This week’s parsha ends with a list of the tribes of Edom:
מ ואלה שמות אלופי עשו למשפחתם למקמתם בשמתם; אלוף תמנע אלוף עלוה אלוף יתת׃ מא אלוף אהליבמה אלוף אלה אלוף פינן׃ מב אלוף קנז אלוף תימן אלוף מבצר׃ מג אלוף מגדיאל אלוף עירם; אלה אלופי אדום למשבתם בארץ אחזתם הוא עשו אבי אדום׃
And Rashi ends his commentary on the parsha with two words:
מגדיאל: היא רומי.
I have three questions: we all know that Edom as a whole is identified with Rome. Where does that come from? Why connect Rome specifically this אלוף מגדיאל? And what is bothering Rashi?
Some examples of identifying Edom and Rome:
אמר [נירון קיסר] ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך. אמר ליה (יחזקאל כה:יד): וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא. ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה רבי מאיר.
א״ר יהודה בן ר׳ אלעאי: ברוך רבי היה דורש (בראשית כז:כב) הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו; קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידי עשו בביתר.
(בראשית כה:כג) יֹּאמֶר ה׳ לָהּ שְׁנֵי (גיים) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ. אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים; זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים
But I don’t think anyone takes that literally. The Romans are not genetic descendants of Edom, the Semitic kingdom south of Israel. They are Europeans, and the midrash acknowledges that:
וצים מיד כתים וענו אשור וענו עבר; וגם הוא עדי אבד׃
צים מיד כתים: ויעברו כתיים, שהן רומיים, בבירניות גדולות על אשור.
וגם הוא עדי אבד: וכן פרש דניאל (דניאל ז:) עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ.
Kittim are mentioned as descendants of Yaphet, through Greece:
ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודדנים׃
כתים: שם והוא בן יון על כן אמרתי בפירוש ספר דניאל כי מלכות יון ורומי אחת היא.
So what is the connection? It could be that Edom is simply a synecdoche for “historical enemy of Israel”, and certainly Edom meets that criterion:
א למנצח על שושן עדות; מכתם לדוד ללמד׃ ב בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה; וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף׃ ג אלקים זנחתנו פרצתנו; אנפת תשובב לנו׃
כד כנש דוד משרין ועבר על איגר סהדותא ואגיח עם ארם די עם צובא ומן בתר כן תב יואב ומחא ית אדומאי במישור מלחא ונפלו מן חיליהון דדוד ויואב תריסר אלפין.
ז זכר ה׳ לבני אדום את יום ירושלם; האמרים ערו ערו עד היסוד בה׃ ח בת בבל השדודה; אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו׃ ט אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל הסלע׃
שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ; גם עליך תעבר כוס תשכרי ותתערי׃
That is clear from this week’s haftorah:
א חזון עבדיה; כה אמר אדנ־י ה׳ לאדום שמועה שמענו מאת ה׳ וציר בגוים שלח קומו ונקומה עליה למלחמה׃… י מחמס אחיך יעקב תכסך בושה; ונכרת לעולם׃ יא ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו; ונכרים באו שערו ועל ירושלם ידו גורל גם אתה כאחד מהם׃… יד ואל תעמד על הפרק להכרית את פליטיו; ואל תסגר שרידיו ביום צרה׃
Rashi comments that Magdiel is Rome. The reference to Rome, however, should not be taken literally; it is a symbol for the most powerful of the nations of the world. Historically, the nation that opposed the Jews was always the most powerful nation of its time. In the days of Jeremiah, the Babylonian Empire was the most powerful nation. Five hundred years later, at the time of the Second Temple, this position was occupied by the Roman Empire.
And so, when we read Ovadiah’s prophecy of the destruction of Edom, we are thinking about the Romans, praying for their destruction:
ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו; והיתה לה׳ המלוכה׃
But, pace Rav Soloveitchik, the identification of Edom with Rome seems more specific than that. A common hypothesis is that the first foreign king of the Second Temple era, who came to represent Roman domination over Judea, was Herod. And he was an Idumean (the Roman province named for Edom):
הורדוס עבדא דבית חשמונאי…אמר: מאן דריש (דברים יז:טו) מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ? רבנן! קם קטלינהו לכולהו רבנן.
Herod was born around 72 BCE in Idumea, south of Judea. He was the second son of Antipater the Idumaean, a high-ranking official under ethnarch Hyrcanus II, and Cypros, a Nabatean Arab princess from Petra (in present-day Jordan). Herod’s father was by descent an Edomite with a Jewish mother; his ancestors had converted to Judaism. Herod was raised as a Jew.
But calling Rome “Edom” comes well after the time of Herod. Dr. Simkovich suggests that it was a response to the Christian polemic that identified Esau with the Jews and Jacob with the Christians:
[O]ut of the womb of Rebecca “two peoples and two nations were about to proceed,”—of course those of the Jews, that is, of Israel; and of the Gentiles, that is ours. Each, then, was called a people and a nation…For thus unto Rebecca did God speak: “Two nations are in thy womb, and two peoples shall be divided from thy bowels; and people shall overcome people, and the greater shall serve the less.” Accordingly, since the people or nation of the Jews is anterior in time, and “greater” through the grace of primary favour in the Law, whereas ours is understood to be “less” in the age of times, as having in the last era of the world attained the knowledge of divine mercy: beyond doubt, through the edict of the divine utterance, the prior and “greater” people—that is, the Jewish—must necessarily serve the “less; ”and the “less” people—that is, the Christian—overcome the “greater.”
When the rabbis were writing their midrashim about Rome being Edom…Rome was already Christian….
It would seem that part of the rabbinic identification of Rome with Esau was in response to the Christian claim that Esau is the spiritual ancestor of the Jews. In other words, although the rabbis explicitly connect Esau with pagan Rome, referring to Hadrian and Antoninus, the destruction of the Temple, and the quashed Bar Kokhba rebellion, they likely have Christian Rome in mind as well.
Once the Roman Empire legalized Christianity in the fourth century and adopted Christianity as its official religion, Edom became a cipher not just for the political entity Rome, but for the religious entity Christianity. Such an understanding of Esau and Edom would have been a particularly sharp and effective polemical counter-reading to that of Paul and the Church Fathers.
And for the Ramban, at least, that is exactly what חז״ל meant: Edom was Christianity:
ומקרא מלא אצלנו (עובדיה א:כא): וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַה׳ הַמְּלוּכָה. אבל עיקר הכונה בזה כי האדומים, הם היו הטועים ראשונה אחרי האיש, שטען שהוא משיח, וטענו עליו גם באלהות…ופשטה טעותם עד רומה…ונתבוססה שם בימי קוסטנטין המלך…אשר יסד להם תחבולות ממשלת כומר רומה ואמונתם בו. והסבה והשרש עיקר כל דבר, לכן תחשב רומי ואדום מלכות אחת אע״פ שהם אומות שונות…בהיותם על דעת אחת.
Certainly, when the ראשונים are looking at the “modern Edom”, they aren’t thinking about the ancient Roman empire. They are thinking about Christendom. And I think that goes back to Rashi’s cryptic comment, מגדיאל היא רומי. It comes from the פרקי דרבי אליעזר:
(בראשית לו:ו) [וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו] וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: ובשכר שפנה את כל כליו בשביל יעקב אחיו נתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל, שנאמר אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם זה רומי.
Note that both names in the last pasuk are read as Rome: אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם זה רומי. The midrash explains the name עירם:
אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם:…אלוף עירם, אמר רבי חנינא צפוראה: למה נקרא עירם? שהוא עתיד לערם תסוריות למלך המשיח.
The Maharal explains the name מגדיאל:
ומלכות רומי רמז הכתוב ב”מגדיאל“, כי השם יתברך מגדיל אותו, וזהו המלכות. ולפיכך נזכר ”אלוף מגדיאל“ באחרונה, והוא אלוף העשירי, שהעשירי יותר חשוב. וגם ”אלוף עירם“ הוא רומי…
[Though I might say it comes from מגד א־ל, ”the bounty of G-d“]
Midrashically, there are two approaches to our ”twin“ Rome/Edom/Christianity/Western Civilization. There is עירם, the one who piles up treasure for מלך המשיח. They only have value for what we can get out of them. And there is מגדיאל, the one whom G-d has made great. They have their own inherent value and should be appreciated for that. Do we take from or participate in? That dialectic has always been part of our understanding of our relationship with the outside world.
פתח ר׳ יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר׳ יוסי שתק, נענה רשב״י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס.
תנו רבנן: (דברים יא:יד) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע א:ח): לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ—יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ—הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום—מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו סא:ה): וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם.
So many of the commentaries of the ראשונים have explicit anti-Christian polemics. There is question whether Rashi’s commentary is the same. Here Rashi says מגדיאל היא רומי. Here, at least, I think Rashi is telling us that Rome is represented by אלוף מגדיאל היא רומי: כי השם יתברך מגדיל אותו.