This week we start ספר דברים, which I like because it represents an important change from the Torah dictated by G-d to the Torah understood by human beings. We’ve talked about the way this book is presented:
בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר׃
Rashi and Ramban translate the word הואיל differently:
הואיל: התחיל כמו (בראשית יח:כז) הנה נא הואלתי.
וטעם ”הואיל משה“ שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה, מלשון הואל נא ולין (שופטים יט:ו), ולו הואלנו ונשב (יהושע ז:ז), וכן רבים.
The two translations come from the first times the word is used, back in פרשת וירא:
כז ויען אברהם ויאמר; הנה נא הואלתי לדבר אל אדנ־י ואנכי עפר ואפר׃
כח אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר; ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה׃
כט ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים; ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים׃
ל ויאמר אל נא יחר לאדנ־י ואדברה אולי ימצאון שם שלשים; ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים׃
לא ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים; ויאמר לא אשחית בעבור העשרים׃
Rashi does not comment at all on the first הואלתי (though from his comments on דברים it is clear that he understands it to mean “began”), but does comment on the second (the שפתי חכמים explains that the second cannot possibly mean “began”):
הואלתי: רציתי כמו (שמות ב כא) ויואל משה.
Dr. Yaakov Elman explains the difference:
In this understanding of the word ho’il, which according to him indicates a large measure of human initiative, Nahmanides departs from his exegetical tradition. Rashi glosses it with the word hitħil,”began“, and Ibn Ezra with heħel, ”began“, a view which can be found in Sifre Deuteronomy 4… What all have in common is a disinclination to give the initiative to Moses in any unequivocal way.
The key difference is that Ramban sees ספר דברים as Moshe’s own “shiur”, the first example of תורה שבעל פה, and that is how we generally understand the book:
In this sense, Deuteronomy began as the Oral Law conveyed by Moses, and then, when G-d commanded him to inscribe his words in the Torah, it became part of the Written Law.
So how does Rashi see ספר דברים? The Dubno Maggid explains:
והנה שאלתי את פי מו״ר הוא רבינו הקדוש הגאון החסיד
מו״ה אלי׳ מוולנא זצוק״ל מה ההבדל בין התורה
הקדושה ובין משנה תורה, ואמר לי כי הארבעה ספרי׳
הראשונים היו נשמעים מפי הקב״ה בעצמו דרך גרונו
של משה, לא כן ספר דברי׳ היו ישראל שומעי׳ את דברי
הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחר משה,
אשר הקב״ה אמר אל הנביא היום וליום מחר הלך
הנביא והשמיע החזון אל ישראל, וא״כ בעת אשר דבר
הנביא אל העם, כבר הי׳ נעתק ממנו הדבור האלקי, כן
הי׳ ספר דברים נשמע אל ישראל מפי מרע״ה בעצמו.
So ספר דברים is the book of Moshe’s נבואה. The first 4 books are the literal word of G-d. This is how Moshe, a human being, recorded his experience of hearing the word of G-d. The introduction, אלה הדברים אשר דבר משה, is similar to that of other ספרי נבאים:
הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלם׃
דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימן׃
דבר ה׳ אשר היה אל הושע בן בארי בימי עזיה יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל׃
דברי עמוס אשר היה בנקדים מתקוע; אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש׃
We had mentioned this on פרשת מטות־מסעי:
ונראה לי, דבאמת מצינו (סנהדרין פט,א) שבנביאי אמת אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד…דבאמת אמרו חז״ל (ברכות נח,א) שכשם שפרצופי האדם אינם דומים זה לזה כן אין דעותיהן שוות…ונמצא לפי זה שגם אישיות הנביא משתתפת בנבואה, ומראים לו לנביא את החזיון והנביא מביעו לפי כוחותיו ותכוניותיו, מה שאין כן במשה רבינו שמסר לנו את התורה ב”זה הדבר“ ממש כקבלתו בלי איזה השתתפות מאישיותו הפרטית אלא הקב״ה מדבר מגרונו של משה.
Rav Kamenetsky notes a problem with this understanding of נבואה:
ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם; ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם׃
אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם? ”לחת“ אלו עשרת הדברות; ”תורה“ זה מקרא; ”והמצוה“ זו משנה; ”אשר כתבתי“ אלו נביאים וכתובים; ”להרתם“ זה תלמוד. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.
But he points out that it is impossible to take this literally, that ה׳ gave Moshe all the words of future נ״ך:
אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד [מפני] שערכה של ארץ ישראל הוא.
The books of נ״ך describe things that had not yet happened, and that depended on Israel’s free will. He explains the concept of כולם נתנו למשה מסיני with a cute story from the gemara:
אשכחיה ר׳ יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט:ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ; וְעַל ה׳ יִזְעַף לִבּוֹ. יתיב רבי יוחנן וקא מתמה; אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא? א״ל אטו הא מי לא רמיזי? והכתיב: (בראשית מב:כח) וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי; וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ.
כל אלו [נבואה שהוצרכה לדורות] אפשר למצוא להם מקור גם מבלעדי נבואתם מתוך דברי תורת משה, אלא דדברי נביאים וכתובים הם כמו ברייתות לעומת משניות…
מדברי רבי יוחנן אלו לומדים אנו היחס האמיתי שבין התורה לנביאים וכתובים. אין דבר שאינו רמוז בתורה. הפוך בה והפוך בה דכולה בה. אין שום מצב שאינו כתוב בה, שום שאלה שאינה מפתרה בה. כשאירע נס פורים בקשה אסתר מן הסנהדרין ”כתבוני לדורות“, והם הסכימו לכך רק לאחר שמצאו לה סמך מן התורה (מגילה ז,א)…כי כל התורה, כל ההנהגות, כל התשובות לכל השאלות—כולם רמוזים בתורה, ויש רק לחפשם. לו זכו ישראל ולא היו חוטאים בעגל, לו זכו והיו נותרים במדרגתם הראשונה בה נעקר מהם היצר הרע ובטלה זוהמתם, היו חושפים בעצמם את על ההוראות מחמשת חומשי התורה; עכשו שחטאו הוצרכו לפירוש יותר בספרי הנבואה. אבל עלינו לזכור ולדעת שספרי הנבואה, כל עיקרם בהסברת והארת התורה. הקשר ביניהם אמיץ ובל ינותק.
And Rav Hutner makes an amazing point: the books of נ״ך are תורה שבעל פה! The difference between תורה שבכתב and תורה שבעל פה has nothing to do with “written” vs. “oral”; that is ש halachic distinction that is a consequence of the real difference:
הלא אין לנו השם תורה כי אם שני שמות מחולקים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ופשוט הוא דדברי נבואה הנכללים בדברי תורה אינם חלוקים שם לעצמם בתור דברי תורה, אלא דשם תורה אשר עליהם הוא שם תורה שבעל פה. אלא מכיון שהם דברי תורה שבעל פה שנכתבו על הספר הרי הם חלוקים שם לעצמם בכלליות הענינים שניתנו למשה מסיני…משום דעיקר החידוש הנמצא בהם הוא, כי מהוים הם דברי תורה הבאים בכתב. וזו הוא הכונה בדרשה ד”אשר כתבתי“.
תורה שבעל פה is the רצון ה׳ that given to human beings to understand and transmit, in their own words. It is the concepts that matter, and the concepts are inherent in the literal words of ה׳ but sometimes need to be restated by נביאים and חכמים:
ויוצא לנו נפקותא גדולה בין תורה לנביאים וכתובים, דבתורה התיבות כמות שהן תורה הן, שהרי אומר ממש דברי ה׳ ושפיר מקיים המצוה על ידי המקרא בלבד אפילו אם אינו יודע מאי קאמר, מה שאין כן בנביאים שהלשון הוא הבעת מחשבת הנביא, אם כן על כרחך בשהלה מבין מה שהוא אומר אזי הוא מקיים מצות תלמוד תורה, ודו״ק.
So there isn’t really a huge difference between Rashi and Ramban. Both see ספר דברים as a form of תורה שבעל פה. The difference is whether Moshe was ordered to say it or decided it on his own. But both agree that ה׳ told him to incorporate it into תורה שבכתב. And that was the intention from the beginning: אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה. ספר דברים demonstrates the essential connection (הקשר ביניהם אמיץ ובל ינותק) between תורה שבכתב and תורה שבעל פה.