתם מעל כפיהם ויקטר המזבחה על העלה; מלאים הם לריח ניחח אשה הוא לה׳׃
כט ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה׳; מאיל המלאים למשה היה למנה כאשר צוה ה׳ את משה׃
Moshe gets a portion of this last קרבן because it is a שלמים and Moshe is acting as the כהן.
כי איל מלאים הוא:…מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים, לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששימש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים, כמפורש בענין.
ויקטר המזבחה: משה שמש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן.
Moshe is hesitating because this is the last offering, the last time Moshe will act as a כהן. There is a tragic sense of loss in this last שחיטה.
יג ויאמר בי אדני; שלח נא ביד תשלח׃ יד ויחר אף ה׳ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא; וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו׃
ויחר אף: רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה עושה רשם וזה לא נאמר בו רשם ולא מצינו שבא ענש ע״י אותו חרון.
אמר לו רבי יוסי: אף בזו נאמר בו רשם; הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי—שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהנה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר (דברי הימים א כג:יד) וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי.
So Moshe doesn’t want to let that כהנה go, and that is what the ambivalence of the שלשלת tells us.
He surely feels joy for his brother, but he cannot altogether avoid a sense of loss. Perhaps he already senses what he will later discover, that though he was the Prophet and liberator, Aaron will have a privilege Moses will be denied, namely, seeing his children and their descendants inherit his role. The son of a Priest is a Priest. The son of a Prophet is rarely a Prophet.
Now, that’s a nice little וורט. But Rav Kamenetsky says I’m wrong:
והנה בכל הג׳ מקומות [נכתב וַיִּשְׁחָט],שמנוקד החי״ת בקמץ, משמע ש”וישחט“ מחולק בהפסק גמור מסוף הפסוק, ומשמע דשייך לפסוק שלפניו, ונמצא דאהרן הוא ששחט אלא שמשה קיבל את הדם וזרק, דאם לא כן היה לו למיכתב ”וַיִּשְׁחַט משה ויקח את הדם“, וכן בשאר הפסוקים שהזכרתי.
יד ויגש את פר החטאת; ויסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת׃ טו וַיִּשְׁחָ֗ט ויקח משה את הדם ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו ויחטא את המזבח; ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו׃… יח ויקרב את איל העלה; ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל׃ יט וַיִּשְׁחָ֑ט; ויזרק משה את הדם על המזבח סביב׃… כב ויקרב את האיל השני איל המלאים; ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל׃ כג וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ ויקח משה מדמו ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית; ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית׃… כח ויקח משה אתם מעל כפיהם ויקטר המזבחה על העלה; מלאים הם לריח ניחח אשה הוא לה׳׃
His point is that the actual slaughtering is not part of the כהן's service. It can be done by the בעלים, and the grammar of the pasuk implies that it was.
כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים. ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר.
שחיטה לאו עבודה היא.
Remember, during this week of מילואים, Aharon is the בעל and Moshe is the כהן.
So if my וורט is correct, then the שלשלת should be on the ויקח or the ויקטר, Moshe’s last עבודה, not on the וישחט. However, the Malbim says Rav Kamenetsky is wrong (Rav Kamenetsky actually knows the Malbim and addresses it). The Malbim starts with the ספרא:
וישחט ויקח משה את הדם: כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה—הוא היה שוחט, הוא היה זורק, הוא היה מזה, הוא היה מחטא, הוא היה יוצק, הוא היה מכפר…משל למה הדבר דומה: לבת מלכים שנשאת כשהיא קטנה ופסקו עם אמה שתהא משמשת עד שתלמד בתה. אף כך אהרן תחלה היה לוי…כשנבחר להיות כהן גדול אמר לו הקב״ה למשה ”אתה תשמשני עד שילמד אהרן אחיך“. עד שילמד אהרן היה משה שוחט ואהרן רואה אותו; זורק—ואהרן רואה אותו…
וישחט ויקח משה מן הדם: כבר בארנו (ריש ויקרא) שמחוקי הלשון כשיבא פועל אחד על שני פעלים יבא שם הפועל באמצע. ולפ״ז היה ראוי שיאמר ”וישחט משה ויקח מן הדם“. ואין לומר פה ד”וישחט“ הוא פעל סתמי ששחט
אחר…דהא אמר בצואה (שמות כט:כ) וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאָיִל. ופירשו חז״ל משום דפה קמ״ל רבותא שמשה עשה עבודת הכהונה. ובשחיטה אין זה רבותא כי שחיטה כשרה בזר, רק בלקיחת הדם, ואמרו דלכן שמש משה בז׳ ימי המלואים כדי שילמד אהרן מעשה העבודות.
Rav Kamenetsky concedes that he cannot argue with the ספרא, and Moshe did slaughter the איל המלאים, but it wasn’t as part of the עבודה:
ולפיכך נ״ל…נמצא דמן הדין היה שאהרן ישחוט אלו הקרבנות…אבל נפקותא גדולה איכא בין מעשה (השחיטה) ובין שאר הפעולות דהיינו הזריקה והקבלה, והיינו דהשחיטה (עשה משה) בתור שלוחו של אהרן, ולפיכך יחסה הכתוב עם פעולת אהרן ובניו, אבל שאר העבודות עשאם (משה) בתור כהן ששמש בימי המילואים, ודו״ק.
As I understand it, by the end of the week of מילואים, Aharon knows how to offer the sacrifices. He is certainly capable of doing the שחיטה. But he sees the שלשלת on וישחט; he realizes that Moshe is feeling that his days of serving ה׳ are ending. So he gives up his own מצוה, his own עבודה, to make Moshe his שליח, to give Moshe this last gift. That is the nature of Aharon. And in stressful times like these, that is the lesson to learn. Be מוותר, be understanding of those who are having a tough time.
In other words, the שלשלת here does not represent Moshe’s hesitation. Moshe is עבד ה׳; he will do whatever is necessary. His brother and his nephews are going to be the כהנים. The שלשלת represents Aharon’s sensititivity.
א שיר המעלות לדוד;
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד׃
ב כשמן הטוב על הראש
ירד על הזקן זקן אהרן;
שירד על פי מדותיו׃
הנה זה הוא כשמן הטוב, והענין כי הנה אמרו רבותינו ז״ל (הוריות יב,א) שכשמשחו את אהרן בשמן המשחה על ראשו ירדו שני טיפין אל הזקן, והיה בסוף זקנו כשתי מרגליות לעיני הכל.
ואין ספק כי היה הענין להורות, כי גם שמשה נכנס במקומו, כי מתחלה אהרן היה במצרים בין המלך הקדוש ובין העם והיה אפשר יהי לבו עליו, ועל כן העיד הוא יתברך כי לבו שלם עמו, באומרו וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ (שמות ד:יד, ועי׳ רש״י שם), ועל כן זכה לכהונה גדולה…ולהורות כי כן לבו, עשה יתברך ירדו משמן גדולתו שני טיפין עד סוף זקנו למען כל רואיו יכירו כי אין זה כי אם שגדלו ה׳ וימשחהו לכהן גדול, על כי היו הוא ואחיו גם יחד בלב שלם כשתי מרגליות…
And that is what the mishna means,
הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום.