We all know the plot of this week’s parasha:
Seven summers on the trot
Were perfect just as Joseph said
Joseph saw that food was gathered
Ready for the years ahead
Seven years of famine followed
Egypt didn’t mind a bit
The first recorded rationing
In history was a hit
Joseph how can we ever say
All that we want to about you
We’re so glad that you came our way
We would have perished without you
It rhymes less in the original:
נו והרעב היה על כל פני הארץ; ויפתח יוסף את כל אשר בהם וַיִּשְׁבֹּר למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים׃ נז וכל הארץ באו מצרימה לִשְׁבֹּר אל יוסף; כי חזק הרעב בכל הארץ׃
But it does use the same word, over and over: לִשְׁבֹּר. It’s an unusual root that occurs only 23 times in the Torah, 21 of them in this story.
וישבר למצרים: שבר לְשׁוֹן מֶכֶר וּלְשׁוֹן קִנְיָן הוּא; כָּאן מְשַׁמֵּשׁ לְשׁוֹן מֶכֶר; שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל, לְשׁוֹן קִנְיָן. וְאַל תֹּאמַר אֵינוֹ כִּי אִם בִּתְבוּאָה, שֶׁאַף בְּיַיִן וְחָלָב מָצִינוּ (ישעיהו נה:א) וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב.
And it’s not just buying and selling, but specifically buying and selling food:
ו אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם; וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם׃…כח אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי; רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי׃
וישבור: קנין הדגן נקרא כן…וכן מצאנו לשון שבר אצל מאכלים ומשקים אחרים.
There really isn’t an English equivalent. It would be the verb form of “grocery”: “Danny, can you groce some milk on your way home?”. But “grocer” doesn’t really mean that:
- grocer
- early 15c…”wholesale dealer, one who buys and sells in gross,“ corrupted spelling of Anglo-French grosser…Sense of “a merchant selling individual items of food” is 16c.; in Middle English this was a spicer.
The word still has allusions in modern Hebrew:
Hamashbir Lazarchan (Hebrew: המשביר לצרכן) is an Israeli chain of department stores…
It is distinct from its predecessors, the consumer cooperative Hamashbir (1916–1930), reorganised as the wholesale supplier Hamashbir Hamerkazi in 1930. The original Hamashbir was set up with the goal of supplying the Jewish communities of Palestine with food at affordable prices during the terrible shortage years of the First World War.
There’s a rhetorical device called polyptoton for this kind of thing; repeating the same root in different forms to add emphasis. But in Tanach this kind of repetition is deeper; it reflects the central meaning of the text. Martin Buber coined the word leitwort, “leading word”, מִילָה מַנְחָה, for this when he wrote his German translation of תנ״ך. Umberto Cassuto (who was a professor at Hebrew University in the 1930’s) noted that they tended to come in sevens or multiples of sevens. In our story, the root שבר occurs exactly twenty-one, seven times three, times.
Why would שבר be the leitwort of our parasha? Certainly, the buying and selling food is important, but Rashi sees a deeper hint here:
א וירא יעקב כי יש שֶׁבֶר במצרים; ויאמר יעקב לבניו למה תתראו׃ ב ויאמר הנה שמעתי כי יש שֶׁבֶר במצרים; רדו שמה וְשִׁבְרוּ לנו משם ונחיה ולא נמות׃
וירא יעקב כי יש שבר במצרים: וּמֵהֵיכָן רָאָה? וַהֲלֹא לֹא רָאָה אֶלָּא שָׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי וְגוֹ׳ וּמַהוּ וַיַּרְא? רָאָה בְאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ שֶׂבֶר בְּמִצְרַיִם; וְלֹא הָיְתָה נְבוּאָה מַמָּשׁ לְהוֹדִיעוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁזֶּה יוֹסֵף.
והרי הוא כאילו אמר, אל תתמה על זה שאין זה לא לשון מכר ולא לשון קנין…אלא הוא לשון סֶבֶר ותקוה כדמפרש ואזיל.
שֶׂבֶר is also an unusual word for “hope”, but we say it three times a day, so it should be familiar:
עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ; וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃
The eyes of all look hopefully to Thee, and Thou givest them their food in due season.
And I think that was the message of וכל הארץ באו…לשבר אל יוסף. Yosef was selling more than food, he was offering hope:
וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה׃
To use a חז״ל־דיק expression, אל תקרא הַמַּשְׁבִּיר אלא הַמַּשְׂבִּיר. And it’s Yaakov who sees that there is still hope in the midst of the famine, because that’s what Yaakov does.
אַשְׁרֵי שֶׁאֵ־ל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ; שִׂבְרוֹ עַל ה׳ אֱ־לֹהָיו׃
The night grows melancholy. We sense the mortality of the human condition as we realize that daylight and warmth don’t last forever. The morning’s enthusiasm and the afternoon’s momentum have waned, and the night envelops us in a dark and brooding despair. Can we overcome the chill of the night and draw into it the warmth of G‑d?
The answer is a resounding yes and our patriarch Jacob authored the prayer for it. Why Jacob? Jacob personified the steadfast commitment of divine truth that never wanes despite the conditions. His life was a string of dark moments, difficult trials and overwhelming challenges; but through it all he never despaired. When he dipped into his valleys he had eyes only for the distant peaks; when the horizon looked bleak he was filled with forward momentum.
(And my son-in-law Aron Rubin points out the obvious connection to חנוכה, חג האורים, lighting the menorah in the darkness of גלות. But that’s the subject of a different shiur.)
There’s one other side of וירא יעקב כי יש שֶׂבֶר במצרים. In Aramaic, and thus in modern Hebrew, שֶׂבֶר (or סֶבֶר) means, not “hope”, but “understanding”:
יב וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי וְלֹא הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱ־לֹהַי נֹתֵן אֶל לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם; וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ׃
יג וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיְא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת; וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ׃
והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש; ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד׃
הכבשן:…וּמַה תַּ״לֹ כִּבְשָׁן? לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ—נוֹתֵן לַבְּרִיּוֹת סִימָן הַנִּכָּר לָהֶם; כַּיּוֹצֵא בּוֹ (הושע יא:י) כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג.
There is one use in תנ״ך where the שֶׁבֶר (with a שׁ)-understanding connection is explicit:
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן ה׳ בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן׃
שֶׁבֶר means “understanding”, both of the good and the bad. שֶׁבֶר alludes to both “hope” and “brokenness”, as the Midrash that is Rashi’s source points out:
וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם…עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין לְמִצְרַיִם וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁיּוֹסֵף קַיָּם, וּלְיַעֲקֹב נִתְגַּלֶּה שֶׁיּוֹסֵף קַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר, זֶה הָרָעָב. כִּי יֵשׁ סֵבֶר, זֶה הַשָֹּׂבָע. כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר, (בראשית לט:א): וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה, כִּי יֵשׁ סֵבֶר, (בראשית מב:ו): וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט. כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר, (בראשית טו:יג): וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ. כִּי יֵשׁ סֵבֶר (בראשית טו:יד): וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
Yaakov dimly sees hope ahead but it’s not just hope for food in the famine, but hope to understand everything that has happened to him and how he and his family fit into ה׳'s plans for the future.