When David sees Bat Sheva and ”Her beauty and the moonlight overthrew you“, he doesn’t take her immediately. He investigates:
ב ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג; והאשה טובת מראה מאד׃
ג וישלח דוד וידרש לאשה; ויאמר הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי׃
And then he decides it’s OK: (שמואל ב יא:ד) וישלח דוד מלאכים ויקחה. Who were these relatives, and what do they have to do with the story?
At the end of ספר שמואל, there is an appendix with a list of David’s lieutenants from the days before he became king. Uriah is the last mentioned:
ח אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד…
לט אוּרִיָּה הַחִתִּי כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה׃
We have no patronymic for him, so he may have been a convert:
אוריה החתי: אפשר כי גר היה או ישראל היה וקראו חתי לפי שגר עם בני חת וכן אתי הגתי.
And Rav Medan speculates that this may be part of the reason David feels it acceptable to take his wife:
דרך נוספת (שבחז״ל ובמפרשים לא מצאתי לה כל מהלכים) היא שאוריה, בעלה של
בת-שבע, לא היה יהודי, וכפי שנזכר שמו—אוריה החתי. כאיתי הגתי היה אף הוא מגיבורי
דוד אף שהיה נכרי, גר תושב…אנו משערים, שהמפרשים התעלמו מאפשרות זו משום שלא העלו אפשרות
שבת-שבע הייתה נשואה לנכרי…
But as he says, there is no textual support for this, and no classical commentator proposes it. There is a fascinating aggadah about Uriah and his history:
ד ויצא איש הבנים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת; גבהו שש אמות וזרת׃
ה וכובע נחשת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש; ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחשת׃
ו ומצחת נחשת על רגליו; וכידון נחשת בין כתפיו׃
ז וחץ (ועץ) חניתו כמנור ארגים ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל; ונשא הצנה הלך לפניו׃
…
נ ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן ויך את הפלשתי וימתהו; וחרב אין ביד דוד׃
נא וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו; ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו׃
The Kli Yakar cites what Ginzberg (Legends of the Jews, volume VI, p. 252) calls “an unknown Midrash”:
ובמ׳׳ש וישלפה מתערה רמז למ״ש חז״ל
שהיתה סוגרת ומסוגרת באין פותח אותה לשלפה מתערה, ונערו של הפלשתי יודע
לפתחה ונדר לו דוד לתת לו בת ישראל לאשה כדי שיפתח החרב וישלפה מתערה ואז
ענש השי״ת לדוד שיקח הנער אשתו של דוד, היא בת שבע, כי הנער נושא הצינה
אוריה היה.
ע״כ. וכל זה נרמז באומרו ”וישלפה מתערה“ להודיע שדבר גדול היתה
שליפתה מתערה.
We talked last time about how, when David sees Bat Sheva, it is a sign from G-d, but that doesn’t justify sinning:
וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה.
We discussed how, in David’s eyes, his vision of Bat Sheva echoed the experience of his ancestor, Yehudah, with Tamar:
א רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח (ירמיה כט:יא): כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת, שְׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, רְאוּבֵן הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וְתַעֲנִיתוֹ, וְיַעֲקֹב הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה הָיָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה.
…
ח אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּקֵּשׁ לַעֲבֹר וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַתַּאֲוָה, אָמַר לוֹ, יְהוּדָה, הֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ מֵהֵיכָן מְלָכִים עוֹמְדִים, מֵהֵיכָן גְּדוֹלִים עוֹמְדִים. (בראשית לח, טז): וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ, בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁלֹא בְטוֹבָתוֹ.
…ומתוך כך נכשל דוד בנסיון זה, שחשב שרצון ה׳ שביאת נשמת משיח יהיה דוקא באופן הזה…ובפרט שראה שהנה נכשל בריאה זו של בת-שבע שהיתה רוחצת בתוך המחיצה, ולפתע נשברה המחיצה ונתגלתה לפניו…ועוד ראה שנתעוררה אצלו התאוה לענין זה, וכמו שנאמר אצל יהודה שמלאך הממונה על התאוה דחפו…הבין שרצון השי״ת הוא.
So when David sees this beauty before him, he “logically” concludes that this is also וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, and he is driven בְּעַל כָּרְחוֹ to take her.
The irony is that, as one of David’s heroes, he was a leader of the army:
בשעה שכתב דוד ליואב (שמואל ב יא:טו) הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת, עשה כך ונהרג. נתקבצו כל ראשי החילים על יואב להרגו שהיה ראש הגבורים שכך כתיב בו ”אוריה החתי על שלשים ושבעה“.
And he would have gladly gone on a suicide mission and thanked David for marrying Bat Sheva after his death. This could have been an act of חסד that established David as the true מלך ישראל.
And who was אליעם, the father of Bat Sheva? He is also one of David’s גִּבֹּרִים:
אֱלִיפֶלֶט
בֶּן אֲחַסְבַּי בֶּן הַמַּעֲכָתִי; אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל
הַגִּלֹנִי׃
We have nothing more about him, but we know a lot about his father, אחיתפל. He was one of David’s chief advisors (who will end up betraying him and joining with Avshalom):
ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלקים; כן כל עצת אחיתפל גם לדוד גם לאבשלם׃
לג ואחיתפל יועץ למלך; וחושי הארכי רע המלך׃ לד ואחרי אחיתפל יהוידע בן בניהו ואביתר ושר צבא למלך יואב׃
אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים. אמר רב יוסף: מאי קרא?
”ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב“. אחיתופל, זה יועץ; וכן הוא אומר ”ועצת אחיתופל אשר יעץ וגו׳“. ובניהו בן יהוידע זו סנהדרין. אביתר אלו אורים ותומים.
The חז״ל saw Achitophel as David’s חברותא:
לא היה דוד אוהב לאדם יותר מלאחיתופל והוא היה בעל מחלוקת שלו. והוא יועצו כל העצות.
הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, (משלי כח) וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:
(We will deal with the logical problem of this קַל וָחֹמֶר later.)
שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד:
שלא ללמוד יחידי, ושלא לכנס לביהמ״ד בקומה זקופה.
And Rashi connects this to a chapter of תהילים that we will understand deals with Achitophel:
לְפִי שֶׁמְּצָאוֹ אֲחִיתֹפֶל לְדָוִד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב יְחִידִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָמַר לוֹ לָמָּה אַתָּה לוֹמֵד יְחִידִי…שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת מְצָאוֹ שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבֵית מִדְרָשׁוֹ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אָמַר לוֹ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (וַיִקְרָא יט) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָאָדָם לִכָּנֵס שָׁם בְּמוֹרָא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימַת שָׁמַיִם עָלָיו, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תְּהִלִּים נה) בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ לְשׁוֹן אֵימָה וָפַחַד.
The Rema brings another fascinating aggadah (that he clearly has some doubts about, citing only ספר אחד ישן מאד), but it’s cool:
ודע כי ראיתי בספר אחד
ישן מאד והיו מצויירין בו כל הפילוסופים בצורתן וחכמתן איך המציאו והיה כתוב בו
שסאקרוט שהוא קראוהו
הפילוםופים סקראט האלהי
להיותו שהוא המציא בראשונה
בפלוסופיא שיש נמצא נבדל.
ואחריו נמשבו הפילוסופים האחרים, וכתב שם שהוא קבל
החכמה מאסף הקרחי ומאחיתופל.
The safest general characterization of the European philosophical tradition is that it consists of a series of footnotes to Plato.
I wouldn’t say it’s literally true that Achitophel was the father of Western philosophy, he clearly was seen as a very wise man, an adviser to the king.
In R. Moshe Yoshor’s Chafetz Chaim : The Life and Works of Rabbi Yisrael Meir Kagan of Radin it is related that a 17-year old yeshiva bachur of German origin was arrested during WWI by the Czarist police, as were many German nationals in Russia, under suspicion of spying for the enemy. The boy was put on trial and faced death. His lawyer wished to enlist the Hafetz Hayyim to testify as a character witness. Before the Hafetz Hayyim took the stand, the lawyer introduced him to the court as a man of great moral stature and he related a story about him. One time, said the lawyer, this rabbi was robbed. As the robber ran away R. Kagan chased after him shouting, “I forgive you, I forgive you” for he didn’t wish that even his own robber should face divine retribution on his account. The judge, not sure if he should bite or not, asked the lawyer if it had really happened. The lawyer admitted that he wasn’t certain that it had, but “Your honor, they don’t say things like that about me or you.”
So it makes sense that when David finds out that this mysterious woman is the granddaughter of Achitophel himself, he thinks that this would be a perfect match, marrying מלכות to תורה.
But it’s clear that Achitophel didn’t see it that way:
וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל ה׳׃
שכפי הנראה שנאת אחיתופל לדוד וקשרו עם אבשלום נקבע על ידי מעשה זה, ששמר לו איבה עבור שלקח את נכדו בחזקה. כי לולא זאת, רחוק הוא איפוא שאחיתופל שידע שהמלכות שמורה לשלמה בן נכדו יהיה בקושרים עם אבשלום להסב המלוכה אליו.
חז״ל further saw in Achitophel a profound misunderstanding of what kingship was all about:
תנו רבנן: שלשה ניבאו ולא ראו ואלו הן: נבט, ואחיתופל, ואיצטגניני פרעה…אחיתופל ראה צרעת שזרחה לו על אמתו, הוא סבר איהו מלך
ולא היא; בת שבע בתו הוא דנפקא מינה שלמה.
גם יש לדעת ולהבין כי המלך דומה לגמרי אל
המצורע, כי המצורע נבדל מן העם דכתיב
אצלו (ויקרא יג:מו) מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. והוא מסולק
מן הכלל ואיננו נכלל בכלל. וכך המלך גם כן הוא
מסולק מן הכלל ואיננו בכלל…ולפיכך יש
לו דמיון אל המצורע שהוא נבדל מן הכלל.
But the נבדל מן הכלל that goes with צרעת is incompatible with the נבדל מן הכלל that goes with מלכות:
א בשנת עשרים ושבע שנה לירבעם מלך ישראל מלך עזריה בן אמציה מלך יהודה׃
…
ה וינגע ה׳ את המלך ויהי מצרע עד יום מתו וישב בבית החפשית; ויותם בן המלך על הבית שפט את עם הארץ׃
תנו רבנן: אשר נשיא יחטא…אמר רב אבדימי בר חמא: פרט לנשיא שנצטרע, שנאמר: וינגע ה׳ את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בן המלך על הבית. מדקאמר בבית החפשית, מכלל דעד השתא עבד הוה.
מכלל דעד השתא עבד הוה: דשררות עבדות הוא לו לפי שמוטל עליו עול רבים.
[מלך] יותר חפשי
מן שאר הבריות שיש עליהם שיעבוד מן אחר
וזה המלד הוא חפשי ואין עליו שעבוד כמו המצורע
שהוא חפשי, רק ראוי שינהג מעצמו עבדות ויהיה
משעבד עצמו לעם להיות משועבד אליהם כמו העבד.
Achitophel becomes the symbol of the king who doesn’t feel himself a servant of the people, who wants the power but not the responsibility of leadership. This is Avshalom’s failing, and it will be the failing of David’s own grandson and will lead to the division of the kingdom:
ו ויועץ המלך רחבעם את הזקנים אשר היו עמדים את פני שלמה אביו בהיתו חי לאמר; איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר׃
ז וידבר (וידברו) אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים׃
ח ויעזב את עצת הזקנים אשר יעצהו; ויועץ את הילדים אשר גדלו אתו אשר העמדים לפניו׃…
There is another aggadah that connects Achitophel to the building of the בית המקדש:
בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא. אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם
אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו. נשא אחיתופל ק״ו בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים; לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה! אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי.
Incidentally, David doesn’t start building the מזבח until שמואל ב פרק כד, well after the story of Achitophel’s death in פרק יז. This is evidence that פרק כד is an appendix, describing a story that happened well before.
It’s a very strange aggadah. Rav Medan makes the connection to the last time the תהומות threatened to flood the world:
א ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה; ובנות ילדו להם׃
ב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו׃
…
ו וינחם ה׳ כי עשה את האדם בארץ; ויתעצב אל לבו׃
ז ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים; כי נחמתי כי עשיתם׃
מכל אשר בחרו: אף בעולת בעל…
In Rav Medan’s reading, David is guilty of the same sin as the בני האלהים—the people of power. He also ראה את בת האדם כי טבה הנה; ויקח לו מכל אשר בחר. And ה׳ threatens to flood the world again. Achitophel “paskens” that their (and David’s) sin was one of ערוה, immorality, and is similar to the sin of the סוטה. a religious ritual like the סוטה can alleviate the threat.
הקשר בין פרשת סוטה למבול מבואר אף הוא. נשים שנגזלו מבעליהן אל בועלים
מוצלחים יותר—בני האלוהים, הן ובועליהן הביאו את המבול.
אך הקב״ה נשבע בשמו על מֵי נח שלא יבוא עוד מבול (ישעיה נד:ט), והסוטה
ובועלה, במקום להביא מבול נוסף, גורמים לכך ששמו של הקב״ה שבו נשבע על מי נח,
הוא שיימחה על המים במקום היקום כולו.
ואף דוד—מחה את שמו של הקב״ה על המים שעלו מן התהום, עד שלא נמחה היקום
כולו.
But this analogy of the generation of the flood to the סוטה is wrong, and Achitophel is wrong. The sin of the בני האלהים and of David is not ערוה, adultery. David and Bat Sheva are not two star-crossed lovers. Bat Sheva never consents to be with David. The crime is חמס, violence, rape.
…חז״ל נתחבטו בחטא דור המבול האם עיקרוֹ עריות—”כי השחית כל בשר“—או חמס —”ותמלא הארץ חמס“. והכריעו חז״ל (רש״י בראשית ו:ג): ”לא נחתם גזר דינם אלא על החמס“
נשוב לדוד מלכנו. אף אם נֹאמר, שגט שנתן אוריה גט כשר היה…לא על טומאת עריות
נחתם גזר דינם של דור המבול…ולא על כך נחתם גזר דינו של דוד.
לא נחתם גזר דינם אלא על החמס.
ניתן לומר, שבת-שבע הייתה אנוסה, וממילא אין מה לדון עוד על חלקה בעניין. אנו
מניחים, שוודאי לא עלה על הדעת שדוד אנס את בת-שבע בכוח. ודי בכך שנֹאמר שבת-שבע פחדה מכוחו וסמכותו כמלך.
As if to emphasize this point, Bat Sheva as a literary character is consistently portrayed as passive. In the examples of the Biblical antecedents of this story, the woman is active: Tamar goes out to Yehudah, Ruth goes out to Boaz, Avigail goes out to David. Bat Sheva is always just following someone else:
יא ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה לאמר הלוא שמעת כי מלך אדניהו בן חגית; ואדנינו דוד לא ידע׃
יב ועתה לכי איעצך נא עצה; ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה׃
יג לכי ובאי אל המלך דוד ואמרת אליו הלא אתה אדני המלך נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על כסאי; ומדוע מלך אדניהו׃
יד הנה עודך מדברת שם עם המלך; ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך׃
טו ותבא בת שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאד; ואבישג השונמית משרת את המלך׃
טז ותקד בת שבע ותשתחו למלך; ויאמר המלך מה לך׃
יז ותאמר לו אדני אתה נשבעת בה׳ אלהיך לאמתך כי שלמה בנך ימלך אחרי; והוא ישב על כסאי׃
יח ועתה הנה אדניה מלך; ועתה אדני המלך לא ידעת׃
יג ויבא אדניהו בן חגית אל בת שבע אם שלמה ותאמר השלום באך; ויאמר שלום׃
יד ויאמר דבר לי אליך; ותאמר דבר׃
טו ויאמר את ידעת כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל פניהם למלך; ותסב המלוכה ותהי לאחי כי מה׳ היתה לו׃
טז ועתה שאלה אחת אנכי שאל מאתך אל תשבי את פני; ותאמר אליו דבר׃
יז ויאמר אמרי נא לשלמה המלך כי לא ישיב את פניך; ויתן לי את אבישג השונמית לאשה׃
יח ותאמר בת שבע טוב; אנכי אדבר עליך אל המלך׃
יט ותבא בת שבע אל המלך שלמה לדבר לו על אדניהו; ויקם המלך לקראתה וישתחו לה וישב על כסאו וישם כסא לאם המלך ותשב לימינו׃
כ ותאמר שאלה אחת קטנה אנכי שאלת מאתך אל תשב את פני; ויאמר לה המלך שאלי אמי כי לא אשיב את פניך׃
כא ותאמר יתן את אבישג השנמית לאדניהו אחיך לאשה׃
כב ויען המלך שלמה ויאמר לאמו ולמה את שאלת את אבישג השנמית לאדניהו ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני; ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה׃
If, in the eyes of the midrash, Achitophel is willing to see David’s sin as סוטה-like, and thus allow שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, then why does he turn on David after? Because of the outcome: it becomes clear that in the eyes of G-d, this was a case of rape, not adultery. David marries Bat Sheva, and, with the birth of Shlomo, ה׳ approves of the marriage. Adulterers can never marry, but in the society of תנ״ך, a violated woman is damaged; through no fault of her own, she will be unable to get married. The Torah mandates that the perpetrator marry her (she has the option of refusing, but he does not) to continue to support her:
כח כי ימצא איש נער בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה; ונמצאו׃ כט ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף; ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו׃
And that is how the gemara understands how David can marry Bat Sheva:
וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה [רש״י: על דוד שהרי עדים הרבה ידעו] התם אונס הוה; ואיבעית אימא כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו.
The question of כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו we will look at later—was Bat Sheva technically not married to Uriah, or was David guilty of adultery as well?—but Achitophel turns on David עבור שלקח את נכדו בחזקה.
There is a פרק תהילים that חז״ל associate with Achitophel and David’s relationship with him: תהילים פרק נה. The middle section is what makes it clear that the perek is about Achitophel, so I will start there.
יג כי לא אויב יחרפני ואשא;
לא משנאי עלי הגדיל; ואסתר ממנו׃
יד ואתה אנוש כערכי; אלופי ומידעי׃
טו אשר יחדו נמתיק סוד; בבית אלקים נהלך ברגש׃
The only person that David could call אלופי ומידעי who betrays him is Achitophel. And as we said above, this section is the source of the Mishna that says David learned two things from Achitophel:
הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אַחַת אוֹ פָסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, צָרִיךְ לִנְהוֹג בּוֹ כָבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד…
שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד:
שלא ללמוד יחידי, ושלא לכנס לביהמ״ד בקומה זקופה.
אשר יחדו: אני ואתה היינו ממתיקים הסוד, כלומר שהייתי מתייעץ עמך בדברי סודי ועמך הייתי ממתיק הסוד, כלומר, כי לא היה סודי מתוק וכשר בעיני עד שהייתי נושא ונותן בו עמך.
The question everyone asks about this mishna is that the קל וחומר makes no sense. Achitophel teaches two things, so you should respect someone who teaches you one? Rav Chaim miVolozhin explains that in the eyes of חז״ל, Achitophel may have known a lot but was not a תלמיד חכם in the sense that he did not internalize the lessons of the Torah. If he had, he would never have betrayed David. Therefore, his lessons did not have the essetnial unity that true Torah has:
מהקל וחומר מדוד שלא למד מאחיתופל רק שני דברים בלבד, לכאורה אין למדים ממנו על אות אחת. אבל הענין הוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש: קוב״ה ואורייתא ועוסקיו חד הוא. כי ידוע שהוא ורצונו חד והתורה היא רצונו…ונאחז באות אחד מן התורה שממעל לכל העלומות כולם ונשתלשלה כחבל עד למטה…וזה שכתוב הקל וחומר
וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד,
היינו מאחיתופל שאין לו חלק לעולם הבא. ולמד ממנו שני דברים בלבד.
ורצונו לומר בלבד שאותם השני דברים לא היה חלק עצמות נפשו המדובק בשורש, כי אם דברים חוצה לו כי לא היה לו חלק בתורה…ועל כל זה נהג בו כבוד, קל וחומר
הלומד מחבירו שהם שניהם יחד חבירים מדובקים בקשר בהקב״ה ובתורה…
Going back to the beginning, this is a prayer, but a prayer of despair. David does not ask for the defeat of his enemies, but to be allowed to give up:
ב האזינה אלקים תפלתי; ואל תתעלם מתחנתי׃
ג הקשיבה לי וענני; אריד בשיחי ואהימה׃
ד מקול אויב מפני עקת רשע; כי ימיטו עלי און ובאף ישטמוני׃
ה לבי יחיל בקרבי; ואימות מות נפלו עלי׃
ו יראה ורעד יבא בי; ותכסני פלצות׃
ז ואמר מי יתן לי אבר כיונה; אעופה ואשכנה׃
ח הנה ארחיק נדד; אלין במדבר סלה׃
But if this is a sad song, the כותרת is very strange:
למנצח בנגינת משכיל לדוד׃
A משכיל we’ve translated as lecture, which is fine, but בִּנְגִינֹת ”with musical instruments“ sounds very happy. The Alshich says that is the point; David needs cheering up:
מרוב שיחו על יגונו המקנה עצבות הוצרך כלי ניגון ביותר לעורר שמחה לחול רוח הקדש, וזהו ”למנצח בנגינות“.
But really the word “נגינת” can mean “broken”; this is a song of David’s depression:
אמר דוד (תהלים עז:ז) אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, אמרה כנסת ישראל נזכרת אני את השברים שהיית שובר את האויבים בעבורי בלילה, ואין נְגִינָתִי אלא לשון שֶׁבֶר, כד״א (איכה ג:סג) אֲנִי מַנְגִּינָתָם.
And he is depressed because the enemy here is internal, part of the Jerusalem he loves:
ט אחישה מפלט לי מרוח סעה מסער׃
י בלע אדנ־י פלג לשונם; כי ראיתי חמס וריב בעיר׃
יא יומם ולילה יסובבה על חומתיה; ואון ועמל בקרבה׃
יב הוות בקרבה; ולא ימיש מרחבה תך ומרמה׃
The irony here is of David looking at his city and seeing חמס in Achitophel’s and Avshalom’s behavior, when it was his חמס that started the cycle of violence. ראיתי חמס וריב בעיר really started with the story of Bat Sheva. Then in the perek we have the reveal that he is speaking of אלופי ומידעי, about Achitophel his teacher and friend. But after that, we have the volta:
טז ישימות (ישי מות) עלימו ירדו שאול חיים; כי רעות במגורם בקרבם׃
יז אני אל אלקים אקרא; וה׳ יושיעני׃
יח ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה; וישמע קולי׃
David goes from ארחיק נדד to ירדו שאול, when he realizes that the very fact that he can call out to ה׳ means not all hope is lost and his enemies can be defeated. This is one of the sources of our thrice-daily prayer, and the gemara attributes it to Achitophel:
ר׳ אבהו בשם ר״א: ובלבד שלא יהא כקורא
באיגרת. ר׳ אחא בשם ר׳ יוסי: צריך לחדש בה דבר בכל יום; אחיתופל היה מתפלל שלש תפלות חדשות בכל יום.
And then the poetic tense changes, from the future (ישמע קולי) to the past: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי.
יט פדה בשלום נפשי מקרב לי; כי ברבים היו עמדי׃
כ ישמע א־ל ויענם וישב קדם סלה;
אשר אין חליפות למו; ולא יראו אלקים׃
The gemara understands that David is composing this perek after the entire story of Avshalom’s rebellion and Achitophel’s betrayal.
Poetry…takes its origin from emotion recollected in tranquility.
He looks back when composing תהילים, and realizes that ה׳ had guided his words. He was literally saved with the word בְּשָׁלוֹם:
ז וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה׳ בְּחֶבְרוֹן׃
…
ט וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה׃
י וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר; כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן׃
ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום. שהרי יתרו שאמר לו למשה (שמות ד:יח) לֵךְ לְשָׁלוֹם—עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום לֵךְ בְּשָׁלוֹם—הלך ונתלה. ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר (בראשית טו:טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם.
And the other reason that he had to turn back and not give up was because ברבים היו עמדי, people depended on him. So he turns back to his enemy, his best friend:
כא שלח ידיו בשלמיו; חלל בריתו׃
כב חלקו מחמאת פיו וקרב לבו;
רכו דבריו משמן; והמה פתחות׃
כג השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך;
לא יתן לעולם מוט לצדיק׃
כד ואתה אלקים תורדם לבאר שחת
אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם;
ואני אבטח בך׃
And we quote those words when we complete a section of learning Torah. Achitophel, Bat Sheva’s grandfather, is the symbol as well of those who learn Torah but not לשמה:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה:כד): וְאַתָּה אֱלֹקִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
Achitophel, while he never appears in the Bat Sheva story, is the thematic glue that ties it all together, from the wars that start in פרק י to the return of David as מלך ישראל in פרק יט.