This week’s parsha includes an interesting vignette:
יא כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו; ושלחה ידה והחזיקה במבשיו׃ יב וקצתה את כפה; לא תחוס עינך׃
As with many halachot, this is archetype for a class of tort, known as בושת: I am financially liable for causing embarassment to another.
וקצתה את כפה: ממון דמי בשתו, הכל לפי המביש והמתביש.
I will not deal with why we understand וקצתה את כפה as a monetary fine (many pixels have been darkened over this, why the halacha of עין תחת עין is about money and not corporal punishment).
There are five aspects of interpersonal torts:
החובל בחברו חיב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, ברפוי, בשבת, ובבשת.
Four of them are derived from psukim in פרשת משפטים:
אמאי [חייב בנזק]? (שמות כא:כד) עַיִן תַּחַת עַיִן…אמר קרא (שמות כא:כה) פֶּצַע תַּחַת פָּצַע ליתן צער במקום נזק…אמר קרא (שמות כא:כה) [רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן] וְרַפֹּא יְרַפֵּא ליתן רפואה במקום נזק…
The question I want to look at is, why is בושת here, in ספר דברים, and not with the other laws of torts in פרשת משפטים? I will assume that the laws were given as part of מעמד הר סיני, and that ספר דברים deals with the laws that are specifically relevant to the generation that would enter the land, and that “new” laws were part of the תורה שבעל פה before that.
הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל…ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום ודין המוציא שם רע והגרושין באשה ועדים זוממין וזולתו. וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים כי בערבות מואב לא נתחדשו לו…אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע״פ שהן חובת הגוף…לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ.
What is בושת doing in this ספר? The Sforno connects it to the previous paragraph:
ה כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר; יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה׃…ז ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו; ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי׃ ח וקראו לו זקני עירו ודברו אליו; ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה׃ ט ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו; וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו׃
וקרבה אשת האחד להציל את אישה: אע״פ שהיבמה מצווה לבזות את אחי בעלה על שלא חס על בעלה לא הותר לאשה לבייש את הנלחם עם בעלה.
Shame is a powerful weapon that can be used as a tool by בית דין when necessary but is actually (and legally punishable) damaging when used against a fellow citizen. Baruch Kehat connects it to the paragraph before this:
א כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום; והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע׃…ג ארבעים יכנו לא יסיף; פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך׃
Even בית דין can only use בושת in specific situations sanctioned by the halacha.
ונראה שהעמדת שתי פרשיות אלו במקום זה נובעת מאותו עניין. פרשת המלקות באה להדגיש שעל השופט להיזהר שלא יעבור על מכסת המלקות שראוי לה הנידון ובכך יביישו ברבים…ולכן מצמידה התורה לפרשה זו את פרשת ייבום, שבה מצווה התורה את האישה לגרום לקלונו של היבם לעיני הזקנים, בעקבות העוול שהוא עושה לאחיו.
And the law of flogging is connected to our paragraph by a specific term:
נראה שהסמכת פרשת בושת לפרשת ייבום באה כדי להקבילן הקבלה ניגודית. הדבר ניכר בלשונות דומים בפתיחת שתי הפרשות: ”כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו“, לעומת ”כי ישבו אחים יחדו“…שהרי הלשון "אנשים יחדו איש ואחיו" אינה לשון המתאימה לתיאור מריבה בין אנשים, ולכן נראה שהשימוש בלשון זו נועד לצורך ההקבלה בין הפרשיות.
The message is that בושה is connected to יחדיו, being together. Embarrassment is a social construct. You can’t be embarrassed without an audience. It is different from נזק, צער, רפוי and שבת. Those injuries to the individual. בושת is an injury to how we present ourselves to others.
[Sociologist Erving] Goffman describes the theatrical performances that occur in face-to-face interactions. He holds that when someone comes in contact with another person, he attempts to control or guide the impression the other person will form of him, by altering his own setting, appearance and manner. At the same time, the second person attempts to form an impression of, and obtain information about, the first person. Goffman also believes that participants in social interactions engage in certain practices to avoid embarrassing themselves or others…In a social interaction, as in a theatrical performance, there is an onstage area where actors (people) appear before the audience…But there is also a backstage—a hidden, private area where people can be themselves and drop their societal roles and identities.
And that explains why בושת is such a terrible crime:
המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה״ב. (ואמר) מר זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר״ש חסידא ואמרי לה א״ר יוחנן משום רשב״י: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנ״ל? מתמר, דכתיב: (בראשית לח:כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ [לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה].
תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.
המדרגה הט׳ חומר העבירות שיהרג ואל יעבור עליהם…עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים.
…והנה אבק הרציחה—הלבנת פנים. כי פניו יחורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה…כי צער ההלבנה מר ממות.
Rav Hutner is bothered by this. Why is בושה worse than צער? Why don’t we say “sticks and stones may break my bones, but words will never hurt me”?
”המלבין פני חברו ברבים כאלו שופך דמים“. שיטת התוספות ושיטת רבינו יונה דהוי ממש אביזרייהו דשפיכת דמים, וממילא הוא ביהרג ואל יעבור…מתוך דברים הללו של חכמים למדים אנו נקודה נפלאה: כי יש הבדל בין חיוורון של בזיון וחיוורון של צער. שהרי גם מתוך צער פניו של אדם מתחוורים. ואף על פי כן לא עלה על דעתו של אדם לדון את המצער חברו כשופך דמים, עד כדי לומר בו יהרג ואל יעבור. ומוכרח איפוא, מזה כי אף על פי שבגילוים החיצוני חיוורון הצער וחיוורון הבזיון שוים הם, מכל מקום ישנה תחום המפרידה בין שרשיהם הפנימיים.
המלבין פני חבירו ברבים is compared to שפיכות דמים specifically, which is a reference not to killing but to destroying the צלם אלקים of a person:
שפך דם האדם באדם דמו ישפך; כי בצלם אלקים עשה את האדם׃
ישנה סוגיא של צער בעלי חיים, וישנה סוגיא של כבוד הבריות; אבל אין סוניא של כבוד בעלי חיים. ומכאן שמיעוט החיות על ידי צער, היא מיעוט חיותה של הנפש הטבעית, שכן גם בטבע הבעל חי מצינו דוגמתו…הבזיון פוגע לא בנפש הטבעית שלו, כי אם בצלם אלקים שלו.
Goffman is wrong. Our public persona is not mask that we wear outside, removing it when we are alone, “where people can be themselves and drop their societal roles and identities”. Human beings are social animals. The way we interact with others is who we really are. The tort of בושת strikes at our very identity.
Our level of embarrassment in a given situation is directly related to the degree to which the particular identity we have presented publicly has been damaged.
…Perhaps that’s why embarrassment is so painful. For when we are embarrassed we believe, if even for a minute, that we are cut off from others, that we are alone. Of course that’s painful.
So that gets back to what this mitzvah is doing in our sefer. As Rashi said, ממון דמי בשתו, הכל לפי המביש והמתביש. The cost of בושה depends on what society considers normal and what it considers embarrassing. You can’t assign a value to that tort until you know what kind of society you live in. The goal of the Torah is to create a society in which everyone can be a victim of בושת, because everyone has an identity and has their own dignity. It doesn’t depend on money or accidents of birth.
דתנן: וכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב, דברי ר׳ מאיר.
And that is what the בנים נוחלי הארץ needed to hear.