The sources for this shiur came from Bracha Jaffe’s Serach Bat Asher—More Sources and Cantor Arik Wollheim’s Hidden Women in Tanach: Serach. This week’s parasha lists all of Yaakov’s descendants who go down to Egypt with him. The list includes only one girl:
ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחתם; ובני בריעה חבר ומלכיאל׃
It’s unlikely, but possible, that there was only one girl among the 70, but what’s remarkable is that she is also listed among those who returned to the land, 250 years later:
מד בני אשר למשפחתם לימנה משפחת הימנה לישוי משפחת הישוי; לבריעה משפחת הבריעי׃
מה לבני בריעה לחבר משפחת החברי; למלכיאל משפחת המלכיאלי׃
מו ושם בת אשר שרח׃
There are two possible approaches to understanding the role of שרח בת אשר: the Ramban looks at her from a פשט perspective, trying to understand why she is in the list of families that will settle the land. We will follow a דרש perspective, starting with Rashi:
ושם בת אשר שרח: לְפִי שֶׁהָיְתָה קַיֶּמֶת בְּחַיֶּיהָ מְנָאָהּ כָּאן.
Where does this come from, the idea that Serach lived for so long? It goes back to this week’s parasha:
כה ויעלו ממצרים; ויבאו ארץ כנען אל יעקב אביהם׃
כו ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים; ויפג לבו כי לא האמין להם׃
כז וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו; ותחי רוח יעקב אביהם׃
ויגדו לו. חסר יו״ד, לפי שהן בעצמם לא הגידו לו: לאמר. לומר ע״י סרח בת אשר.
ויבואו עד גבול הארץ ויאמרו איש אל רעהו, מה נעשה בדבר הזה לפני אבינו? כי אם נבוא אליו פתאום ונגד לו הדבר ויבהל מאוד מדברינו, ולא יאבה לשמוע אלינו. וילכו להם עד קרבם אל בתיהם וימצאו את שרח בת אשר…ויתנו לה כינור אחד לאמור: בואי נא לפני אבינו וישבת לפניו, והך בכינור ודיברת ואמרת כדברים האלה לפניו…ותמהר ותלך לפניהם ותשב אצל יעקב. ותיטיב הכינור ותנגן ותאמר בנועם דבריה, יוסף דודי חי הוא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת…וישמע יעקב את דבריה ויערב לו. וישמע עוד בדברה פעמיים ושלוש, ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה ותהי עליו רוח אלוקים וידע כי כל דבריה נכונה. ויברך יעקב את שרח בדברה הדברים האלה לפניו ויאמר אליה, בתי אל ימשול מות בך עד עולם כי החיית את רוחי. אך דברי נא עוד לפניי כאשר דיברת, כי שמחתני בכל דברייך. ותוסף ותנגן כדברים האלה ויעקב שומע ויערב לו וישמח, ותהי עליו רוח אלוקים.
Now, the ספר הישר is an obscure midrashic collection (first published apparently in the 16th century, but it’s mentioned by the Ramban, but skeptically). However, Serach appears through history in more authoritative midrashic sources:
וישבע יוסף את בני ישראל לאמר; פקד יפקד אלקים אתכם והעלתם את עצמתי מזה׃
לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם ה׳ אלקי אבתיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר; פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים׃
ובמה האמינו על סימן הפקידה שאמר להם? שכך היה מסורת בידם מיעקב שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת. וכך אמר לה: כל גואל שיבא ויאמר לבני פקוד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר פקוד פקדתי אתכם מיד ויאמן העם, במה האמינו? כי שמעו הפקידה.
ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו.
And going even further into the future:
טו וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל; וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה׃
טז וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ׃
…יט אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה׳׃
יֵשׁ אוֹמְרִים סֶרַח בַּת אָשֵׁר הִשְׁלִימָה עִמָּהֶן אֶת הַמִּנְיָן; הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר…וְאָמַר לָהּ מַאן אַתְּ, אָמְרָה לֵיהּ: אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי מִנְיָינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי נֶאֱמָן לְנֶאֱמָן, יוֹסֵף לְמשֶׁה…מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְלִי שֶׁאֲנִי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
Serach is the one אָשֵׁר הִשְׁלִימָה עִמָּהֶן אֶת הַמִּנְיָן; she is the one woman who completes the count of the שבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה.
And she becomes the midrashic symbol of the אשה חכמה:
פיה פתחה בחכמה: זו אשה חכמה, שאמרה: שמעו שמעו אמרו נא אל יואב קרב עד הנה ואדברה אליך, שהצילה את העיר בחכמתה, וזו היתה סרח בת אשר.
ר׳ יוחנן הוה יתיב דרש כיצד היו המים עשויין לישרה כחומה. דרש ר׳ יוחנן כאילין קנקילייא [a net].
אדיקת שרח בת אשר ואמרת: תמן הוינא ולא הוון אלא כאילין אמפומטא [a window].
Her role, in all these midrashic stories, is to be the witness to the history of the Jewish people. She is the one who restored Yaakov’s future, so she is the one who remembers the past. Rav Soloveitchik saw this as a critical part of the מסורה:
אפילו בדורו של משה, בדור פלאים שיצא ממצרים, שראה מראות אלקים בסיני וקיבל את התורה, צריכים היו לדמות קדומה, סרח בת אשר, שבילדותה ישבה בחיקו של הסבא הזקן והשתעשעה
בשערות ראשו וזקנו.
בלעדיה הייתה נפסקת רציפת הדורות האישית…אי-אפשר לרנן זֶה אֵ־לִי וְאַנְוֵהוּ, אם אין שירת ההווה מוצמדת לשירת העבר—אֱ־לֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. רק אֵם זקנה, שחוחת גו וחרושת פנים, שהתחטאה לפני הזקן וקראה לו ”סבא“, יודעת את סוד חיבור הדורות וקישור הימים ההם עם הזמן הזה.
שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך׃
What is torat imekha? What kind of a Torah does the mother
pass on? I admit that I am not able to define precisely the massoretic role of the Jewish mother…I used to watch [my mother] arranging the house in honor of a holiday. I used to see her recite prayers; I used to watch her recite the sidra every Friday night and I still remember the nostalgic tune. I learned from her very much. Most of all I learned that Judaism expresses itself not only in formal compliance with the law but also in a living experience. She taught me that there is a flavor, a scent and warmth to mitzvot. I learned from her the most important thing in life—to feel the presence of the Almighty and the gentle pressure of His hand resting upon my frail shoulders. Without her teachings, which quite often were transmitted to me in silence, I would have grown up a soulless being, dry and insensitive.
There were two mesoros that Moses transferred to Joshua. One is the tradition of Torah learning, of lomdus. The second mesorah, the hod, was experiential. One can know the entire Maseches Shabbos and yet still not know what Shabbos is. To truly know what Shabbos is, one has to spend time in a Yiddishe home. Even in those neighborhoods made up predominantly of religious Jews, today one can no longer talk of the sanctity of Shabbos. True, there are Jews in America who observe Shabbos; but there are no “Erev Shabbos Jews”, who go out to greet Shabbos with beating hearts and pulsating souls.
And a way of life is not learned but rather absorbed. Its transmission is mimetic, imbibed from parents and friends, and patterned on conduct regularly observed in home and street, synagogue and school.
Did these mimetic norms—the culturally prescriptive—conform with the legal ones? The answer is, at times, yes; at times, no. And the significance of the no may best be brought home by an example with which all are familiar—the kosher kitchen, with its rigid separation of milk and meat—separate dishes, sinks, dish racks, towels, tablecloths, even separate cupboards. Actually little of this has a basis in Halakhah. Strictly speaking, there is no need for separate sinks, for separate dishtowels or cupboards. In fact, if the food is served cold, there is no need for separate dishware altogether. The simple fact is that the traditional Jewish kitchen, transmitted from mother to daughter over generations, has been immeasurably and unrecognizably amplified beyond all halakhic requirements. Its classic contours are the product not of legal exegesis, but of the housewife’s religious intuition imparted in kitchen apprenticeship.
…It is this rupture [the loss of the mimetic tradition] in the traditional religious sensibilities that underlies much of the transformation of contemporary Orthodoxy. Zealous to continue traditional Judaism unimpaired, religious Jews seek to ground their new emerging spirituality less on a now unattainable intimacy with Him, than on an intimacy with His Will, avidly eliciting Its intricate demands and saturating their daily lives with Its exactions. Having lost the touch of His presence, they seek now solace in the pressure of His yoke.
חז״ל say that Yaakov never died:
רבי יצחק אומר בשם רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?!
אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל:י): וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה׳ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
And in exactly the same way, as long as we have those with a memory of the past, as long as the mimetic tradition is not completely ruptured, שרח בת אשר לא מת. Pace Haym Soloveitchik, we still feel the gentle pressure of His hand.