This shiur is a re-presentation of שבת וירא תשע״ד, based on Dr. Michelle Levine’s The Potency of Prayer, from Mitokh Ha-Ohel, pp. 45-60.
Before Yitzchak is born, Avraham and Sara move to the land of פלישתים, and אבימלך the king takes Sara.
א ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור; ויגר בגרר׃ ב ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא; וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה׃ ג ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה; ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעלת בעל׃ ד ואבימלך לא קרב אליה; ויאמר אדנ־י הגוי גם צדיק תהרג׃ ה הלא הוא אמר לי אחתי הוא והיא גם הוא אמרה אחי הוא; בתם לבבי ובנקין כפי עשיתי זאת׃ ו ויאמר אליו האלקים בחלם גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטו לי; על כן לא נתתיך לנגע אליה׃ ז ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה; ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך׃…יז ויתפלל אברהם אל האלקים; וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו׃ יח כי עצר עצר ה׳ בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם׃
As a side point, I was always confused by Rashi’s comment:
גם הוא: לרבות עבדים וגמלים וחמרים שלה, את כלם שאלתי ואמרו לי אחיה הוא.
Sara had talking camels and donkeys? Until I realized the vowelization: וְגַמָּלִים וְחַמָּרִים means literally “camellers and donkeyers”, camel and donkey drivers.
Anyway, it is clear that the affliction of עצר בעד כל רחם is a euphemism for something that affected men and women alike, especially אבימלך himself.
וילדו: כתרגומו וְאִתְרְוָחוּ, נפתחו נקביהם והוציאו, והיא לדה שלהם.
Meir Sternberg points out something odd. כי עצר עצר ה׳ בעד כל רחם is in the past perfect; it had obviously already happened before ה׳ appeared to אבימלך. Contrast this to the way that the affliction of Pharaoh is described:
טו ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה; ותקח האשה בית פרעה׃ טז ולאברם היטיב בעבורה; ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים׃ יז וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם׃ יח ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי; למה לא הגדת לי כי אשתך הוא׃ יט למה אמרת אחתי הוא ואקח אתה לי לאשה; ועתה הנה אשתך קח ולך׃ כ ויצו עליו פרעה אנשים; וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו׃
For the duration of no less than sixteen out of the text’s eighteen verses, Abimelech enjoys the appeal of the injured party, more sinned against than sinning, and impresses us by his upright and generous behavior. Since he brought Sarah into his harem under the impression that she was Abraham’s sister, we feel for him when he counters G-d’s threat of death (“for she is a man’s wife”) with the dismayed protest, “Lord, wilt thou slay the innocent? Did not he himself say to me, She is my sister?” We are then relieved to find G-d acknowledging the king’s innocence…
But just as our sympathy reaches its height, the narrator brings it all down by a sensational disclosure: “G-d healed Abimelech and his wife and his female slaves, so that they could bear children, For Lord had closed fast every womb in the house of Abimelech on account of Sarah, Abraham’s wife” (20:17-18). The surprise ending drives home to the reader that Abimelech is after all just another Pharaoh, likewise prevented from violating Sarah only by “great plagues” inflicted on him by G-d (12:17). The difference lies not so much in the characters of the two as in their narrative unfolding. With Pharaoh, the divine preventive measure appears in its proper causal-chronological place, between the taking and the restoration of Sarah, while here it is quietly withheld to be sprung by way of retrospect at a point where the affair seems all over.
Rashi picks up on this from ה׳'s words:
לא נתתיך: לא ממך היה שלא נגעת בה, אלא חשכתי אני אותך מחטא ולא נתתי לך כח, וכן (בראשית לא:ז) וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹקִים, וכן (שופטים ט:א) וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא.
Sternberg just points this out, as an example of how the narrative plays with our expectation. He doesn’t address why the text would want to do this.
What does it mean, השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך? It can’t mean, “return his wife because he is a prophet”; if he wasn’t a prophet, אבימלך wouldn’t have to return Sara?
וכי אם היתה אשת אחר לא ישיב?
So Rashi says, כי נביא הוא is the reason for ויתפלל בעדך: he is a prophet, so he will know that you are innocent.
כי נביא הוא: ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך.
That fits the flow of the text until the last line, when it becomes clear that אבימלך isn’t as innocent as he initially sounded. I think the text is focusing on what it means to say ויתפלל אברהם. Avraham, knowing that אבימלך wasn’t innocent but has tried to make amends, still prays for him. And it was an innovation in prayer:
ויתפלל אברהם אל האלקים: אמר רבי חמא בן רבי חנינא: מתחלת הספר ועד כאן לא נאמר בלשון הזה, כיון שהתפלל אבינו אברהם התר הקשר הזה.
לא נאמר בלשון זה. לשון תפלה. וי״ל לא התפלל אדם ונענה לבטל הגזרה עד אברהם שפתח הפתח הזה. ולכן פותחת תפלת י״ח במגן אברהם. שממנו נפתחו שערי חסד לשמוע תפלה.
Rashbam explains כי נביא הוא ויתפלל בעדך as “as a prophet, I will listen to his prayer”.
כי נביא הוא: לשון (ישעיהו נז:יט) נִיב שְׂפָתָיִם. רגיל אצלי ומדבר את דברי, ואני אוהב את דבריו ושומע תפלתו.
But notice the irony: if we understand Avraham’s importance as a נביא solely in the fact that G-d talks to him, then אבימלך is also a נביא. After all, the comment of השב אשת האיש כי נביא הוא is G-d speaking to אבימלך! Couldn’t he just pray for himself? The answer is that a נביא isn’t just someone to whom G-d talks. It means much more. As the Rambam says:
There are…different opinions concerning Prophecy…
Among those who believe in Prophecy, and even among our coreligionists, there are some ignorant people who think as follows: G-d selects any person He pleases, inspires him with the spirit of Prophecy, and entrusts him with a mission…
The philosophers hold that Prophecy is a certain faculty of man in a state of perfection, which can only be obtained by study…It is only brought to a state of perfection in some individuals, and not in all…But if a person, perfect in his intellectual and moral faculties, and also perfect, as far as possible, in his imaginative faculty, prepares himself in the manner which will be described, he must become a prophet; for Prophecy is a natural faculty of man. It is impossible that a man who has the capacity for Prophecy should prepare himself for it without attaining it, just as it is impossible that a person with a healthy constitution should be fed well, and yet not properly assimilate his food; and the like.
The third view is that which is taught in Scripture, and which forms one of the principles of our religion. It coincides with the opinion of the philosophers in all points except one. For we believe that, even if one has the capacity for Prophecy, and has duly prepared himself, it may yet happen that he does not actually prophesy. It is in that case the will of G-d [that withholds from him the use of the faculty]. According to my opinion, this fact is as exceptional as any other miracle, and acts in the same way…We stated there that the Sons of the Prophets were constantly engaged in preparation. That those who have prepared themselves may still be prevented from being prophets…[P]rophecy is impossible without study and training; when these have created the possibility, then it depends on the will of G-d whether the possibility is to be turned into reality.
So the essence of being a נביא is not the hearing G-d’s voice; that is a miracle that may or may not come. The essence is the preparation, the study, that brings on Rambam’s “state of perfection”. The נביא is not one with whom G-d talks; he is one who knows how to talk with G-d.
As Rav Soloveichik says:
Both prayer and prophecy are basically dialogues between finitude and infinity. They differ only as to the respective roles assigned to creature and Creator. In prophecy G-d is the active partner of the dialogue and man is happy being just a listener, an onlooker, watchful and vigilant; in prayer the roles are reversed. G-d is the listener and man is the speaker.
A נביא is one who knows להתפלל. And more, who knows to pray for others. Avraham had made that mistake before:
ד ויבא אל הגר ותהר; ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה׃ ה ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה; ישפט ה׳ ביני וביניך׃
חמסי עליך: חמס העשוי לי, עליך אני מטיל העונש, כשהתפללת להקב״ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך.
Avraham’s initial prayers for children were aimed at himself and caused more trouble than they solved. In our perek, he has learned that and demonstrates it.
וה׳ פקד את שרה כאשר אמר; ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר׃
וה׳ פקד את שרה: סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, שנאמר וַיִּתְפַּלֵּל וגו׳ וסמיך ליה וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה; שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך.
And his son learned the same lesson:
ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה הוא; ויעתר לו ה׳ ותהר רבקה אשתו׃
לנכח: בשביל.
So ואם אינך משיב דע כי מות תמות; אבימלך's survival depends on his returning Sara. But השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך: Avraham is a נביא and understands what תפילה is and he needs to pray, for his own sake and for his destiny, but the way to do that is to pray for others. Prayer cannot be selfish; we daven in the plural. I don’t know if Avraham needed this lesson, but we certainly do.