This week's parsha starts with the laws of oaths, נדרים: {:he} ><b>ב</b> וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר; זה הדבר אשר צוה ה׳׃ <b>ג</b> איש כי ידר נדר לה׳ או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו; ככל היצא מפיו יעשה׃ --במדבר פרק ל And the question here is, as it was with last week's מוספים, why list the laws here? These parshiot are all about the preparation for entering the land. Ibn Ezra says it is foreshadowing the request later in the parsha, when Reuven and Gad ask for the land on the east of the Jordan. {:he} ><b>א</b> ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד; ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה׃ <b>ב</b> ויבאו בני גד ובני ראובן; ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר׃ <b>ג</b> עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען׃ <b>ד</b> הארץ אשר הכה ה׳ לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא; ולעבדיך מקנה׃ > ...<b>טז</b> ויגשו אליו ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו׃ <b>יז</b> ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם; וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ׃ <b>יח</b> לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו׃ > ...<b>כ</b> ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה; אם תחלצו לפני ה׳ למלחמה׃ <b>כא</b> ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה׳ עד הורישו את איביו מפניו׃ <b>כב</b> ונכבשה הארץ לפני ה׳ ואחר תשבו והייתם נקים מה׳ ומישראל; והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה׳׃ <b>כג</b> ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה׳; ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם׃ <b>כד</b> בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם; והיצא מפיכם תעשו׃ --במדבר פרק לב {:he} ><em>ראשי המטות</em>: לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין...והכתוב אמר שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה וזכרו דבריהם ואחרי כן כתוב (במדבר לב:כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת, הם נשיאי העדה הנזכרים, ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן (במדבר לב:כד) וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ; ע"כ כתוב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת ושם כתוב כְּכׇל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. --אבן עזרא, במדבר ל:ב That's a nice answer; he doesn't explain why the laws are *before* the request, but אין מוקדם ומאוחר בתורה. The bigger problem is that the laws discussed here are not those of an oath to do something, they are לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ; they are the נדרים that allow us to create new categories of forbidden things. They aren't really the נדרים of Reuven and Gad. Yosef Bechor Shor (12th century) says it is to emphasize the authority of the "chiefs of staff": {:he} ><em>וידבר משה אל ראשי המטות</em>: לאחר שצוה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום כמו שהזהיר שלמה (קהלת ה:ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. ולא מיבעיה מה שגזר עליהם הקב״ה שהם צריכים לעשות, שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצותיו; אלא לפי מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו, צריכין לקיים. --בכור שור, במדבר ל:ב But if the purpose was to establish the authority of the ראשי המטות in enforcing extra-halachic rules, then we would expect the rules of תקנות and גזרות that the ראשי המטות would impose, the laws of civil society. That will be established later in פרשת שופטים: {:he} > <b>ט</b> ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם; ודרשת והגידו לך את דבר המשפט׃ <b>י</b> ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה׳; ושמרת לעשות ככל אשר יורוך׃ <b>יא</b> על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל׃ --דברים פרק יז So why the laws of personal vows? Ramban connects it to the end of last week's parsah: {:he} >אלה תעשו לה׳ במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם לעלתיכם ולמנחתיכם ולנסכיכם ולשלמיכם׃ --במדבר כט:לט {:he} >...ובאה הפרשה הזאת בכאן מפני שהזכיר נדרי גבוה ”לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם“, אמר עוד מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו ובכולן לא יחל דברו... --רמב"ן, במדבר ל:ב But that is a fundamentally different type of נדר. There are two kinds of vows called נדרים: {:he} ><b>א</b> הנדר נחלק לשתי מחלקות. החלק הראשון--הוא שיאסור אדם על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עליי שלושים יום, או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם, או פירות אלו אסורין עליי...וחלק זה, הוא שאני קורא אותו נדרי איסר. > <b>ב</b> והחלק השני--הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר הרי עליי להביא עולה, או הרי עליי להביא שלמים, או מנחה...וחלק זה, הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש. --משנה תורה, הלכות נדרים פרק א And our parsha focuses on the first type, not the second of נדריכם ונדבותיכם לעולותיכם. ---- So Rav Eisemann doesn't think of those answers are adequate. He focuses on the nature of a נדר. It exists לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ. The fact that it is told אל ראשי המטות is incidental; that teaches us about the power of such an authority in התרת נדרים. This paragraph is here because the people need to review the laws of נדרי איסור before entering the land. We have one earlier example of a נדר לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ. {:he} > <b>ב</b> דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה׳׃ <b>ג</b> מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל׃ <b>ד</b> כל ימי נזרו; מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל׃ --במדבר פרק ו And famously, the nazir brings קרבנות after their term: {:he} ><b>יג</b> וזאת תורת הנזיר; ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד׃ <b>יד</b> והקריב את קרבנו לה׳ כבש בן שנתו תמים אחד לעלה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת; ואיל אחד תמים לשלמים׃ --במדבר פרק ו Why do they bring a חטאת? {:he} >אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא ר׳ אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו:יא) וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ. וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה, שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא חוטא; המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה! --תענית יא,א {:he} >רבי חזקיה ר' כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. --ירושלמי קידושין ד:יב The Yerushalmi summarizes the Torah's attitude about נדרים: {:he} > רבי דימי בשם רבי יצחק: לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים. --ירושלמי נדרים ט:א But, are נדרים so bad? Why would ה׳ incorporate them into the תרי״ג מצוות? {:he} >רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש, מרגילין לערוה. מסרת, סיג לתורה. מעשרות, סיג לעשר. *נדרים, סיג לפרישות*. סיג לחכמה, שתיקה. --משנה אבות ג:יג There is an ideal called פרישות, often translated as asceticism. {:he} >הַפְּרִישׁוּת הִיא תְּחִלַּת הַחֲסִידוּת. וְתִרְאֶה שֶׁכָּל מָה שֶׁבֵּאַרְנוּ עַד עַתָּה הוּא מָה שֶׁמִּצְטָרֵךְ אֶל הָאָדָם לְשֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק, וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה הוּא לְשֶׁיִּהְיֶה חָסִיד. > ...וְהִנֵּה כְּלָל הַפְּרִישׁוּת הוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (יבמות כ,א): קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ, וְזֹאת הִיא הוֹרָאָתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה עַצְמָהּ, פְּרִישׁוּת, רוֹצֶה לוֹמַר, לִהְיוֹת פּוֹרֵשׁ וּמַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר, וְהַיְנוּ, שֶׁאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ דְּבַר הֶתֵּר, וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה לְשֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּאִסּוּר עַצְמוֹ. --מסילת ישרים יג חז״ל, the sages of the Mishna and Talmud, were called Pharisees from the word פרושים, because of this ideal of קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ. {:he} >דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו; כי קדוש אני ה׳ אלקיכם׃ --ויקרא יט:ב {:he} ><em>קדושים תהיו</em>: פרושים תהיו. --ספרא, קדושים, פרשה א:א {:he} >הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה *נבל ברשות התורה*! לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות... --רמב"ן, ויקרא יט:ב So are נדרים good or are they bad? Yes. They are tools. The laws of נדרים emphasize that vows are not to be taken lightly, that our words have meaning. נדרים are power tools. >If someone wishes to live on a higher plane, he is equipped with the toolkit of /nedarim/. When we see part of our lives leaning a bit too far in one direction, a /neder/ can be used to right the ship. --Rabbi Moshe Eisemann, [_Depths of Majesty_](https://www.rabbieisemann.com/product/depth-of-majesty/), p. 336 {:he} >כשידור אדם נדרים ויקיימם, יעלה בידו קנין ההמנע ממה שירצה שימנע ממנו, ויתחזק לו הקנין ההוא, ויקל עליו הפרישות. --רמב"ם, פירוש המשניות, משנה אבות ג:יג And the laws of נדרים are emphasized here, as בני ישראל are about to enter the land, because the plan is that they are going to become fabulously wealthy. That is a dangerous thing. {:he} ><b>י</b> והיה כי יביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך; ערים גדלת וטבת אשר לא בנית׃ <b>יא</b> ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת; ואכלת ושבעת׃ <b>יב</b> השמר לך פן תשכח את ה׳ אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים׃ <b>יג</b> את ה׳ אלקיך תירא ואתו תעבד; ובשמו תשבע׃ --דברים פרק ו  --Advertisement in _Mishpacha_ magazine, June 5, 2019, pp. 26-27 >But now Klal Yisroel was entering Eretz Yisroel. The vision of the enormous, luscious fruits carried off by the /meraglim/ was already seared into the young minds of those who would now enter Eretz Yisroel. They had seen how the land flowed with milk and honey, and that it would not come in such precisely packaged amounts. We would now have to *work* at being /perushim/... > Thus, /nedarim/ too are part of the message that Hashem wanted to give to us as we entered the land. --Rabbi Moshe Eisemann, [_Depths of Majesty_](https://www.rabbieisemann.com/product/depth-of-majesty/), p. 336 You don't have to make a נדר; Shlomo says (קהלת ה:ד-ה) טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר...כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים; אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם. But you need to be aware of dangers of overindulgence and being a נבל ברשות התורה. The concept of נדרים and נדרים סיג לפרישות has to be at the top of our shopping lists.