This week's parasha starts with the laws of vows: <blockquote lang=he><p><b>ב</b> וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר; זה הדבר אשר צוה ה׳׃ <b>ג</b> איש כי ידר נדר לה׳ או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו; ככל היצא מפיו יעשה׃</p> <footer class=source>במדבר פרק ל</footer></blockquote> The question is, why are these laws here, in ספר במדבר, which is largely narrative? The מפרשים either connect it to the previous parasha: <blockquote lang=he><p>אלה תעשו לה׳ במועדיכם <em>לבד מנדריכם ונדבתיכם</em> לעלתיכם ולמנחתיכם ולנסכיכם ולשלמיכם׃</p> <footer class=source>במדבר כט:לט</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>למעלה כתוב ”אלה תעשו לה׳ במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם“, שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר כמפורש במסכת ראש השנה. הלך משה ודבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הילכות נדרים, ואמר להם: הקב״ה צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם.</p> <footer class=source>רשב״ם, במדבר מטות ל:ב</footer></blockquote> Or to what comes later: <blockquote lang=he><p><b>כ</b> ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה; אם תחלצו לפני ה׳ למלחמה׃ <b>כא</b> ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה׳ עד הורישו את איביו מפניו׃ <b>כב</b> ונכבשה הארץ לפני ה׳ ואחר תשבו והייתם נקים מה׳ ומישראל; והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה׳׃ <b>כג</b> ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה׳; ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם׃ <b>כד</b> בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם; <em>והיצא מפיכם תעשו</em>׃ ...<b>כח</b> ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון; <em>ואת ראשי אבות המטות</em> לבני ישראל׃ <b>כט</b> ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה׳ ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה׃ <b>ל</b> ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתככם בארץ כנען׃ </p> <footer class=source>במדבר פרק לב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן והיוצא מפיכם תעשו, על כן כתוב, וידבר משה אל ראשי המטות, ושם כתוב ככל היוצא מפיו יעשה. </p> <footer class=source>אבן עזרא, במדבר מטות ל:ב</footer></blockquote> <hr/> So we have all these topics that deal with "oaths", or what the halacha calls הפלאה (the Rambam calls the book of משנה תורה on all these topics "ספר הפלאה"), which either means "specification" or "the state of being wondrous", depending on if you want to be mystical or not: <blockquote lang=he><p>הרמב״ם קורא לספר שלפנינו ”הפלאה“ ע״פ הפסוק (במדבר ו:ב) אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר, פרשני התורה בעקבות התרגום הסבירו כי פירושה של מילה ”יפלא“ היא ”יפריש“.</p> <p>בתיאורו של המדרש והרמב״ן תהליך הפלאה הוא תהליך מיסטי, בו האדם משפיע על העולמות על ידי המעשה הארצי שלו.</p> <footer class=source><a href="https://www.etzion.org.il/he/%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%90-%D7%9C%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%90%D7%94">הרב אביעד ברטוב, <cite>מבוא לספר הפלאה</cite></a></footer></blockquote> What makes oaths a "פלא"? There are fundamentally three kinds of הפלאות: <blockquote lang=he><p><b>א</b> הנדר נחלק לשתי מחלקות. החלק הראשון--הוא שיאסור אדם על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עליי שלושים יום, או לעולם...</p> <p><b>ב</b> והחלק השני--הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר הרי עליי להביא עולה, או הרי עליי להביא שלמים...</p> <footer class=source>משנה תורה, הלכות נדרים פרק א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>הגה: דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה, אמרינן ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.</p> <footer class=source>שולחן ערוך יורה דעה, הלכות צדקה רנח:יג </footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ארבעה מיני שבועות הן--שבועת ביטוי, ושבועת שוא, ושבועת הפיקדון, ושבועת העדות. שבועת ביטוי, היא שנאמרה בתורה (ויקרא ה:ד) ”או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב“ </p> <footer class=source>משנה תורה, הלכות שבועות פרק א:א</footer></blockquote> What they all have in common is that they turn human speech into a divine command: <blockquote lang=he><p>הנה מפרשת נדרים אנו רואין שהאדם יש בכחו ליצור ולחדש מצוות ועבירות חדשות, דהיינו שאם אדם נשבע שבועה שיאכל ככר זו הרי הוא מצווה לאוכלה, והרי זה מצות עשה כמו אכילת מצה, וכן כשמבטא שבועה שלא לאכול ככר זו הרי הככר אסורה כבשר חזיר ויותר, ואם הקדיש איזו דבר ובא אחר ואכלו הרי זה חייב מיתה בידי שמים, ועל כרחך מפני שהאדם באשר הוא צלם אלקים יש לו כח השה לבדות איסורים חדשים והרי הם חלים...</p> <footer class=source>אמת ליעקב, מטות ל:ב</footer></blockquote> It is an astounding power. ה׳, as it were, has given us the ability to create reality, not in the physical world: <blockquote lang=he><p>ויאמר אלקים יהי אור; ויהי אור׃</p> <footer class=source>בראשית א:ג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אמירתו של הקב״ה כאילו היא עשויה.</p> <footer class=source>רש״י, בראשית טו:יח, ד״ה לזרעך נתתי</footer></blockquote> But in the normative universe that we inhabit. We can create our own rules. A פלא indeed. <hr/> But is it a good thing? There are two approaches in חז״ל: <blockquote lang=he><p>רבי עקיבא אומר, שחוק וקלות ראש, מרגילין לערווה. הוא היה אומר, מסורת סייג לתורה, נדרים סייג לפרישות; סייג לחכמה, שתיקה.</p> <footer class=source>משנה אבות ג:טז</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>ג</b> כאשר תדר נדר לאלקים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים; את אשר תדר שלם׃ <b>ד</b> טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם׃</p> <footer class=source>קוהלת פרק ה</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ר׳ מאיר אומר: ”טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם“--טוב מזה ומזה שלא תדור כל עקר.</p> <p>ר׳ יהודה אומר: ”טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם“--טוב מזה ומזה מביא כבשתו לעזרה וסומך עליה ושוחט.</p> <footer class=source>תוספתא חולין (צוקרמאנדל) פרק ב</footer></blockquote> Is it a good idea to make a נדר? Even from רבי עקיבא's statement, they are only a סייג, something to help us when we can't do the מצוה ourselves. Making a נדר to give צדקה is not the same thing as actually giving it. The gemara makes an interesting comparison: <blockquote lang=he><p>רבי נתן אומר: כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עליה.</p> <footer class=source>נדרים ס,ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות. המורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מעבודה זרה; והרמב״ן וסיעתו אמרו כי הוא לקרב כל כוחות העולמות; והוא ענין עלעקטרי רוחני, אשר בפועלות הכהן יעשה גבהות בעולמים שונים, כידוע. ואולי יש להכריע: כי קרבנות במה הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עמו ישראל, לכן צוה כי יקטרו לשם שמים; לא כן קרבנות בית המקדש, המה ודאי לקרב העומות ולחבר דודים…ומקור לזה, הוא, דתנו בריש פרת חטאת (משנה זבחים יד:י) אין ריח ניחוח בבמה קטנה—הרי דקדשי במה אינם לריח ניחוח.</p> <p>ובזה יובן הא דאמר רבי נתן: הנודר כאילו בנה במה וכו׳—היינו, שבמה היא לגדור עצמו מעבודה זרה; אבל בזמן שבית המקדש קיים, הוא עושה רֶשַׁע בַּמֶה שגודר עצמו מעבודה זרה בהא דבונה במה, הלוא ה׳ בהכל קדשו, ויכול להקריב במקדש. כן הנודר—הוא רוצה לגדור עצמו בנדר, אבל הוא מוסיף פשע, שכבר גדרתו התורה באזהרותיה המאירות עינים. ודוק.</p> <footer class=source>משך חכמה, ויקרא, הקדמה</footer></blockquote> And that is the danger of נדרים: we as fallible human beings may need them to fulfill our religious responsibility, but they come very close to allowing us to create our own religion. <hr/> And that is part of how חז״ל see the introduction to our parasha: <blockquote lang=he><p> <em>זה הדבר</em>: משה נתנבא (שמות יא:ד) ב”כה אמר ה׳ כחצות הלילה“, והנביאים נתנבאו ב”כה אמר ה׳“. מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון ”זה הדבר“.</p> <footer class=source>רש״י, במדבר ל:ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ונראה לי, דבאמת מצינו (סנהדרין פט,א) שבנביאי אמת אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד...דבאמת אמרו חז״ל (ברכות נח,א) שכשם שפרצופי האדם אינם דומים זה לזה כן אין דעותיהן שוות...ונמצא לפי זה שגם אישיות הנביא משתתפת בנבואה, ומראים לו לנביא את החזיון והנביא מביעו לפי כוחותיו ותכוניותיו, מה שאין כן במשה רבינו שמסר לנו את התורה ב”זה הדבר“ ממש כקבלתו בלי איזה השתתפות מאישיותו הפרטית אלא הקב״ה מדבר מגרונו של משה.</p> <footer class=source>אמת ליעקב, מטות ל:ב</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>וכיון שיש לו לאדם הכח להוסיף בתורה לפיכך היה עולה על דעתנו גם בתורה נטלה חלק מאישיותו של משה, ולפיכך בזה המקום הדגישה התורה ואמר ה”זה הדבר“, שאף שישנה פרשת נדרים ואף על פי כן התורה היא כולה מפי ה׳, ודו״ק כי נכון הוא.</p> <footer class=source>אמת ליעקב, מטות ל:ב</footer></blockquote> <hr/> It remains what Rav Soloveitchik calls (גאון וענווה, ב־דברי הגות והערכה, עמ׳ 211)‎ הדיאלקטיקה היהודית...לעולם אינה ניתנת ליישוב ולאיחוי. It's a balance that needs to be an individual decision: <blockquote lang=en><p>Through the institution of <i lang=he>hafla'a</i>, the Torah allows the individual to express his values and wishes. However, one must remember that even if he can add onto the prohibitions of the Torah, he and the Master of the world do not share equal standing. Nedarim are a remarkable tool that the Almighty provided for us. When we use them inappropriately, in an attempt to equate ourselves with the Giver of the Torah with the intent of rebellion, then the neder becomes disgraceful; but when they are used properly, with sincere intentions and appropriate dosage, then the neder is proper and praiseworthy.</p> <footer class=source><a href="https://www.etzion.org.il/en/machshevet-ha-haflaa-philosophy-laws-vows-and-oaths">Harav Aharon Lichtenstein, <cite>"Machshevet Ha-hafla'a:" The Philosophy of the Laws of Vows and Oaths</cite></a></footer></blockquote>