Kavanot: פרשת וישלח תשפ״ה

א ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם; ועשה שם מזבח לא־ל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך׃ ב ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו; הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם׃ ג ונקומה ונעלה בית אל; ואעשה שם מזבח לא־ל הענה אתי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי׃ ד ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם; ויטמן אתם יעקב תחת האלה אשר עם שכם׃

המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון, יוליכם לים המלח…רבי יוסי אומר, שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו, אף הוא נעשה זבל, שנאמר (דברים יג:יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם.

ויטמן אתם יעקב: עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים, אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והתרה להם, שהגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו (עבודה זרה מג,א), והנה היא מתרת להם, אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש, שיהיו ראויים לעבד את השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע.

What a dramatic scene that must have been! Jacob forces his family to purge itself of every vestige of idolatry. Here they stand around a muddy pit near a terebinth…and each member of the family tosses into the pit another figurine or idol or piece of sculpture, another token of the evil which had befallen them…

Now imagine if we were to do that, if we were to reenact Jacob’s disposal of the tokens of evil under a terebinth now, in 1962. Imagine if we were all standing around a muddy pit, invited to tossing into it all the tokens of what is undesirable, evil, and repulsive in our lives. The imagination is staggered by the implications. The possibilities are almost limitless! What a variety of objects, modern idols, would be thrown into that pit! Each one would be a symbol of another source of unhappiness in our lives. No doubt, someone would throw in a television antenna—symbol of that totalitarian machine which monopolizes the attention of our selves and our children to the exclusion of every form of real edification. Another might throw in a neon light—a token of sham, of the kind of bluster that preys on the gullible. Perhaps somebody would cast in a telephone, the one modern instrument which, above all else, has mechanized lashon hara and made of rekhilut a vocation rather than a mere diversion. Another person might toss in a watch, that little instrument which represents the tyranny of rigid schedules over our lives, preventing us from exercising freedom and spontaneity, and which casts its spell even over prayer, so that we engage in clock-watching during the services. There might come falling in a transistor radio, a symbol of all the ubiquitous noise that afflicts our ears and peace, and disturbs the silence so necessary for the creativity of the mind; the nose cone of a missile, which represents the perversion of values of those who concentrate on the conquest of outer space while so many insurmountable problems distress mankind here on earth; a mimeo stencil, the insignia of the public relations man and his artificial “image making”; a pair of theater stubs, tokens of respectable smut; a driver’s license, the threat of the eventual atrophy of human feet. It requires no great stretch the imagination to be able to add, here and there, a few status symbols of modern man. Bekhol dor vador, in every generation, people ought take time out for a reenactment of that ancient scene under the terebinth by the city of Shechem.

הלב מרגיש כי נבואה זו צריכה לדורות—לדורנו. כל אופנה שהומצאה בפריס, כל מכונה חדישה שהורכבה בניו-יורק, כל פרקטיקה אלילית שמקורה בטיבט—הכל מוצא את דרכו אל קהילות ישראל ושובה בהן נפשות; ”ובילדי נכרים יספיקו !“ ריבוי כסף (באיזה דרכים…), סטנדרט החיים למעלה מהיכולת, מותרות—”ותמלא ארצו כסף וזהב“. כל צעיר מחכה לרשיון נהיגה—ומכונית הנוסכת בו בטחון עצמי…”אין קצה למרכבותיו“. רבותינו דברו על ”למעלה מן הטבע“, וכוונתם להנהגה הנסיית. היום יש ”למעלה מן הטבע“ בכיוון הפוך, היא הטכניזציא. איננו רואים עוד את הבריאה הודה והדרה, רק את המכונה השולטת עליה. נוף יפה—למצלמה, ניגון יפה—לטייפ. האדם משועבד למכונה—”למעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעותיו“. האלילות החדישה היא הטכניקה.

What Jacob rejected was not earrings and sculptures, but the attitude that one brings to them. Had he completely annihilated these objects, he would have demonstrated his feeling that these articles are objectively evil. But when Jacob merely buried them, he showed that is not themselves that are evil—they are neutral, meaningless—but the human propensity for idolizing an image, the corrupt mentality of a person who venerates them; that is to be condemned.

יח וזכרת את ה׳ אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל; למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה׃

יט והיה אם שכח תשכח את ה׳ אלקיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העדתי בכם היום כי אבד תאבדון׃

In Moses’s speech to the people in this week’s parasha (Eikev), he connects the sin of idolatry to the forgetting of one’s dependence upon G-d. Idolatry is connected to the belief that one might manipulate G-d or gods to one’s own ends. Idolatry is, at least in part, connected to a transactional mindset—one that see religious life as instrumental to some personal gain, be it material prosperity, emotional fulfillment, or spiritual insight. Idolatry means “using” G-d.

The Torah Jew, therefore, cannot and should not abandon the modern world. He seeks, rather, to master it while avoiding being enslaved by it. Just as Jacob taught by burying rather than destroying the ornaments of Shechem that they were mere tools that can be misused or used depending on the “way” or attitude you bring to them, so must our approach be to the various inventions of modern science and to all of modern life. We must retain our moral freedom and our spiritual eminence, learning to master the implements devised by technology in order to further humane goals, to advance out spiritual purposes, to glorify our Creator from whom we derived the wisdom, in the first place, to conquer Nature.