בס׎ד

Kavanot: Frenemies

Thoughts on Tanach and the Davening

When David sees Bat Sheva and ”Her beauty and the moonlight overthrew you“, he doesn’t take her immediately. He investigates:

ב ויהי לעת העךב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וי׹א אשה ךח׊ת מעל הגג; והאשה טובת מ׹אה מאד׃ ג וישלח דוד וידךש לאשה; ויאמ׹ הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת או׹יה החתי׃

שמואל ב ׀ךק יא

And then he decides it’s OK: (שמואל ב יא:ד)‎ וישלח דוד מלאכים ויקחה. Who were these relatives, and what do they have to do with the story?


At the end of ס׀ך שמואל, there is an appendix with a list of David’s lieutenants from the days before he became king. Uriah is the last mentioned:

ח אֵל֌ֶה שְׁמוֹת הַג֌֎ב֌ֹך֎ים אֲשֶׁך לְד־ו֮ד
 לט או֌ך֎י֌֞ה הַח֎ת֌֎י כ֌ֹל שְׁלֹשׁ֎ים וְשׁ֎בְע֞ה׃

שמואל ב ׀ךק כג

We have no patronymic for him, so he may have been a convert:

או׹יה החתי: א׀שך כי ג׹ היה או ישךאל היה וק׹או חתי ל׀י שגך עם בני חת וכן אתי הגתי.

׹ד׮ק, שמואל ב יא:ג

And Rav Medan speculates that this may be part of the reason David feels it acceptable to take his wife:

ד׹ך נוס׀ת (שבחז׎ל ובמ׀ךשים לא מ׊אתי לה כל מהלכים) היא שאוךיה, בעלה של בת-שבע, לא היה יהודי, וכ׀י שנזכך שמו—אוךיה החתי. כאיתי הגתי היה אף הוא מגיבו׹י דוד אף שהיה נכ׹י, ג׹ תושב אנו משעךים, שהמ׀ךשים התעלמו מא׀שךות זו משום שלא העלו א׀שךות שבת-שבע הייתה נשואה לנכ׹י


׹ב יעקב מדן, מגילת בת-שבע, עם׳ 82

But as he says, there is no textual support for this, and no classical commentator proposes it. There is a fascinating aggadah about Uriah and his history:

ד וישא איש הבנים ממחנות ׀לשתים גלית שמו מגת; גבהו שש אמות וזךת׃ ה וכובע נחשת על ךאשו ושךיון קשקשים הוא לבוש; ומשקל השךיון חמשת אל׀ים שקלים נחשת׃ ו ומ׊חת נחשת על ׹גליו; וכידון נחשת בין כת׀יו׃ ז וחץ (ועץ) חניתו כמנו׹ א׹גים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ב׹זל; ונשא השנה הלך ל׀ניו׃ 
 ×  ויחזק דוד מן ה׀לשתי בקלע ובאבן ויך את ה׀לשתי וימתהו; וח׹ב אין ביד דוד׃ נא ויךץ דוד ויעמד אל ה׀לשתי ויקח את ח׹בו וישל׀ה מתעךה וימתתהו ויכךת בה את ךאשו; וי׹או ה׀לשתים כי מת גבו׹ם וינסו׃

שמואל א ׀ךק יז

The Kli Yakar cites what Ginzberg (Legends of the Jews, volume VI, p. 252) calls “an unknown Midrash”:

ובמ׳׳ש וישל׀ה מתעךה ׹מז למ׎ש חז׮ל שהיתה סוגךת ומסוגךת באין ׀ותח אותה לשל׀ה מתעךה, ונעךו של ה׀לשתי יודע ל׀תחה ונד׹ לו דוד לתת לו בת ישךאל לאשה כדי שי׀תח הח׹ב וישל׀ה מתעךה ואז ענש השי׎ת לדוד שיקח הנעך אשתו של דוד, היא בת שבע, כי הנעך נושא השינה או׹יה היה. ע׎כ. וכל זה נ׹מז באומ׹ו ”וישל׀ה מתעךה“ להודיע שדבך גדול היתה שלי׀תה מתעךה.

כלי יק׹, שמואל א יז:× 

We talked last time about how, when David sees Bat Sheva, it is a sign from G-d, but that doesn’t justify sinning:

וכן תנא דבי ׹בי ישמעאל: ׹אויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה ×€×’×”.

סנהדךין קז,א

We discussed how, in David’s eyes, his vision of Bat Sheva echoed the experience of his ancestor, Yehudah, with Tamar:

א ךַב֌֎י שְׁמו֌אֵל ב֌ַך נַחְמ֞ן ׀֌֞תַח (י׹מיה כט:יא): כ֌֎י א֞נֹכ֎י י֞דַעְת֌֎י אֶת הַמ֌ַחֲשׁ֞בֹת, שְׁב֞ט֎ים ה֞יו֌ עֲסו֌ק֎ין ב֌֎מְכ֎יך֞תוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף ה־י־ה ע֞סו֌ק ב֌ְשַׂק֌וֹ ו֌בְתַעֲנ֎יתוֹ, ךְאו֌בֵן ה־י־ה ע֞סו֌ק ב֌ְשַׂק֌וֹ וְתַעֲנ֎יתוֹ, וְיַעֲקֹב ה־י־ה ע֞סו֌ק ב֌ְשַׂק֌וֹ ו֌בְתַעֲנ֎יתוֹ, ו֎יהו֌ד֞ה ה־י־ה ע֞סו֌ק ל֎ק֌ַח לוֹ א֎ש֌ׁ֞ה, וְהַק֌֞דוֹשׁ ב֌֞ךו֌ךְ הו֌א ה־י־ה עוֹסֵק ב֌וֹךֵא אוֹךוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמ֌֞שׁ֎יחַ, וַיְה֎י ב֌֞עֵת הַה֎יא וַי֌ֵךֶד יְהו֌ד֞ה.




ח א֞מַך ךַב֌֎י יוֹח֞נ֞ן ב֌֎ק֌ֵשׁ לַעֲבֹך וְז֎מ֌ֵן לוֹ הַק֌֞דוֹשׁ ב֌֞ךו֌ךְ הו֌א מַלְא֞ךְ שֶׁהו֌א מְמֻנ֌ֶה עַל הַת֌ַאֲו֞ה, א֞מַך לוֹ, יְהו֌ד֞ה, הֵיכ֞ן אַת֌֞ה הוֹלֵךְ מֵהֵיכ֞ן מְל־כ֮ים עוֹמְד֎ים, מֵהֵיכ֞ן ג֌ְדוֹל֎ים עוֹמְד֎ים. (בךאשית לח, טז): וַי֌ֵט אֵלֶיה֞ אֶל הַד֌ֶךֶךְ, ב֌ְעַל כ֌֞ךְחוֹ שֶׁלֹא בְטוֹב֞תוֹ.

בךאשית ׹בה ×€×”

 ומתוך כך נכשל דוד בנסיון זה, שחשב שך׊ון ה׳ שביאת נשמת משיח יהיה דוקא באו׀ן הזה וב׀ךט שךאה שהנה נכשל ב׹יאה זו של בת-שבע שהיתה ךוח׊ת בתוך המחישה, ול׀תע נשבךה המחישה ונתגלתה ל׀ניו ועוד ׹אה שנתעוךךה אשלו התאוה לענין זה, וכמו שנאמך אשל יהודה שמלאך הממונה על התאוה דח׀ו הבין שך׊ון השי׎ת הוא.

משב׊ות זהב, שמואל ב ׀ךק יא, הקדמה

So when David sees this beauty before him, he “logically” concludes that this is also וְהַק֌֞דוֹשׁ ב֌֞ךו֌ךְ הו֌א ה־י־ה עוֹסֵק ב֌וֹךֵא אוֹךוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמ֌֞שׁ֎יחַ, and he is driven ב֌ְעַל כ֌֞ךְחוֹ to take her.

The irony is that, as one of David’s heroes, he was a leader of the army:

בשעה שכתב דוד ליואב (שמואל ב יא:טו) ה֞בו֌ אֶת או֌ך֎י֌֞ה אֶל מו֌ל ׀֌ְנֵי הַמ֌֎לְח֞מ֞ה ×”Ö·×—Ö²×–Öž×§Öž×” וְשַׁבְת֌ֶם מֵאַחֲך֞יו וְנ֎כ֌֞ה ו֞מֵת, עשה כך ונה׹ג. נתקב׊ו כל ךאשי החילים על יואב לה׹גו שהיה ךאש הגבו׹ים שכך כתיב בו ”או׹יה החתי על שלשים ושבעה“.

במדב׹ ׹בה (וילנא) ׀ךשת מסעי כג:יג

And he would have gladly gone on a suicide mission and thanked David for marrying Bat Sheva after his death. This could have been an act of חסד that established David as the true מלך ישךאל.


And who was אליעם, the father of Bat Sheva? He is also one of David’s ג֌֎ב֌ֹך֎ים:

אֱל֎י׀ֶלֶט ב֌ֶן אֲחַסְב֌ַי ב֌ֶן הַמ֌ַעֲכ֞ת֎י; אֱל֎יע֞ם ב֌ֶן אֲח֎יתֹ׀ֶל הַג֌֎לֹנ֎י׃

שמואל ב כג:לד

We have nothing more about him, but we know a lot about his father, אחית׀ל. He was one of David’s chief advisors (who will end up betraying him and joining with Avshalom):

וע׊ת אחית׀ל אשך יעץ בימים ההם כאשך ישאל איש בדב׹ האלקים; כן כל ע׊ת אחית׀ל גם לדוד גם לאבשלם׃

שמואל ב טז:כג

לג ואחית׀ל יועץ למלך; וחושי הא׹כי ךע המלך׃ לד ואח׹י אחית׀ל יהוידע בן בניהו ואביתך ושך שבא למלך יואב׃

דב׹י הימים א ׀ךק כז

אמך להם: לכו ׀שטו ידיכם בגדוד. מיד יוע׊ין באחיתו׀ל ונמלכין בסנהדךין ושואלין באו׹ים ותומים. אמך ׹ב יוסף: מאי קךא? ”ואח׹י אחיתו׀ל בניהו בן יהוידע ואביתך ושך שבא למלך יואב“. אחיתו׀ל, זה יועץ; וכן הוא אומ׹ ”וע׊ת אחיתו׀ל אשך יעץ וגו׳“. ובניהו בן יהוידע זו סנהדךין. אביתך אלו או׹ים ותומים.

סנהדךין טז,א-ב

The חז׮ל saw Achitophel as David’s חבךותא:

לא היה דוד אוהב לאדם יותך מלאחיתו׀ל והוא היה בעל מחלוקת שלו. והוא יוע׊ו כל הע׊ות.

מדךש שחך טוב נה:א

הַל֌וֹמֵד מֵחֲבֵךוֹ ׀֌ֶךֶק אֶח֞ד אוֹ הֲל֞כ֞ה אַחַת אוֹ ׀֞סו֌ק אֶח֞ד אוֹ ד֎ב֌ו֌ך אֶח֞ד אוֹ אֲ׀֎ל֌ו֌ אוֹת אַחַת, ש־׹֮יךְ ל֎נְהוֹג ב֌וֹ כ֞בוֹד, שֶׁכ֌ֵן מ֞׊֎ינו֌ בְד־ו֮ד מֶלֶךְ י֎שְׂך֞אֵל, שֶׁל֌ֹא ל֞מַד מֵאֲח֎יתֹ׀ֶל אֶל֌֞א שְׁנֵי דְב־׹֮ים ב֌֎לְב֞ד, קְך֞אוֹ ךַב֌וֹ אַל֌ו֌׀וֹ ו֌מְיֻד֌֞עוֹ, שֶׁנ֌ֶאֱמַך (תהלים נה) וְאַת֌֞ה אֱנוֹשׁ כ֌ְעֶךְכ֌֎י אַל֌ו֌׀֎י ו֌מְיֻד֌֞ע֎י. וַהֲלֹא דְב־׹֮ים קַל ו֞חֹמֶך, ו֌מַה ד֌֞ו֎ד מֶלֶךְ י֎שְׂך֞אֵל, שֶׁל֌ֹא ל֞מַד מֵאֲח֎יתֹ׀ֶל אֶל֌֞א שְׁנֵי דְב־׹֮ים ב֌֎לְבַד קְך֞אוֹ ךַב֌וֹ אַל֌ו֌׀וֹ ו֌מְיֻד֌֞עוֹ, הַל֌וֹמֵד מֵחֲבֵךוֹ ׀֌ֶךֶק אֶח֞ד אוֹ הֲל֞כ֞ה אַחַת אוֹ ׀֞סו֌ק אֶח֞ד אוֹ ד֎ב֌ו֌ך אֶח֞ד אוֹ אֲ׀֎ל֌ו֌ אוֹת אַחַת, עַל אַחַת כ֌ַמ֌֞ה וְכַמ֌֞ה שֶׁ׊֌֞ך֎יךְ ל֎נְהוֹג ב֌וֹ כ֞בוֹד. וְאֵין כ֌֞בוֹד אֶל֌֞א תוֹך֞ה, שֶׁנ֌ֶאֱמַך (משלי ג) כ֌֞בוֹד חֲכ֞מ֎ים י֎נְח֞לו֌, (משלי כח) ו֌תְמ֎ימ֎ים י֎נְחֲלו֌ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶל֌֞א תוֹך֞ה, שֶׁנ֌ֶאֱמַך (משלי ד) כ֌֎י לֶקַח טוֹב נ֞תַת֌֎י ל֞כֶם ת֌וֹך֞ת֎י אַל ת֌ַעֲזֹבו֌:

משנה אבות ו:ג

(We will deal with the logical problem of this קַל ו֞חֹמֶך later.)

שלא למד מאחיתו׀ל אלא שני דב׹ים בלבד: שלא ללמוד יחידי, ושלא לכנס לביהמ׮ד בקומה זקו׀ה.

יכין, שם

And Rashi connects this to a chapter of תהילים that we will understand deals with Achitophel:

לְ׀֎י שֶׁמ֌ְ׊֞אוֹ אֲח֎יתֹ׀ֶל לְד־ו֮ד שֶׁה֞י֞ה יוֹשֵׁב יְח֮יד֮י וְעוֹסֵק ב֌ַת֌וֹך֞ה, א֞מַך לוֹ ל֞מ֌֞ה אַת֌֞ה לוֹמֵד יְח֎יד֎י שׁו֌ב ׀֌ַעַם אַחֶךֶת מְ׊֞אוֹ שֶׁה֞י֞ה נ֎כְנַס לְבֵית מ֎דְך֞שׁוֹ ב֌ְקוֹמ֞ה זְקו֌׀֞ה, א֞מַך לוֹ וַהֲלֹא כ֌ְב֞ך נֶאֱמַך (וַי֎קְך֞א יט) ו֌מ֎קְד֌֞שׁ֎י ת֌֎יך֞או֌, שֶׁ׊֌֞ך֎יךְ לוֹ ל־א־ד־ם ל֎כ֌֞נֵס שׁ֞ם ב֌ְמוֹך֞א כ֌ְדֵי שֶׁת֌ְהֵא אֵימַת שׁ֞מַי֎ם ע֞ל֞יו, וְכֵן הו֌א אוֹמֵך (ת֌ְה֎ל֌֎ים נה) ב֌ְבֵית אֱלֹק֎ים נְהַל֌ֵךְ ב֌ְך֞גֶשׁ לְשׁוֹן אֵימ֞ה ו֞׀ַחַד.

ךש׎י, שם

The Rema brings another fascinating aggadah (that he clearly has some doubts about, citing only ס׀ך אחד ישן מאד), but it’s cool:

ודע כי ךאיתי בס׀ך אחד ישן מאד והיו משויי׹ין בו כל ה׀ילוסו׀ים ב׊וךתן וחכמתן איך המשיאו והיה כתוב בו שסאקךוט שהוא ק׹אוהו ה׀ילוםו׀ים סקךאט האלהי להיותו שהוא המשיא בךאשונה ב׀לוסו׀יא שיש נמ׊א נבדל. ואח׹יו נמשבו ה׀ילוסו׀ים האח׹ים, וכתב שם שהוא קבל החכמה מאסף הק׹חי ומאחיתו׀ל.

׹מ׮א, תוךת העולה, א:יא

The safest general characterization of the European philosophical tradition is that it consists of a series of footnotes to Plato.

Alfred North Whitehead, Process and Reality: An Essay in Cosmology, Pt. II, ch. 1, sec. 1

I wouldn’t say it’s literally true that Achitophel was the father of Western philosophy, he clearly was seen as a very wise man, an adviser to the king.

In R. Moshe Yoshor’s Chafetz Chaim : The Life and Works of Rabbi Yisrael Meir Kagan of Radin it is related that a 17-year old yeshiva bachur of German origin was arrested during WWI by the Czarist police, as were many German nationals in Russia, under suspicion of spying for the enemy. The boy was put on trial and faced death. His lawyer wished to enlist the Hafetz Hayyim to testify as a character witness. Before the Hafetz Hayyim took the stand, the lawyer introduced him to the court as a man of great moral stature and he related a story about him. One time, said the lawyer, this rabbi was robbed. As the robber ran away R. Kagan chased after him shouting, “I forgive you, I forgive you” for he didn’t wish that even his own robber should face divine retribution on his account. The judge, not sure if he should bite or not, asked the lawyer if it had really happened. The lawyer admitted that he wasn’t certain that it had, but “Your honor, they don’t say things like that about me or you.”

Mississippi Fred MacDowell, They don’t tell “stories” like that about you and me

So it makes sense that when David finds out that this mysterious woman is the granddaughter of Achitophel himself, he thinks that this would be a perfect match, marrying מלכות to תוךה.


But it’s clear that Achitophel didn’t see it that way:

וְד־ו֮ד ה֎ג֌֎יד לֵאמֹך אֲח֎יתֹ׀ֶל ב֌ַק֌ֹשְׁך֎ים ע֎ם אַבְשׁ֞לוֹם; וַי֌ֹאמֶך ד֌֞ו֎ד סַכ֌ֶל נ֞א אֶת עֲ׊ַת אֲח֎יתֹ׀ֶל ה׳׃

שמואל ב ׀ךק טו:לא

שכ׀י הנ׹אה שנאת אחיתו׀ל לדוד וקשךו עם אבשלום נקבע על ידי מעשה זה, ששמך לו איבה עבוך שלקח את נכדו בחזקה. כי לולא זאת, ׹חוק הוא אי׀וא שאחיתו׀ל שידע שהמלכות שמוךה לשלמה בן נכדו יהיה בקושךים עם אבשלום להסב המלוכה אליו.

מלבי׮ם, שמואל ב יא:ו

חז׮ל further saw in Achitophel a profound misunderstanding of what kingship was all about:

תנו ׹בנן: שלשה ניבאו ולא ׹או ואלו הן: נבט, ואחיתו׀ל, ואישטגניני ׀ךעה אחיתו׀ל ׹אה ׊ךעת שזךחה לו על אמתו, הוא סבך איהו מלך ולא היא; בת שבע בתו הוא דנ׀קא מינה שלמה.

סנהדךין קא,ב

גם יש לדעת ולהבין כי המלך דומה לגמ׹י אל המ׊וךע, כי המ׊וךע נבדל מן העם דכתיב אשלו (ויק׹א יג:מו) מ֎חו֌ץ לַמַ֌חֲנֶה מוֹשׁ֞בוֹ. והוא מסולק מן הכלל ואיננו נכלל בכלל. וכך המלך גם כן הוא מסולק מן הכלל ואיננו בכלל ול׀יכך יש לו דמיון אל המ׊וךע שהוא נבדל מן הכלל.

חידושי אגדות מה׹׮ל מ׀ךאג, סנהדךין קא,ב

But the נבדל מן הכלל that goes with ׊ךעת is incompatible with the נבדל מן הכלל that goes with מלכות:

א בשנת עשךים ושבע שנה ליךבעם מלך ישךאל מלך עזךיה בן אמשיה מלך יהודה׃ 
 ה וינגע ה׳ את המלך ויהי מ׊ךע עד יום מתו וישב בבית הח׀שית; ויותם בן המלך על הבית ש׀ט את עם האךץ׃

מלכים ב ׀ךק טו

תנו ׹בנן: אשך נשיא יחטא
אמ׹ ׹ב אבדימי ב׹ חמא: ׀ךט לנשיא שנ׊טךע, שנאמך: וינגע ה׳ את המלך ויהי מ׊וךע עד יום מותו וישב בבית הח׀שית ויותם בן המלך על הבית. מדקאמ׹ בבית הח׀שית, מכלל דעד השתא עבד הוה.

הוךיות י,א

מכלל דעד השתא עבד הוה: דשךךות עבדות הוא לו ל׀י שמוטל עליו עול ׹בים.

ךש׎י, הוךיות י,א

[מלך] יותך ח׀שי מן שאך הבךיות שיש עליהם שיעבוד מן אח׹ וזה המלד הוא ח׀שי ואין עליו שעבוד כמו המ׊וךע שהוא ח׀שי, ךק ׹אוי שינהג מע׊מו עבדות ויהיה משעבד ע׊מו לעם להיות משועבד אליהם כמו העבד.

חידושי אגדות מה׹׮ל מ׀ךאג, סנהדךין קא,ב

Achitophel becomes the symbol of the king who doesn’t feel himself a servant of the people, who wants the power but not the responsibility of leadership. This is Avshalom’s failing, and it will be the failing of David’s own grandson and will lead to the division of the kingdom:

ו ויועץ המלך ךחבעם את הזקנים אשך היו עמדים את ×€× ×™ שלמה אביו בהיתו חי לאמ׹; איך אתם נוע׊ים להשיב את העם הזה דב׹׃ ז וידב׹ (וידב׹ו) אליו לאמ׹ אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודבךת אליהם דב׹ים טובים והיו לך עבדים כל הימים׃ ח ויעזב את ע׊ת הזקנים אשך יע׊הו; ויועץ את הילדים אשך גדלו אתו אשך העמדים ל׀ניו׃ 

מלכים א ׀ךק יב

There is another aggadah that connects Achitophel to the building of the בית המקדש:

בשעה שכךה דוד שיתין, ק׀א תהומא ובעא למשט׀א עלמא. אמך דוד: מי איכא דידע אי שךי למכתב שם אחס׀א ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמ׹ ליה מידי. אמך דוד: כל דידע למימ׹ ואינו אומ׹ יחנק בג׹ונו. נשא אחיתו׀ל ק׮ו בע׊מו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמ׹ה תוךה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים; לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה! אמך ליה: שךי. כתב שם אחס׀א ושדי לתהומא ונחית תהומא שיתסך אל׀י ג׹מידי.

סוכה נג,א-ב

Incidentally, David doesn’t start building the מזבח until שמואל ב ׀ךק כד, well after the story of Achitophel’s death in ׀ךק יז. This is evidence that ׀ךק כד is an appendix, describing a story that happened well before.

It’s a very strange aggadah. Rav Medan makes the connection to the last time the תהומות threatened to flood the world:

א ויהי כי החל האדם ל׹ב על ×€× ×™ האדמה; ובנות ילדו להם׃ ב וי׹או בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשך בח׹ו׃ 
 ו וינחם ה׳ כי עשה את האדם באךץ; ויתע׊ב אל לבו׃ ז ויאמ׹ ה׳ אמחה את האדם אשך בךאתי מעל ×€× ×™ האדמה מאדם עד בהמה עד ךמש ועד עוף השמים; כי נחמתי כי עשיתם׃

בךאשית ׀ךק ו

מכל אשך בח׹ו: אף בעולת בעל 

ךש׎י, בךאשית ו:ב

In Rav Medan’s reading, David is guilty of the same sin as the בני האלהים—the people of power. He also ׹אה את בת האדם כי טבה הנה; ויקח לו מכל אשך בח׹. And ה׳ threatens to flood the world again. Achitophel “paskens” that their (and David’s) sin was one of עךוה, immorality, and is similar to the sin of the סוטה. a religious ritual like the סוטה can alleviate the threat.

הקשך בין ׀ךשת סוטה למבול מבוא׹ אף הוא. נשים שנגזלו מבעליהן אל בועלים מושלחים יותך—בני האלוהים, הן ובועליהן הביאו את המבול.

אך הקב׮ה נשבע בשמו על מֵי נח שלא יבוא עוד מבול (ישעיה נד:ט), והסוטה ובועלה, במקום להביא מבול נוסף, גו׹מים לכך ששמו של הקב׮ה שבו נשבע על מי נח, הוא שיימחה על המים במקום היקום כולו.

ואף דוד—מחה את שמו של הקב׮ה על המים שעלו מן התהום, עד שלא נמחה היקום כולו.

׹ב יעקב מדן, מגילת בת-שבע, עמ׳ 89-91

But this analogy of the generation of the flood to the סוטה is wrong, and Achitophel is wrong. The sin of the בני האלהים and of David is not עךוה, adultery. David and Bat Sheva are not two star-crossed lovers. Bat Sheva never consents to be with David. The crime is חמס, violence, rape.


חז׮ל נתחבטו בחטא דו׹ המבול האם עיקךוֹ עךיות—”כי השחית כל בשך“—או חמס —”ותמלא האךץ חמס“. והכךיעו חז׮ל (ךש׎י בךאשית ו:ג): ”לא נחתם גז׹ דינם אלא על החמס“

נשוב לדוד מלכנו. אף אם נֹאמך, שגט שנתן או׹יה גט כשך היה
לא על טומאת עךיות נחתם גז׹ דינם של דו׹ המבול
ולא על כך נחתם גז׹ דינו של דוד.

לא נחתם גז׹ דינם אלא על החמס.

׹ב יעקב מדן, מגילת בת-שבע, עמ׳ 89-91

ניתן לומ׹, שבת-שבע הייתה אנוסה, וממילא אין מה לדון עוד על חלקה בעניין. אנו מניחים, שוודאי לא עלה על הדעת שדוד אנס את בת-שבע בכוח. ודי בכך שנֹאמך שבת-שבע ׀חדה מכוחו וסמכותו כמלך.

׹ב יעקב מדן, מגילת בת-שבע, עמ׳ 83

As if to emphasize this point, Bat Sheva as a literary character is consistently portrayed as passive. In the examples of the Biblical antecedents of this story, the woman is active: Tamar goes out to Yehudah, Ruth goes out to Boaz, Avigail goes out to David. Bat Sheva is always just following someone else:

יא ויאמ׹ נתן אל בת שבע אם שלמה לאמ׹ הלוא שמעת כי מלך אדניהו בן חגית; ואדנינו דוד לא ידע׃ יב ועתה לכי איע׊ך נא ע׊ה; ומלטי את נ׀שך ואת נ׀ש בנך שלמה׃ יג לכי ובאי אל המלך דוד ואמךת אליו הלא אתה אדני המלך נשבעת לאמתך לאמ׹ כי שלמה בנך ימלך אח׹י והוא ישב על כסאי; ומדוע מלך אדניהו׃ יד הנה עודך מדבךת שם עם המלך; ואני אבוא אח׹יך ומלאתי את דב׹יך׃ טו ותבא בת שבע אל המלך החד׹ה והמלך זקן מאד; ואבישג השונמית משךת את המלך׃ טז ותקד בת שבע ותשתחו למלך; ויאמ׹ המלך מה לך׃ יז ותאמך לו אדני אתה נשבעת בה׳ אלהיך לאמתך כי שלמה בנך ימלך אח׹י; והוא ישב על כסאי׃ יח ועתה הנה אדניה מלך; ועתה אדני המלך לא ידעת׃

מלכים א ׀ךק א

יג ויבא אדניהו בן חגית אל בת שבע אם שלמה ותאמך השלום באך; ויאמ׹ שלום׃ יד ויאמ׹ דב׹ לי אליך; ותאמך דב׹׃ טו ויאמ׹ את ידעת כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישךאל ׀ניהם למלך; ותסב המלוכה ותהי לאחי כי מה׳ היתה לו׃ טז ועתה שאלה אחת אנכי שאל מאתך אל תשבי את ×€× ×™; ותאמך אליו דב׹׃ יז ויאמ׹ אמ׹י נא לשלמה המלך כי לא ישיב את ׀ניך; ויתן לי את אבישג השונמית לאשה׃ יח ותאמך בת שבע טוב; אנכי אדב׹ עליך אל המלך׃ יט ותבא בת שבע אל המלך שלמה לדב׹ לו על אדניהו; ויקם המלך לקךאתה וישתחו לה וישב על כסאו וישם כסא לאם המלך ותשב לימינו׃ כ ותאמך שאלה אחת קטנה אנכי שאלת מאתך אל תשב את ×€× ×™; ויאמ׹ לה המלך שאלי אמי כי לא אשיב את ׀ניך׃ כא ותאמך יתן את אבישג השנמית לאדניהו אחיך לאשה׃ כב ויען המלך שלמה ויאמ׹ לאמו ולמה את שאלת את אבישג השנמית לאדניהו ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני; ולו ולאביתך הכהן וליואב בן ש׹ויה׃

מלכים א ׀ךק ב

If, in the eyes of the midrash, Achitophel is willing to see David’s sin as סוטה-like, and thus allow שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, then why does he turn on David after? Because of the outcome: it becomes clear that in the eyes of G-d, this was a case of rape, not adultery. David marries Bat Sheva, and, with the birth of Shlomo, ה׳ approves of the marriage. Adulterers can never marry, but in the society of תנ׎ך, a violated woman is damaged; through no fault of her own, she will be unable to get married. The Torah mandates that the perpetrator marry her (she has the option of refusing, but he does not) to continue to support her:

כח כי ימשא איש נעך בתולה אשך לא אךשה ות׀שה ושכב עמה; ונמשאו׃ כט ונתן האיש השכב עמה לאבי הנעך חמשים כסף; ולו תהיה לאשה תחת אשך ענה לא יוכל שלחה כל ימיו׃

דב׹ים ׀ךק כב

And that is how the gemara understands how David can marry Bat Sheva:

וכי תימא מעשה שהיה מ׀ני מה לא אסךוה [ךש׎י: על דוד שהךי עדים ה׹בה ידעו] התם אונס הוה; ואיבעית אימא כי הא דאמ׹ ׹בי שמואל ב׹ נחמני אמך ׹בי יונתן כל היושא למלחמת בית דוד גט כךיתות כותב לאשתו.

כתובות ט,א-ב

The question of כל היושא למלחמת בית דוד גט כךיתות כותב לאשתו we will look at later—was Bat Sheva technically not married to Uriah, or was David guilty of adultery as well?—but Achitophel turns on David עבוך שלקח את נכדו בחזקה.


There is a ׀ךק תהילים that חז׮ל associate with Achitophel and David’s relationship with him: תהילים ׀ךק נה. The middle section is what makes it clear that the perek is about Achitophel, so I will start there.

יג כי לא אויב יחך׀ני ואשא;
לא משנאי עלי הגדיל; ואסתך ממנו׃
יד ואתה אנוש כעךכי; אלו׀י ומידעי׃
טו אשך יחדו נמתיק סוד; בבית אלקים נהלך בךגש׃

תהילים ׀ךק נה

The only person that David could call אלו׀י ומידעי who betrays him is Achitophel. And as we said above, this section is the source of the Mishna that says David learned two things from Achitophel:

הַל֌וֹמֵד מֵחֲבֵךוֹ ׀֌ֶךֶק אֶח֞ד אוֹ הֲל֞כ֞ה אַחַת אוֹ ׀֞סו֌ק אֶח֞ד אוֹ ד֎ב֌ו֌ך אֶח֞ד אוֹ אֲ׀֎ל֌ו֌ אוֹת אַחַת, ש־׹֮יךְ ל֎נְהוֹג ב֌וֹ כ֞בוֹד, שֶׁכ֌ֵן מ֞׊֎ינו֌ בְד־ו֮ד מֶלֶךְ י֎שְׂך֞אֵל, שֶׁל֌ֹא ל֞מַד מֵאֲח֎יתֹ׀ֶל אֶל֌֞א שְׁנֵי דְב־׹֮ים ב֌֎לְב֞ד 

משנה אבות ו:ג

שלא למד מאחיתו׀ל אלא שני דב׹ים בלבד: שלא ללמוד יחידי, ושלא לכנס לביהמ׮ד בקומה זקו׀ה.

יכין, משנה אבות ו:ג

אשך יחדו: אני ואתה היינו ממתיקים הסוד, כלומ׹ שהייתי מתייעץ עמך בדב׹י סודי ועמך הייתי ממתיק הסוד, כלומ׹, כי לא היה סודי מתוק וכשך בעיני עד שהייתי נושא ונותן בו עמך.

׹ד׮ק, תהלים נה:טו

The question everyone asks about this mishna is that the קל וחומ׹ makes no sense. Achitophel teaches two things, so you should respect someone who teaches you one? Rav Chaim miVolozhin explains that in the eyes of חז׮ל, Achitophel may have known a lot but was not a תלמיד חכם in the sense that he did not internalize the lessons of the Torah. If he had, he would never have betrayed David. Therefore, his lessons did not have the essetnial unity that true Torah has:

מהקל וחומ׹ מדוד שלא למד מאחיתו׀ל ךק שני דב׹ים בלבד, לכאו׹ה אין למדים ממנו על אות אחת. אבל הענין הוא כמו שכתוב בזוה׹ הקדוש: קוב׮ה ואוךייתא ועוסקיו חד הוא. כי ידוע שהוא ו׹שונו חד והתוךה היא ׹שונו
ונאחז באות אחד מן התוךה שממעל לכל העלומות כולם ונשתלשלה כחבל עד למטה
וזה שכתוב הקל וחומ׹ ו֌מַה ד֌֞ו֎ד מֶלֶךְ י֎שְׂך֞אֵל, שֶׁל֌ֹא ל֞מַד מֵאֲח֎יתֹ׀ֶל אֶל֌֞א שְׁנֵי דְב־׹֮ים ב֌֎לְבַד, היינו מאחיתו׀ל שאין לו חלק לעולם הבא. ולמד ממנו שני דב׹ים בלבד. ו׹שונו לומ׹ בלבד שאותם השני דב׹ים לא היה חלק ע׊מות נ׀שו המדובק בשוךש, כי אם דב׹ים חושה לו כי לא היה לו חלק בתוךה ועל כל זה נהג בו כבוד, קל וחומ׹ הלומד מחבי׹ו שהם שניהם יחד חבי׹ים מדובקים בקשך בהקב׮ה ובתוךה 

׹בי חיים מוולז׳ין, ׹וח חיים, משנה אבות ו:ג

Going back to the beginning, this is a prayer, but a prayer of despair. David does not ask for the defeat of his enemies, but to be allowed to give up:

ב האזינה אלקים ת׀לתי; ואל תתעלם מתחנתי׃
ג הקשיבה לי וענני; א׹יד בשיחי ואהימה׃
ד מקול אויב מ׀ני עקת ךשע; כי ימיטו עלי און ובאף ישטמוני׃
ה לבי יחיל בק׹בי; ואימות מות נ׀לו עלי׃
ו י׹אה וךעד יבא בי; ותכסני ׀ל׊ות׃
ז ואמ׹ מי יתן לי אב׹ כיונה; אעו׀ה ואשכנה׃
ח הנה א׹חיק נדד; אלין במדב׹ סלה׃

תהילים ׀ךק נה

But if this is a sad song, the כותךת is very strange:

למנשח בנגינת משכיל לדוד׃

תהילים נה:א

A משכיל we’ve translated as lecture, which is fine, but ב֌֎נְג֎ינֹת ”with musical instruments“ sounds very happy. The Alshich says that is the point; David needs cheering up:

מ׹וב שיחו על יגונו המקנה ע׊בות הוש׹ך כלי ניגון ביותך לעוךך שמחה לחול ׹וח הקדש, וזהו ”למנשח בנגינות“.

אלשיך על תהלים נה:א

But really the word “נגינת” can mean “broken”; this is a song of David’s depression:

אמך דוד (תהלים עז:ז) אֶזְכְ֌ך֞ה נְג֎ינ֞ת֎י בַ֌ל֞֌יְל֞ה, אמ׹ה כנסת ישךאל נזכךת אני את השבךים שהיית שובך את האויבים בעבוךי בלילה, ואין נְג֎ינ֞ת֎י אלא לשון שֶׁבֶך, כד׮א (איכה ג:סג) אֲנ֎י מַנְג֎֌ינ֞ת֞ם.

שמות ׹בה (וילנא) ׀ךשת בא ׀ךשה יח סימן ה

And he is depressed because the enemy here is internal, part of the Jerusalem he loves:

ט אחישה מ׀לט לי מ׹וח סעה מסעך׃
י בלע אדנ֟י ׀לג לשונם; כי ךאיתי חמס ו׹יב בעיך׃
יא יומם ולילה יסובבה על חומתיה; ואון ועמל בק׹בה׃
יב הוות בק׹בה; ולא ימיש מ׹חבה תך ומ׹מה׃

תהילים ׀ךק נה

The irony here is of David looking at his city and seeing חמס in Achitophel’s and Avshalom’s behavior, when it was his חמס that started the cycle of violence. ךאיתי חמס ו׹יב בעיך really started with the story of Bat Sheva. Then in the perek we have the reveal that he is speaking of אלו׀י ומידעי, about Achitophel his teacher and friend. But after that, we have the volta:

טז ישימות (ישי מות) עלימו י׹דו שאול חיים; כי ךעות במגו׹ם בק׹בם׃
יז אני אל אלקים אקךא; וה׳ יושיעני׃
יח עךב ובק׹ ושה׹ים אשיחה ואהמה; וישמע קולי׃

תהילים ׀ךק נה

David goes from א׹חיק נדד to י׹דו שאול, when he realizes that the very fact that he can call out to ה׳ means not all hope is lost and his enemies can be defeated. This is one of the sources of our thrice-daily prayer, and the gemara attributes it to Achitophel:

ך׳ אבהו בשם ך׎א: ובלבד שלא יהא כקו׹א באיגךת. ך׳ אחא בשם ך׳ יוסי: ש׹יך לחדש בה דב׹ בכל יום; אחיתו׀ל היה מת׀לל שלש ת׀לות חדשות בכל יום.

יךושלמי בךכות ד:ד, דף לד,א-ב

And then the poetic tense changes, from the future (ישמע קולי) to the past: ׀֞֌ד֞ה בְשׁ֞לוֹם נַ׀ְש֎ׁי.

יט ׀דה בשלום נ׀שי מק׹ב לי; כי ב׹בים היו עמדי׃
כ ישמע א֟ל ויענם וישב קדם סלה;
אשך אין חלי׀ות למו; ולא י׹או אלקים׃

תהילים ׀ךק נה

The gemara understands that David is composing this perek after the entire story of Avshalom’s rebellion and Achitophel’s betrayal.

Poetry
takes its origin from emotion recollected in tranquility.

William Wordsworth, Lyrical Ballads

He looks back when composing תהילים, and realizes that ה׳ had guided his words. He was literally saved with the word ב֌ְשׁ֞לוֹם:

ז וַיְה֎י מ֎ק֌ֵץ אַךְב֌֞ע֎ים שׁ֞נ֞ה; וַי֌ֹאמֶך אַבְשׁ֞לוֹם אֶל הַמ֌ֶלֶךְ אֵלְכ֞ה נ֌֞א וַאֲשַׁל֌ֵם אֶת נ֮דְ׹֮י אֲשֶׁך נ֞דַךְת֌֎י לַה׳ ב֌ְחֶבְךוֹן׃ 
 ט וַי֌ֹאמֶך לוֹ הַמ֌ֶלֶךְ לֵךְ ב֌ְשׁ֞לוֹם; וַי֌֞ק֞ם וַי֌ֵלֶךְ חֶבְךוֹנ֞ה׃

י וַי֌֎שְׁלַח אַבְשׁ֞לוֹם מְךַג֌ְל֎ים ב֌ְכ֞ל שׁ֎בְטֵי י֎שְׂך֞אֵל לֵאמֹך; כ֌ְשׁ֞מְעֲכֶם אֶת קוֹל הַש֌ֹׁ׀֞ך וַאֲמַךְת֌ֶם מ֞לַךְ אַבְשׁ֞לוֹם ב֌ְחֶבְךוֹן׃

שמואל ב ׀ךק טו

ואמ׹ ׹בי אבין הלוי: הנ׀טך מחב׹ו אל יאמ׹ לו לך בשלום, אלא לך לשלום. שהךי יתךו שאמך לו למשה (שמות ד:יח) לֵךְ לְשׁ֞לוֹם—עלה והשליח, דוד שאמך לו לאבשלום לֵךְ ב֌ְשׁ֞לוֹם—הלך ונתלה. ואמ׹ ׹בי אבין הלוי: הנ׀טך מן המת אל יאמ׹ לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמך (בךאשית טו:טו) וְאַת֞֌ה ת֞֌בוֹא אֶל אֲבֹתֶיך֞ בְ֌שׁ֞לוֹם.

בךכות סד,א

And the other reason that he had to turn back and not give up was because ב׹בים היו עמדי, people depended on him. So he turns back to his enemy, his best friend:

כא שלח ידיו בשלמיו; חלל בךיתו׃
כב חלקו מחמאת ׀יו וק׹ב לבו;
׹כו דב׹יו משמן; והמה ׀תחות׃
כג השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך;
לא יתן לעולם מוט לשדיק׃
כד ואתה אלקים תוךדם לבא׹ שחת
אנשי דמים ומ׹מה לא יחשו ימיהם;
ואני אבטח בך׃

תהילים ׀ךק נה

And we quote those words when we complete a section of learning Torah. Achitophel, Bat Sheva’s grandfather, is the symbol as well of those who learn Torah but not לשמה:

מוֹד֎ים אֲנַחְנו֌ לְ׀֞נֶיך֞ ה׳ אֱלֹקֵינו֌ שֶׁשַ֌ׂמְת֞֌ חֶלְקֵנו֌ מ֎י֌וֹשְׁבֵי בֵ֌ית הַמ֎֌דְך֞שׁ וְלֹא שַׂמְת֞֌ חֶלְקֵנו֌ מ֎י֌וֹשְׁבֵי קְך֞נוֹת. שֶׁא֞נו֌ מַשְׁכ֎֌ימ֎ים וְהֵם מַשְׁכ֎֌ימ֎ים: א֞נו֌ מַשְׁכ֎֌ימ֎ים לְד֎בְךֵי תוֹך֞ה, וְהֵם מַשְׁכ֎֌ימ֎ים ל֮דְב־׹֮ים בְ֌טֵל֎ים. א֞נו֌ עֲמֵל֎ים וְהֵם עֲמֵל֎ים: א֞נו֌ עֲמֵל֎ים ו֌מְקַבְ֌ל֎ים שׂ֞כ֞ך, וְהֵם עֲמֵל֎ים וְאֵינ֞ם מְקַבְ֌ל֎ים שׂ֞כ֞ך. א֞נו֌ ׹־ש֮ים וְהֵם ׹־ש֮ים: א֞נו֌ ׹־ש֮ים לְחַיֵ֌י ה֞עוֹל֞ם הַב֞֌א, וְהֵם ׹־ש֮ים ל֎בְאֵך שׁ֞חַת, שֶׁנֶ֌אֱמַך (תהלים נה:כד): וְאַת֞֌ה אֱלֹק֎ים ת֌וֹך֎דֵם ל֎בְאֵך שַׁחַת אַנְשֵׁי ד־מ֮ים ו֌מ֎ךְמ֞ה לֹא יֶחֱ׊ו֌ יְמֵיהֶם וַאֲנ֎י אֶבְטַח ב֞֌ךְ.

ת׀ילה לסיום מסכת

Achitophel, while he never appears in the Bat Sheva story, is the thematic glue that ties it all together, from the wars that start in ׀ךק י to the return of David as מלך ישךאל in ׀ךק יט.