In this week’s parsha, Yosef’s brothers plan to kill him (we’ve all seen the musical):
יב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם׃ יג ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם; ויאמר לו הנני׃ יד ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר; וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה׃ טו וימצאהו איש והנה תעה בשדה; וישאלהו האיש לאמר מה תבקש׃ טז ויאמר את אחי אנכי מבקש; הגידה נא לי איפה הם רעים׃ יז ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה; וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן׃ יח ויראו אתו מרחק; ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו׃
Rashi is bothered by the phrase ויתנכלו אתו.
ויתנכלו: נתמלאו נכלים וערמומית.
אֹתוֹ: כמו אִתּוֹ, עִמּוֹ, כלומר, אליו.
ויתנכלו is reflexive; the object is the subject. It shouldn’t take another object, indicated with את.
אותו כמו אתו עמו כלומר אליו: פירוש: אל יקשה לך דכתיב ”ויתנכלו“ דהוא לשון התפעל, ולא שייך לומר אחריו לשון ”אותו“ דהוא מורה על פעול, ואין שייך לומר ”ויתנכלו אותו“ כי אין לשון התפעל פועל יוצא, לכך פירש דהאי ”אותו“ כמו ”אליו“.
ויתנכלו: They became filled with conspiracies and deviousness.
ויתנכלו: [T]hey became filled with plots and craft.
But those translations aren’t really right. The reflexive, ויתנכלו and in Rashi’s comment נתמלאו means “they filled themselves with plots”. נכלים are bad things:
יז צרור את המדינים; והכיתם אותם׃ יח כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור; ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור׃
וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונדר וזבח משחת לאדנ־י; כי מלך גדול אני אמר ה׳ צבאות ושמי נורא בגוים׃
כג ויבא ישראל מצרים; ויעקב גר בארץ חם׃ כד ויפר את עמו מאד; ויעצמהו מצריו׃ כה הפך לבם לשנא עמו; להתנכל בעבדיו׃
It’s worth comparing this pasuk in תהילים with the original:
הבה נתחכמה לו; פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ׃
The Egyptians describe themselves as נתחכמה, ”let us fill ourselves with clever plans“; David describes it as להתנכל, ”fill themselves with evil plans“.
I bring this up because I want to look at Rashi’s comments on the previous pasuk, ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה:
נסעו מזה: הסיעו עצמן מן האחוה.
נלכה דתינה: לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם.
ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
First he makes a midrashic comment, that נסעו מזה doesn’t mean “they left this place”, but, when you said את אחי אנכי מבקש, ”they left that brotherhood“. And he makes the midrashic pun: read נלכה דתינה as נכלי דתות, the ויתנכלו of the next pasuk.
And then he adds that the פשט is that דותן is the name of a place. That’s an odd comment, because it is obvious. If Rashi wants to tell us to pay attention to the literal meaning of the words in addition to the דרש, he will usually say פשוטו כמשמעו. And Rashi almost never explicitly mentions the principle אין מקרא יוצא מידי פשוטו (I think the only other place is שמות יב:ב, on החודש הזה). Also, the order of commentary is unusual.
בדרך כלל, כאשר רש״י מביא פשט ומדרש, מביא הוא תחלה את הפשט ואחריו את הדרש. אבל במקומות מעטים יחסית פותח רש״י במדרש ואחריו מביא את הפשט. כך הוא נוהג במקומות שבהם המדרש מבטא רעיון דתי או חנוכי חשוב שאותו רוצה רש״י להבליט.
Rashi is telling us that the דרש message of the text is the important message, but the פשט has something to tell us as well. Because פשט doesn’t mean “literal”, משמעות. Reading the פשט of the Torah means reading it with the eyes of a sophisticated reader, who understands metaphor, semiotics, and the literary themes that run throughout תנ״ך.
[(בראשית מט:יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב:] פשטיה דקרא במאי כתיב? כי אתא רב דימי, אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, רמוז [לי] בעיניך דבסים מחמרא, ואחוי לי שיניך דבסים מחלבא.
In our perek, When we hear that Yosef is seeking his brothers in שכם, we hear echoes of other events in שכם:
ויבא שכמה: מקום מוכן לפרענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד.
ולפי פשוטו שם מקום: ויהיה ”דותינה“ מקום אחר זולת שכם. ואף על גב דעכשיו לא היה הקלקול בשכם אלא בדותן, ולעיל פירש כי בשכם קלקלו והוא מקום מוכן לפורענות, ואין זה קשיא, דשכם הוא עיקר מפני שהוא כרך, ודותינה הוא טפל…ולפיכך דותינה הסמוכה לשכם נדון כמו שכם, ונקרא כי בשכם קלקלו.
In other words, ולפי פשוטו שם מקום הוא means דותן was a place in metropolitan שכם, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו: as you learn תנ״ך בדרך פשט, keep this theme of שכם and פרענות in mind. We talked about this in פרשת ראה תשע״ט, about the meaning of the ceremony of ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל.
But Rashi wants us to first read נלכה דתינה as לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. We have talked many times that דרש, like פשט, is a matter of hermaneutics. If פשט is reading the Torah with literary eyes, דרש means reading the Torah through the eyes of the מסורה, the תורה שבעל פה. Especially for אגדה, the דרש on the narrative sections of the Torah, this does not mean that חז״ל had a מסורה that this is what the text intends. It means that אגדה is meant to teach a lesson about values that come from the תורה שבעל פה, and values are only taught through stories.
(ישעיהו ג:א) וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם: אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה.
This is how the Maharal understands דרש. Aggadah needs to be taken seriously, not literally.
ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי כל מה שדרשו חכמים מן הכתוב, לא היה עיקר שלמדו זה מן הכתוב, רק כי בלא זה הדבר הוא כך לפי דעת ושכל חכמים, והדבר הוא אמת בעצמו. וכאשר הדבר הוא אמת בעצמו, רק שאי אפשר שלא יהיה נרמז הדבר הזה בכתוב, כי התורה היא תמימה ויש בה הכל, ולפיכך אי אפשר שלא יהיה הדבר נרמז במדרש, אף שהוא רחוק מאוד, סוף סוף נמצא בתורה הכל, כמו שראוי לתורה.
אם נמצא דברים בדבריהם שנראים רחוקים מהשגת האדם, הלא חכמה נסתרה בהם, והם דברי משל ומליצה בדרך חכמים. כמו שאמר הכתוב (משלי א:ו) לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם.
The problem, though, is that without an explicit statement of the lesson, we can’t be sure we are getting it right, which is why (ירושלמי חגיגה א:ח) אֵין מוֹרִין…מִן הָאֲגָדוֹת.
ואשר שאלת להזכיר לך מה שפירשנו בדברי ר׳ שמואל הנגיד במבוא התלמוד, היינו שפירשנו דבריו דבדברי אגדה אשר לא נבינם, אין אנו מחוייבים ללמוד אותם ולסמוך עבודתנו עליהם, אם כי ברור שהם יסודות התורה; אבל ההלכה שהיא למעשה, הרי מחוייבים הננו במעשה המצוות אם גם לא נבינם, אבל האגדה שהיא באה להאיר ללב, הרי כל זמן שאינה מארת לנו (מפני קטנות השגתנו) אין אנו מחוייבים להתעסק בה, עד שנזכה ונעלה למדרגה שנבין אותה.
Rabbi Pinchas Doron-Spalter proposes that Rashi is telling us how great the brothers were:
[נלכה דתינה: לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם:] כלומר חפשו עצה ודרך כיצד לחייב את יוסף עונש מות, כדי שיוכלו להמיתו בדין. ”דתות“ הוא לשון (אסתר ג:ח): וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם [וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים]; היינו דיניהם שונים. אין להאשים את שבטי י־ה שרצו להמית את אחיהם חנם, על לא עוול בכפו, אלא חפשו עצה להוציא עליו פסק דין מות ולהמיתו בדין.
וא״ת מדוע הקדים רש״י את הדרש לפשט, הרי הוא עצמו מציין ש”אין מקרא יוצא מידי פשוטו“, והיה לו לפרש רק לפי פשוטו או לכל הפחות להקדימו למדרש? ונראה לפרש שרש״י מעדיף כאן את הדרש מפני שהוא דורש לכבודם של אחי יוסף שרצו למצא עצה כיצד להמיתו בדין ולא לשפך דם נקי.
But I think it is clear that Rashi means the opposite. Turning the brothers נלכה into לבקש לך נכלים, with the negative implications of נכלים, and the emphasis on ויתנכלו as a reflexive verb, tells us that the brothers (at their level) intentionally made themselves full of evil plans. The fact that their plans were נכלי דתות—religiously justified—doesn’t help. It is a lesson in the power of willful blindness, of being נוגע בדבר, to keep us from seeing the truth. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו: The פרענות of שכם that would end with the destruction of the united kingdom of Israel, comes from הסיעו עצמן מן האחוה and נתמלאו נכלים וערמומית.