Rashi starts our parasha talking about Yitro’s names:
יתרו: שבע שמות נקראו לו: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל. יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ”ואתה תחזה“…
It’s worth pointing out that יתר פרשה אחת בתורה isn’t talking about the sedra called יתרו; the names of the weekly portions have no religious significance. The פרשה אחת refers to a paragraph of halacha, the laws of establishing בתי דין. Yitro merited to have a chapter of the “שולחן ערוך” written into the Torah in his name.
יג ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם; ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב׃ יד וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם; ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב׃ טו ויאמר משה לחתנו; כי יבא אלי העם לדרש אלקים׃ טז כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו; והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו׃ יז ויאמר חתן משה אליו; לא טוב הדבר אשר אתה עשה׃ יח נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך; כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך׃ יט עתה שמע בקלי איעצך ויהי אלקים עמך; היה אתה לעם מול האלקים והבאת אתה את הדברים אל האלקים׃ כ והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת; והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון׃ כא ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע; ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת׃ כב ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם; והקל מעליך ונשאו אתך׃ כג אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים ויכלת עמד; וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום׃ כד וישמע משה לקול חתנו; ויעש כל אשר אמר׃
And Rashi points out that this whole paragraph is out of chrolonogical sequence. It took place after מתן תורה.
ויהי ממחרת: מוצאי יום הכפורים היה. כך שנינו בספרי: ומהו ממחרת? למחרת רדתו מן ההר; ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קדם מתן תורה א״א לומר ”והודעתי את חקי וגו׳“.
And even Ramban, who usually tries to read the text chronologically, agrees:
הכוונה לברייתא הזו לומר שהיה זה אחר יום הכפורים, כי אין להם יום פנוי למשפט מיום בואם להר סיני עד אחר יום הכפורים של שנה ראשונה הזאת.
This is important because most laws in the Torah are apodictic; they are simply stated without a justification or a narrative explaining them. The exceptions are there to highlight the roles of certain individuals:
ו ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא; ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא׃ ז ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם; למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במעדו בתוך בני ישראל׃ ח ויאמר אלהם משה; עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם׃
וראויה היתה פרשה זו לאמר ע״י משה כשאר כל התורה כלה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע״י זכאי.
ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן.
So what was so important about this story that it had to be said in the name of Yitro, and that it had to be said before we read about getting the Torah. The אור החיים says that we need this story because we know that Jews are smart. Really smart (I discussed this in פרשת+כי+תבא+תשע״ז). Psychiatrist Scott Alexander (who has a fascinating blog called Astral Codex Ten) points that out:
He is an atheist and rationalist, so he likes the hypothesis that this is due genetic selection, specifically for heterozygotes in the biochemical pathways related to neuron-associated lipids. Thus Jews selected for smart children at the expense of the risk of fatal genetic disorders in homozygotes; look at the Cochran, Hardy and Harpending paper for details.
I think this idea, that intelligence is genetically determined (and Jews have a lot of it) is both ethically abhorrent and scientifically wrong (and, since it’s ethically wrong, I won’t look for data about the scientific part). I think Alexander is missing the point entirely. The ייִדישער קאָפּ is culturally created. Torah and Talmud are not “wasting brain labor”; they are the basis of what our brains are for. Nuclear physics is just a fortunate (or maybe unfortunate) side effect.
ה ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלקי; לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה׃
ו ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים; אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה׃
The אור החיים tells us that this is what the story of Yitro is coming to tell us. Goyim can be smart, too.
אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן; יש תורה בגוים, אל תאמן.
וראיתי לתת לב איך זכה יתרו שתכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כִּבֵּד משה עבד ה׳ והנה שכרו שֶׂכׇּבְדוֹ ה׳, אלא היה ה׳ יכול עשות לו דרך כבוד אחר לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה׳ עד שבא כהן מדין והשכילם.
ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה׳ את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר כי יש באומות מכירים דברים המאושרים. והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה׳ בהם אלא לחסד עליון ולאהבת האבות. ויותר יערב לחיך טעם זה למאן דאמר (זבחים קטז,א) יתרו קודם מתן תורה בא, כי נתחכם ה׳ על זה קודם מתן תורה לומר שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל; אף על פי כן אותנו הביא ה׳ אליו ובחר בנו. ועל זה בפרט עלינו לשבח לאשר בחר בנו מצד חסדיו. גם למאן דאמר אחר מתן תורה יש טעם במה שסדר ביאתו קודם להראות הכוונה הנזכרת שזולת זה אין הכונה הנזכרת נגלית. והבן.
And it’s more than a statement about Jews as a whole. It’s a statement about each of us. We need to have the humility to realize that none of us knows everything. Even a משה רבינו can learn from others. And he does so with his characteristic ענוה:
וישמע משה לקול חתנו; ויעש כל אשר אמר׃
[T]he knowledge of the circumstances of which we must make use never exists in concentrated or integrated form but solely as the dispersed bits of incomplete and frequently contradictory knowledge which all the separate individuals possess.
הוא היה אומר, אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד.
התורה התירה לאיש מומחה לרבים לדון יחידי כמו שבארנו בסנהדרין אבל זהו דבר תורה והזהיר הנה ממנו קצת על צד המוסר ולא על צד האיסור.
And if I may go a little Rabbi Fohrman on this, Yitro tells Moshe לא טוב הדבר אשר אתה עשה. There is only one other place in the Torah where the expression לא טוב is used:
ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו; אעשה לו עזר כנגדו׃
And that is the lesson of יתר פרשה אחת בתורה.