In the middle of this week’s parasha is the record of the second census, 39 years after the first, as בני ישראל are about to enter ארץ ישראל. There is something odd about the list of יהודה's families:
יט בני יהודה ער ואונן; וימת ער ואונן בארץ כנען׃ כ ויהיו בני יהודה למשפחתם לשלה משפחת השלני לפרץ משפחת הפרצי; לזרח משפחת הזרחי׃ כא ויהיו בני פרץ לחצרן משפחת החצרני; לחמול משפחת החמולי׃ כב אלה משפחת יהודה לפקדיהם ששה ושבעים אלף וחמש מאות׃
Why start with בני יהודה ער ואונן; וימת ער ואונן בארץ כנען? They did not have any children; they had no family to enter the land. All the other tribes just start with the lists of families:
ה ראובן בכור ישראל; בני ראובן חנוך משפחת החנכי לפלוא משפחת הפלאי׃
…יב בני שמעון למשפחתם לנמואל משפחת הנמואלי לימין משפחת הימיני; ליכין משפחת היכיני׃
…טו בני גד למשפחתם לצפון משפחת הצפוני לחגי משפחת החגי; לשוני משפחת השוני׃
…
The truth is that the families that entered the land were descended from those who left the land 250 years before:
כָל הַמִּשְׁפָּחוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם יוֹרְדֵי מִצְרַיִם, וְהַנּוֹלָדִין מִשָּׁם וָהָלְאָה לֹא נִקְרְאוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת עַל שְׁמָם, חוּץ מִמִּשְׁפְּחוֹת אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה שֶׁנּוֹלְדוּ כֻלָּם בְּמִצְרַיִם.
And the list of those who went into Egypt (דברים י:כב: בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה) includes יהודה's dead children as well:
ח ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו; בכר יעקב ראובן׃ ט ובני ראובן חנוך ופלוא וחצרן וכרמי׃ י ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר; ושאול בן הכנענית׃ יא ובני לוי גרשון קהת ומררי׃ יב ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח; וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרן וחמול׃…כז ובני יוסף אשר ילד לו במצרים נפש שנים; כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים׃
Why mention ער ואונן among those who went down to Egypt? Before we look at that, we have to realize that there’s a much bigger problem with ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח; וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרן וחמול.
א ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו; ויט עד איש עדלמי ושמו חירה׃
ב וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע; ויקחה ויבא אליה׃
ג ותהר ותלד בן; ויקרא את שמו ער׃
ד ותהר עוד ותלד בן; ותקרא את שמו אונן׃
ה ותסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה; והיה בכזיב בלדתה אתו׃
ו ויקח יהודה אשה לער בכורו; ושמה תמר׃
ז ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳; וימתהו ה׳׃
ח ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אתה; והקם זרע לאחיך׃
ט וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע; והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו׃
י וירע בעיני ה׳ אשר עשה; וימת גם אתו׃
יא ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו; ותלך תמר ותשב בית אביה׃
יב וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה; וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה׃
יג ויגד לתמר לאמר; הנה חמיך עלה תמנתה לגז צאנו׃
יד ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה; כי ראתה כי גדל שלה והוא לא נתנה לו לאשה׃
…כו ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני; ולא יסף עוד לדעתה׃
כז ויהי בעת לדתה; והנה תאומים בבטנה׃
כח ויהי בלדתה ויתן יד; ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשנה׃
כט ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ; ויקרא שמו פרץ׃
ל ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני; ויקרא שמו זרח׃
ויהי בעת ההוא is right after יוסף is sold into slavery. 22 years later, they all go down to Egypt. יהודה has to marry, have three children, have them old enough to marry, then have the twins, and have them old enough to have their own children. Effectively, בני פרץ חצרן וחמול are יהודה's great-grandchildren. There just isn’t enough time, unless they all bore children at the age of 10 or so.
Ibn Ezra solves the problem by saying ויהי בעת ההוא doesn’t mean “at that time in the narrative”, but “at that point it had already happened”:
ויהי בעת ההוא: אין זאת העת כאשר נמכר יוסף רק קודם המכרו…והוצרכתי לפירוש הזה בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו במצרים רק כ״ב שנה והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה וגדל עד שהיה לו זרע וזה לא ימצא פחות מי״ב שנה ועוד וירבו הימים גם הרתה תמר והולידה פרץ והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים.
But that does not fit the פשט of the text. Chizkuni takes it literally: אין הכי נמי, they all bore children at the age of 7 or 8:
וא״ת הרי אין מירידה זו עד שירדו אבותינו למצרים עשרים ושתיים שנה ואיך יארע שבתוך כך ילדה אשתו של יהודה ער ואונן ושלה וכתיב וירבו הימים ותמת בת שוע וגו׳
נתעברה תמר וילדה פרץ וזרח ופרץ הוליד את חצרון וחמול קודם שירדו למצרים. תשובה לדבר אין לתמוה על כך שהרי דורות הראשונים היו מולידים לשבע שנים!
Chizkuni cites the gemara that in תנ״ך, people bore children at 8 years old:
הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה פחות מבן שמנה שאין ביאתו ביאה לא נחלקו אלא בבן שמנה דב״ש סברי גמרינן מדורות הראשונים ובית הלל סברי לא גמרינן מדורות הראשונים. ודורות הראשונים מנלן דאוליד?
The gemara then gives several examples from תנ״ך with midrashic interpretations that they fathered or gave birth at 8 years old. I will mention one, the story of Achitophel, David’s closest advisor who betrays him during Avshalom’s rebellion. It is a story that we are dealing with right now in the Tanach class, and it is an aggadah that I don’t know how to take seriously, so I left it out of that shiur but I will bring it up here. תהילים נה is David’s lament about the betrayal:
ב האזינה אלקים תפלתי; ואל תתעלם מתחנתי׃
…
ו יִרְאָה וָרַעַד יבא בי; ותכסני פַּלָּצוּת׃
…
יג כי לא אויב יחרפני ואשא;
לא משנאי עלי הגדיל; ואסתר ממנו׃
יד ואתה אנוש כערכי; אלופי ומידעי׃
טו אשר יחדו נמתיק סוד; בבית אלקים נהלך ברגש׃
…
כד ואתה אלקים תורדם לבאר שחת
אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם;
ואני אבטח בך׃
The gemara assumes that this prayer was answered in the affirmative, and לא יחצו ימיהם means they died before age 35 (תהילים צ:י: ימי שנותינו בהם שבעים שנה). The text does not tell us when the rebellion of Avshalom takes place, but the gemara goes through all the time spans that are mentioned, and shows that Shlomo is at least 7 years old when Achitophel dies.
.ותניא: כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש. כמה הויא להו? תלתין ותלת. דל שבע דהוה שלמה; פש להו עשרים ושית.
So? Why does it matter that Achitophel is 26 when Shlomo is born? It’s important because Achitophel is Bat Sheva’s grandfather, or Shlomo’s great-grandfather:
דל תרתי שני לתלתא עבורי; אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.
Achitophel is a great-grandfather at 26! Now this is midrashic; it requires taking לא יחצו ימיהם literally. I can’t do that so I skipped this aggadah in the Tanach class. But Chizkuni does take it literally and applies it to our case:
וכן עשו אלו כדאיתא בסדר עולם. כיצד? שנה אחת עלתה לעיבורו של ער, אחרת לאונן, אחרת לשילה. הגדיל ער ושהה ז׳
שנים ונשא תמר הרי שמונה שנים משירד יהודה עד ויהי ער רע וימיתהו. שנה תשיעית נשא אונן ובאותה שנה מת. שנה עשירית עלתה לגידול שילה…שנת אחת עשרה וירבו הימים שגדל שילה ולא נשאה…שנת שתים עשרה עלתה לעיבור פרץ וזרח, ושהה פרץ שבע שנים ונשא אשה הרי תשע עשרה שנה משירד יהודה. שנת עשרים עלתה לעיבורו של חצרון ושנת עשרים ואחת לעבורו של חמול ובשנת שתים ועשרים נולד חמול וירד הוא וחצרון אחיו עם אבותם למצרים.
But that is also impossible to take literally. The gemara (even literally) is not talking about when it is appropriate to get married; it is talking about when it is possible to father a child. So Rav Medan has a radical interpretation that pulls all these pieces together. It starts with another anomaly of our list. בנימן goes down to Egypt with 10 sons:
ובני בנימן בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש; מפים וחפים וארד׃
But at the second census there are only 5 families, and 2 new families from his grandchildren:
לח בני בנימן למשפחתם לבלע משפחת הבלעי לאשבל משפחת האשבלי; לאחירם משפחת האחירמי׃
לט לשפופם משפחת השופמי; לחופם משפחת החופמי׃
מ ויהיו בני בלע ארד ונעמן משפחת הארדי לנעמן משפחת הנעמי׃
Rashi has less of a problem with the loss of some lineages; many of בני ישראל died in the wilderness:
בָּטְלָה…חָמֵשׁ מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, שֶׁהֲרֵי בַּעֲשָׂרָה בָנִים יָרַד לְמִצְרַיִם וְכָאן לֹא מָנָה אֶלָּא חֲמִשָּׁה… וְרַבִּי תַּנְחוּמָא דָרַשׁ שֶׁמֵּתוּ בַּמַּגֵּפָה בִּדְבַר בִּלְעָם…
For the extra two, he brings two explanations:
וּמָצָאתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן, שֶׁיָּרְדָה אִמָּן מִמִּצְרַיִם כְּשֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת מֵהֶם, לְכָךְ נֶחְלְקוּ לְמִשְׁפָּחוֹת כְּחֶצְרוֹן וְחָמוּל שֶׁהָיוּ בְנֵי בָנִים לִיהוּדָה…וְאִם אַגָּדָה הִיא הֲרֵי טוֹב, וְאִם לָאו, אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהָיוּ לְבֶלַע בְּנֵי בָנִים הַרְבֵּה, וּמִשְּׁנַיִם הַלָּלוּ, אַרְדְּ וְנַעֲמָן, יָצְאָה מִכָּל אֶחָד מִשְׁפָּחָה רַבָּה, וְנִקְרְאוּ תוֹלְדוֹת שְׁאָר הַבָּנִים עַל שֵׁם בֶּלַע, וְתוֹלְדוֹת הַשְּׁנַיִם הַלָּלוּ נִקְרְאוּ עַל שְׁמָם.
Rashi doesn’t like רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן's explanation and brings his own, but Ramban rejects that:
לשון רש״י ועוד כתב (בפסוק כד) כל המשפחות נקראו על שם יורדי מצרים והנולדים משם ואילך לא נקראו משפחות…ואני תמה עליו…אם נאמר שנולדו ארד ונעמן לבלע בן בנימן אחרי רדתו למצרים לא היו ראויים להמנות כאן למשפחות…ואם אגדה היא נסבול הדוחק לקבלה…ואם אינה קבלת רבותינו נדחה סברתו זאת בשתי ידים. אבל נוכל לומר כי ארד ונעמן בני בנימן מתו בלא בנים ובלע רצה להקים לאחיו שם בישראל וקרא שם בניו על שם אחיו המתים ואולי היה יבם בנשותיהם כי הוא הבכור והיו ארד ונעמן בני בלע לראשי משפחות להקים שם לארד ונעמן בני בנימן יורדי מצרים.
We know from the story of יהודה‘s children that the concept of יבום, of carrying on the spiritual legacy of someone who died childless, was an important concept to the generations that went down to Egypt. But that doesn’t explain חצרן וחמול, the sons of פרץ. פרץ and זרח, יהודה’s children with תמר, were the children of יבום for the late ער and אונן.
But there’s another side to the story. 70 descendants of יעקב went down to Egypt; 70 families formed the basis of the people of Israel who entered the land.
ח בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם;
יצב גבלת עמים למספר בני ישראל׃
ט כי חלק ה׳ עמו; יעקב חבל נחלתו׃
הפסוק מקביל בין שתי פרשיות: תולדות בני נח שנפרדו לאחר המבול ופרשת דור הפלגה מחד, ותולדות בני יעקב היורדים למצרים מאידך. תולדות העולם—עמים ותרבויותיהם ומלחמותיהם—החלו משבעים נפש, וכך גם החלו תולדות ישראל, כאשר הפכו במצרים ממשפחה לעם.
…
למדנו אפוא, שמשמעות דברי השירה הם שהקב״ה חילק את עולמו לשבעים אומות—בני נח, ובמקביל חילק את ארצו לשבעים משפחות בני ישראל. הנחלת ארצו הנבחרת של ה׳ הִתְבַּצֵּעַ באופן המקביל לדרך הנחלת כלל העולם. לעניות הבנתנו, ביאור זה מאפשר לנו לפרש את מספרם של שבעים יורדי מצרים בצורה גמישה.
Each of the 70 had a unique role, an individual perspective, that added up to a unified whole. Humanity has 70 families, and כנסת ישראל has 70 families:
רבויי הַצִּבְיוֹנִים השונים, שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל ביחד, ”יצב גבולות עמים למספר בני ישראל“. מתוך כך הם עלולים יותר לפירודים ומחלוקות פנימיים, ומתוך כך יכולים להיות לעולם עם לבדד מבלי להתערב בין העמים, באין מחסור כל הנטיות והכשרונות השונים.
The “70 who go down to Egypt” is a literary concept, like the 12 tribes. They can be counted in various ways but the underlying idea remains: everyone has a unique role. So when ער and אונן die, there is a gap in the 70. פרץ and זרח, the “real” בני יבום, cannot fill that gap; they were in and of themselves part of the 70. They had their own roles to play. In the understanding of Rav Medan, the roles of ער and אונן were left open. Only 68 actually went down to Egypt. Their place would be filled by the sons of פרץ, who would be born later. There is no need to shoehorn three generations into 22 years.
לדעתנו, ניתן לבאר שיהודה אכן ירד מאת אחיו בעקבות מכירת יוסף, והפרשיות אירעו כסדרן. בכ״ב השנים שעברו עד לירידת בני ישראל למצרים הוליד יהודה את ער, אונן ושלה. ער ואונן מתו לאחר שגדלו ונשאו את תמר, ויהודה נשא את תמר והוליד את פרץ וזרח. ירידת בני ישראל למצרים היתה סמוכה ללידתם של פרץ וזרח, ועדיין לא נולדו חצרון וחמול. כך מתפרשות כ״ב השנים ברווח, ורק נותר להסביר מדוע נמנו חצרון וחמול, שעדיין לא נולדו, בין יורדי מצרים.
…גם לאחר שמתו, עדיין נשמר מקומם של ער ואונן בין שבעים היורדים, עד שהחליפום חצרון וחמול ומכוחם הם נמנו בספר במדבר בין נוחלי הארץ (ואף שם נזכרים ער ואונן ומכוחם חצרון וחמול).
בני יהודה ער ואונן; וימת ער ואונן in our parasha tells us something profound about how the Torah views כנסת ישראל. We are a microcosm of humanity as a whole, and fulfilling our destiny as we enter ארץ ישראל is the first step to fulfilling the destiny of all of creation:
עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל שכר כולם.