I would like to look at the haftorah for this week’s parasha. It’s a story about four מצורעים, but it doesn’t seem to have anything to to with צרעת per se:
ג וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער; ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו ישבים פה עד מתנו׃
ד אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו; ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו׃
ה ויקמו בנשף לבוא אל מחנה ארם; ויבאו עד קצה מחנה ארם והנה אין שם איש׃
ו ואדנ־י השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול; ויאמרו איש אל אחיו הנה שכר עלינו מלך ישראל את מלכי החתים ואת מלכי מצרים לבוא עלינו׃
ז ויקומו וינוסו בנשף ויעזבו את אהליהם ואת סוסיהם ואת חמריהם המחנה כאשר היא; וינסו אל נפשם׃
ח ויבאו המצרעים האלה עד קצה המחנה ויבאו אל אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמנו; וישבו ויבאו אל אהל אחר וישאו משם וילכו ויטמנו׃
ט ויאמרו איש אל רעהו לא כן אנחנו עשים היום הזה יום בשרה הוא ואנחנו מחשים וחכינו עד אור הבקר ומצאנו עוון; ועתה לכו ונבאה ונגידה בית המלך׃
י ויבאו ויקראו אל שער העיר ויגידו להם לאמר באנו אל מחנה ארם והנה אין שם איש וקול אדם: כי אם הסוס אסור והחמור אסור ואהלים כאשר המה׃
יא ויקרא השערים; ויגידו בית המלך פנימה׃
יב ויקם המלך לילה ויאמר אל עבדיו אגידה נא לכם את אשר עשו לנו ארם: ידעו כי רעבים אנחנו ויצאו מן המחנה להחבה בהשדה (בשדה) לאמר כי יצאו מן העיר ונתפשם חיים ואל העיר נבא׃
יג ויען אחד מעבדיו ויאמר ויקחו נא חמשה מן הסוסים הנשארים אשר נשארו בה הנם ככל ההמון (המון) ישראל אשר נשארו בה הנם ככל המון ישראל אשר תמו; ונשלחה ונראה׃
יד ויקחו שני רכב סוסים; וישלח המלך אחרי מחנה ארם לאמר לכו וראו׃
טו וילכו אחריהם עד הירדן והנה כל הדרך מלאה בגדים וכלים אשר השליכו ארם בהחפזם (בחפזם); וישבו המלאכים ויגדו למלך׃
טז ויצא העם ויבזו את מחנה ארם; ויהי סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל כדבר ה׳׃
יז והמלך הפקיד את השליש אשר נשען על ידו על השער וירמסהו העם בשער וימת: כאשר דבר איש האלקים אשר דבר ברדת המלך אליו׃
יח ויהי כדבר איש האלקים אל המלך לאמר: סאתים שערים בשקל וסאה סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שמרון׃
יט ויען השליש את איש האלקים ויאמר והנה ה׳ עשה ארבות בשמים היהיה כדבר הזה; ויאמר הנך ראה בעיניך ומשם לא תאכל׃
כ ויהי לו כן; וירמסו אתו העם בשער וימת׃
The haftorah starts in the middle of the story, so we have no idea what is going on. Here’s the back story, courtesy of Chabad:
King Ben-Hadad of Aram besieged Samaria (the Northern Kingdom of Israel). The resulting famine was catastrophic, reducing many to cannibalism. King Jehoram of Israel wanted to execute the prophet Elisha, considering that his prayers could have prevented the entire tragedy. Elisha reassured the king: “So has G-d said, ‘At this time tomorrow, a seah of fine flour will sell for [merely] a shekel, and two seahs of barley will sell for a shekel in the gate of Samaria.’” One of the king’s officers present scoffed at the prophecy: “Behold, if G-d makes windows in the sky, will this thing come about?” Elisha responded, “Behold, you will see with your own eyes, but you shall not eat there from.”
It’s a nice story about faith in הקב״ה, but what does it have to do with our parasha? We need to understand the magnitude of the miracle described here. It is very similar to another miracle (so much so that everyone gets them confused; ask anyone who knows the haftorot who the enemy here is. Guaranteed they will say Assyria):
א אחרי הדברים והאמת האלה בא סנחריב מלך אשור; ויבא ביהודה ויחן על הערים הבצרות ויאמר לבקעם אליו׃
ב וירא יחזקיהו כי בא סנחריב; ופניו למלחמה על ירושלם׃ …
כ ויתפלל יחזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת; ויזעקו השמים׃
כא וישלח ה׳ מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור; וישב בבשת פנים לארצו ויבא בית אלהיו ומיציאו (ומיציאי) מעיו שם הפילהו בחרב׃
כב ויושע ה׳ את יחזקיהו ואת ישבי ירושלם מיד סנחריב מלך אשור ומיד כל; וינהלם מסביב׃
כג ורבים מביאים מנחה לה׳ לירושלם ומגדנות ליחזקיהו מלך יהודה; וינשא לעיני כל הגוים מאחרי כן׃
ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף; וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים׃
This is a big miracle, saving the Jews while they sleep. Most of the time ה׳ asks that we do our השתדלות before He helps us. חזקיה was a צדיק, the greatest king of Judah since David himself, and still fell short in this instance:
ביקש הקב״ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקב״ה רבש״ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח לכך נסתתם
Now this level of miracle—ה׳ saved them while they slept, with no human intervention—seems appropriate for חזקיה who was a righteous king, who could have been מלך המשיך. But this kind of miracle for יורם? He was the son of אחאב, and a successor to all his idol worship:
The נביא damns him with faint praise:
א ויהורם בן אחאב מלך על ישראל בשמרון בשנת שמנה עשרה ליהושפט מלך יהודה; וימלך שתים עשרה שנה׃
ב ויעשה הרע בעיני ה׳ רק לא כאביו וכאמו; ויסר את מצבת הבעל אשר עשה אביו׃
ג רק בחטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל דבק; לא סר ממנה׃
And he seals the fate of בית אחאב:
כב ויהי כראות יהורם את יהוא ויאמר השלום יהוא; ויאמר מה השלום עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים׃
כג ויהפך יהורם ידיו וינס; ויאמר אל אחזיהו מרמה אחזיה׃
כד ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרעיו ויצא החצי מלבו; ויכרע ברכבו׃
And this was not an isolated incident. Miracles were routinely done for Israel under יורם:
ח ומלך ארם היה נלחם בישראל; ויועץ אל עבדיו לאמר אל מקום פלני אלמני תחנתי׃
ט וישלח איש האלקים אל מלך ישראל לאמר השמר מעבר המקום הזה; כי שם ארם נחתים׃
י וישלח מלך ישראל אל המקום אשר אמר לו איש האלקים והזהירה ונשמר שם; לא אחת ולא שתים׃
יא ויסער לב מלך ארם על הדבר הזה; ויקרא אל עבדיו ויאמר אליהם הלוא תגידו לי מי משלנו אל מלך ישראל׃
יב ויאמר אחד מעבדיו לוא אדני המלך; כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך׃
יג ויאמר לכו וראו איכה הוא ואשלח ואקחהו; ויגד לו לאמר הנה בדתן׃
יד וישלח שמה סוסים ורכב וחיל כבד; ויבאו לילה ויקפו על העיר׃
טו וישכם משרת איש האלקים לקום ויצא והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב; ויאמר נערו אליו אהה אדני איכה נעשה׃
טז ויאמר אל תירא; כי רבים אשר אתנו מאשר אותם׃
יז ויתפלל אלישע ויאמר ה׳ פקח נא את עיניו ויראה; ויפקח ה׳ את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבת אלישע׃
How could ה׳ do this sort of thing for בית אחאב? There is a subtle dynamic in םפר מלכים between the kingdoms of יהודה and ישראל that חז״ל were sensitive to:
אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע״י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים…אבל דורו של אחאב עובדי ע״ז היו וע״י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין.
יהודה and ישראל were complementary parts of what should have been a single nation. יהודה kept the בית המקדש but their בין אדם לחברו was lacking. ישראל worshiped עבודה זרה but were united and trusted each other. There’s a nice example of their בין אדם לחברו in the outcome of the story mentioned above:
כא ויאמר מלך ישראל אל אלישע כראתו אותם: האכה אכה אבי׃
כב ויאמר לא תכה האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה; שים לחם ומים לפניהם ויאכלו וישתו וילכו אל אדניהם׃
כג ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו וישתו וישלחם וילכו אל אדניהם; ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל׃
So that is why ישראל merited to the miraculous victory described in our haftorah. And that gives us the connection to our parasha. צרעת is an outward sign of of a sin of בין אדם לחברו; generally לשון הרע, what the ירושלמי called דילטורין above.
אמר רבי אחא מאדם יהא שלא יבאו חליים עליו מאי טעמא דאמר ר׳ אחא (דברים ז) והסיר ה׳ ממך כל חולי ממך הוא שלא יבואו חוליים עליך.
The haftorah is less about the miracle than about the redemption of the four מצורעים. We do not know their original sin (חז״ל say they were גיחזי and his sons, who were greedy and lied to אלישע, from מלכים ב פרק ה. ואכמ״ל). But they realize לא כן אנחנו עשים היום הזה and return to society to save it. And that is what our parasha is about: the process of purifying the מצורע. That has to start from within the person himself; the ritual is only after the internal purification has happened. The משך חכמה sees a grammatical hint to this:
…נראה דדריש מדכתיב למיטהר ולא כתיב לנתהר שהוא נפעל וכמו דכתיב ”והובא אל הכהן“. לכן על כרחין כוונתו שהוא מפעיל בעצמו הטהרה, דהיינו התפעל—שמסיבת תשובתו לה׳ יתברך הוסר מאתו הנגע.
So, too, we need to realize how powerful the מצוות בין אדם לחברו are; they have the potential to override a lot of other faults. And improving that is entirely up to us, we can’t rely on a כהן or anyone else to do it for us.