This week’s parsha is the story of the wedding of Yitzchak and Rivkah:
ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה; וינחם יצחק אחרי אמו׃
The Netziv makes a point about this pasuk.
ויאהבה: דמזה דכתיב ”ותהי לו לאשה“ אין הוכחה שאהבה.
I want to look at why the Torah needs to make that point.
The couple’s first date is out in the fields:
סב ויצחק בא מבוא באר לחי ראי; והוא יושב בארץ הנגב׃ סג ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב; וישא עיניו וירא והנה גמלים באים׃ סד ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק; ותפל מעל הגמל׃ סה ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני; ותקח הצעיף ותתכס׃
What does לשוח בשדה mean? We’ve seen the root ש-ח before:
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח; כי לא המטיר ה׳ אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה׃
ויכלו המים מן החמת; ותשלך את הילד תחת אחד השיחם׃
So Chizkuni says that, פשט, Yitzchak was going to sow his fields:
לשוח בשדה: לשון ”שיח השדה“ ”תחת אחד השיחים“ כלומר לנטוע אילנות ולראות ענין פועליו.
And that makes sense; unlike his father, Yitzchak was a farmer.
ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים; ויברכהו ה׳׃
But why tell us that? It is not the way of תנ״ך to set the scene, to tell us where the characters are coming from (בא מבוא באר לחי ראי), where they live (והוא יושב בארץ הנגב), what they are doing (ויצא יצחק לשוח בשדה). The text is notoriously laconic. Erich Auerbach, a German-Jewish literary scholar (he moved to Turkey to escape the Nazis, where he wrote his best-known work, Mimesis, then ended up at Yale), compared תנ״ך to the Homeric Greek classics.
[W]e now turn to the other person in the dialogue [introducing the Binding of Isaac], to Abraham. Where is he? We do not know…Where he is actually, whether in Beersheva or elsewhere, whether indoors or in the open air, is not stated; it does not interest the narrator, the reader is not informed; and what Abraham was doing when G-d called to him is left in the same obscurity. To realize the difference, consider Hermes’ visit to Calypso [in the Iliad], for example, where command, journey, arrival and reception of the visitor, situation and occupation of the person visited, are set forth in many verses; and even on occasions when gods appear suddenly and briefly, whether to help one of their favorites or to deceive or destroy some mortal whom they hate, their bodily forms, and usually the manner of their coming and going, are given in detail…
It would be difficult, then, to imagine styles more contrasted than those of these two equally ancient and equally epic texts. On the one hand, externalized, uniformly illuminated phenomena, at a definite time and in a definite place, connected together without lacunae in a perpetual foreground; thoughts and feeling completely expressed; events taking place in leisurely fashion and with very little of suspense. On the other hand, the externalization of only so much of the phenomena as is necessary for the purpose of the narrative, all else left in obscurity; the decisive points of the narrative alone are emphasized, what lies between is nonexistent; time and place are undefined and call for interpretation; thoughts and feeling remain unexpressed, are only suggested by the silence and the fragmentary speeches; the whole, permeated with the most unrelieved suspense and directed toward a single goal (and to that extent far more of a unity), remains mysterious and “fraught with background.”
So why do we need to know that Yitchak is outstanding in his field?
חז״ל, followed by Rashi, note that the root ש-ח appears later in תנ״ך with a different meaning:
מה אהבתי תורתך; כל היום היא שיחתי׃
אף אתה תפר יראה; ותגרע שיחה לפני א־ל׃
לשוח: לשון תפלה, כמו (תהילים קב:א) יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ.
Yitzchak was out in the fields praying. That is why he went to באר לחי ראי; it was the place of the revelation to his step-mother:
ז וימצאה מלאך ה׳ על עין המים במדבר; על העין בדרך שור׃…יג ותקרא שם ה׳ הדבר אליה אתה א־ל ראי; כי אמרה הגם הלם ראיתי אחרי ראי׃ יד על כן קרא לבאר באר לחי ראי הנה בין קדש ובין ברד׃
The Netziv notes that he is not praying in Beer-Sheva where his father prays:
לג ויטע אשל בבאר שבע; ויקרא שם בשם ה׳ א־ל עולם׃ לד ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים׃
ויצחק בא וגו׳: סיפר הכתוב כי המכין מצעדי גבר ית׳ סיבב שיפגע יצחק ברבקה בדרך…הקב״ה סיבב שיצחק בא באותו עת מבוא באר לחי רואי שהי׳ לו אותו מקום מיוחד לתפלה והתבודדות על באר שנראה המלאך.
והוא יושב בארץ הנגב: אע״ג שאז הי׳ דר עם אברהם בבאר שבע בארץ הנגב…ומכ״מ הזדמן שהי׳ באותה שעה בא מצפון אותו מקום ע״כ פגש ברבקה הוא תחלה לאברהם.
The Netziv is going to focus on the “coincidence” that leads to Rivkah encountering Yitzchak at prayer, but I would like to emphasize that באר לחי ראי is in the middle of nowhere; it is a place of תפלה והתבודדות. Avraham prays, ויקרא שם בשם ה׳, at his אשל.
אשל: רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פרות לאורחים בסעודה, וחד אמר פנדק לאכסניא.
Avraham serves ה׳ through חסד, while interacting with other people. Yitzchak serves ה׳ in solitude. Both are ways of serving ה׳.
ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב (ישעיהו ב:ג): וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וגו׳? אלקי יעקב, ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא, לא כאברהם שכתוב בו ”הר“, שנאמר (בראשית כב:יד): אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה, ולא כיצחק שכתוב בו ”שדה“, שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, אלא כיעקב שקראו ”בית“, שנאמר (בראשית כח:יט): וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל.
The Netziv explains why Yitzchak is praying בשדה:
ויצא יצחק לשוח בשדה: כבר פירשו חז״ל שהוא הי׳ מתפלל מנחה. וע״כ אין הפי׳ בשדה כמשמעו שהרי אסור להתפלל בשדה כדאי׳ בברכות [ברכות לד,ב] חציף עלי מאן דמצלי בביקתא. אלא כדאי׳ במס׳ פסחים ר״פ האשה, ד”בשדה“ היינו הר המוריה שקראו שדה…ואין הכונה שהי׳ יצחק עומד אז בהר המוריה אלא הוא התפלל…ועינו ולבו היו לצד הר המוריה שנקרא שדה. והתפלל אז על הפרנסה…והזמין ה׳ לפניו באותה שעה את אשתו וזהו וישא עיניו וגו׳.
לשוח בשדה means “to pray about his fields”. תפילה isn’t some abstract praise of ה׳; it means acknowledging our limitations and asking ה׳ for our needs. And he makes the מוסר point that he needs to be earning a living before he gets married.
תנו רבנן: ”אשר בנה“, ”אשר נטע“, ”אשר ארש“, לימדה תורה דרך ארץ: שיבנה אדם בית, ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד:כז): הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ.
So Yitzchak is deep in prayer when Rivkah sees him for the first time, and she is deeply impressed.
ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק: אמר רב הונא צפת שידו שטוחה בתפלה, אמרה ודאי אדם גדול הוא, לכך שאלה עליו.
ותשא רבקה וגו׳ ותרא את יצחק: בעודו עומד ומתפלל והיה אז כמלאך אלקים נורא מאד.
The Netziv points out that that initial meeting set the tone for their marriage. Rivkah always treated Yitzchak with awe, and that led to the stories of פרשת תולדות:
מאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם; משא״כ רבקה. וכ״ז הקדמה להסיפור שיבוא בפ׳ תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכ״מ לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו; וכן בשעת הברכות. וכ״ז היה סיבה מהקב״ה שיגיעו הברכות ליעקב דוקא באופן כזה וכאשר יבואר במקומו. ואלו היתה רבקה עם אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן לא היה מגיע בזה האופן. והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו ית׳.
I don’t agree about this all being “planned” by הקב״ה to make sure the ברכות ended up in the right place, but I do agree that this is what happened. Rivkah treats Yitzchak as a uniquely holy person, who needs his תפלה והתבודדות. I don’t think that she had פחד, fear. They did after all act as husband and wife:
ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון; וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו׃
I think Rivkah respected Yitzchak’s otherworldliness, and did not expect him to understand an עשו, and ended up acting on her own. But their relationship was still one of love, of ויאהבה.