This week’s parsha continues Moshe’s speech to בני ישראל, about אהבת ה׳ and יראת ה׳.
יב ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שאל מעמך; כי אם ליראה את ה׳ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך׃ יג לשמר את מצות ה׳ ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך׃ יד הן לה׳ אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה׃
Rabbi Shimon Schwab is bothered by the contrast with last week’s parsha:
א ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה׳ אלהי אבתיכם נתן לכם׃
…לט וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת; אין עוד׃
ולא סיימה התורה כאן ”אין עוד“ ככתוב בפרשת ואתחנן…וצריך ביאור.
I will develop this is a slightly different way than Rav Schwab does. Our passage starts with the idea that ה׳ asks of (שאל מעמך) to fear Him (ליראה את ה׳), but uses the term כי אם, “only”, as though that is the only thing He asks. This leads to the famous statement of חז״ל:
ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. שנאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה.
הכל בידי שמים: כל הבא על האדם ביד הקב״ה כגון ארוך קצר עני עשיר חכם שוטה לבן שחור הכל בידי שמים הוא אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר לו יראת שמים.
In this reading, יראת שמים is a synecdoche for free will. That free will, that moral choice, is not determined by ה׳. And choosing יראת שמים is the first step to obeying ה׳, and all the subsequent expressions in the passage: ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו וגו׳. One way of looking at creation is that we are all “figment’s of G-d’s imagination”; in Rambam’s terms, G-d’s knowledge is synonymous with reality. That is what it means to say ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת; אין עוד. There is nothing else.
But that isn’t true. We have the idea of צמצום, that ה׳ allows for space for us to exist independently. That allows for our own בחירה and it means that from that perspective, it is not true that אין עוד. יראת שמים is not part of הן לה׳ אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. It’s a dialectic; both perspectives (G-d’s immanence and transcendence) are true.
And חז״ל learn a different thing from our pasuk:
דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וְגוֹ׳, וכתיב (איוב כח:כח): וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חׇכְמָה וְגוֹ׳—שכן בלשון יוני קורין לאחת ”הן“ [רש״י: יחידה היא היראה בעולם].
(as an unrelated point, the Greek word ἓν, hen, is part of one of my favorite rhetorical terms, hendiadys (from ἓν διὰ δυοῖν) which just means “two-for-one” but sounds so fancy in Greek).
הָעוֹלֶה מִכָּל זֶה, שֶׁיִּרְאַת ה׳ יִתְבָּרַךְ כַּוָּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם וִיסוֹד הַתּוֹרָה.
The only thing that ה׳ has in this world, the one thing that matters in creation, is the one thing that ה׳ does not control, our free will.
But the list of מה ה׳ אלקיך שאל מעמך is much longer than just ליראה את ה׳. Soon, we will start saying תהילים כז, לדוד ה׳ אורי, with the well known pasuk, אחת שאלתי מאת ה׳:
ד אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש;
שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי;
לחזות בנעם ה׳ ולבקר בהיכלו׃
ה כי יצפנני בסכה ביום רעה;
יסתרני בסתר אהלו; בצור ירוממני׃
אמר לו הקב״ה: בתחלה אתה אומר אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה׳…שִׁבְתִּי בְּבֵית ה׳. וחזרת ואמרת לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה׳ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. אמר לפניו: רבונו של עולם! לא יהא העבד שוה לרבו? בתחלה לא באת עלי באחת שנאמר וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ? ואחר כך פתחת עלינו במצוות הרבה שנאמר לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וגו׳! הוי דיו לעבד שיהא כרבו.
ביאור הענין שבאמת שאל הקב״ה מעמנו רק אחת ”ליראה את ה׳ אלקיך“, אלא שהמשיך לומר שאין רצונו ית׳ רק יראה גרידתא בעלמא, אלא שבכל פניות שפונה האיש הישראלי תהיה יראת ה׳ לנגד עיניו, וכל עשיותיו הן במילי דעלמא והן בדברי מצוה ימדוד במדת היראה, והיינו…”ללכת בכל דרכיו“ ביראה…ו”לעבד את ה׳ אלקיך“ ביראה, ו”לשמר את מצות ה׳ ואת חקותיו“ עם יראה. וכן דוד ביקש רק אחת ”ישבתי בבית ה׳ כל ימי חיי“, ובכל אשר יעשה יזכה להיות בבחינת ישיבה בבית ה׳, הן בהיותו חוזה בנועם ה׳ בבית המדרש, והן בהיותו מוצפן מהאויב…והן בעת שירום ראש על אויביו ויבוא בזבחי תודה באהל ה׳, בכל עת יהיה במצב של ”שבתי בבית ה׳“. וזהו שאמר לו הקב״ה: אתה אומר ”אחת שאלתי“ ואח״כ אתה מוסיף והולך בשאלה, וענה דוד שכולן בכלל שאלה אחת הן, וממך למדתי שפתחת באחת וכללת בה הרבה פרטים.
The bottom line is that our יראת ה׳ can’t be just in our minds. It needs to lead to action: ליראה את ה׳ אלקיך ללכת בכל דרכיו means “fear G-d so that you will walk in His ways”.
And that connects to a linguistic oddity of our pasuk: מה ה׳ אלקיך שאל מעמך is wrong. It should be מה ה׳ אלקיך שאל ממך.
ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת; ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים׃
שאל…occurs at least a few hundred times in תנ״ך and it always has the meaning "to demand, to request…”, never “to borrow…
וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת; בעליו אין עמו שלם ישלם׃
[I]n the one case where it means borrow, it is used with מֵעִם…Accordingly, when Hannah entreats G-d for a child we find repeatedly שאלה מעמו…
אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן ה׳ לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ׃
[S]he will always consider [Samuel] as remaining belonging to G-d.
Rav Schwab points out that if Hirsch is correct, then מה ה׳ אלקיך שאל מעמך means, “What does ה׳ borrow from you?” What does that mean?
הנועם אלימלך מבאר ששואל מעמך, אין הכוונה דורש מעמך, אלא מלשון ”שאלת כלים“ וכדי לבאר את הפסוק מביא ר׳ אלימלך מליז׳נסק משל לאדם שרוצה לשלוח לחברו שמן ודבש ואין לו כלים נאים מתאימים, שואל מחברו את הכלים המיוחדים ומשגר בהם את השמן והדבש. הנמשל—האדם הוא הכלי לקבל את השפע האלוקי, הקב״ה שואל מאתנו את הכלי כלומר את עצמנו, אולם נותן לנו הדרכה כיצד הכלי יהיה מותאם לשפע האינסופי כשנעבוד על כל הדברים המנויים בפסוק ואז ישאל מאתנו את הכלי לְטוֹב לָךְ—כדי להטיב עימנו.
So הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים and אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד. ה׳ asks to “borrow” our יראת שמים, our awe of the Divine, that we freely choose to acknowledge, so that He can “fill” it will all the מצוות that will allow us to fulfill the ultimate purpose of creation. As Rav Soloveitchik puts it:
[T]he Torah’s main objective is the translation of the numinous into the kerygmatic…
Or, as Shlomo put it more mellifluously:
סוף דבר הכל נשמע; את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם׃