We're going to start by discussing Star Trek. >In the episode, while beaming up from planet Alpha 177 a transporter malfunction causes Captain Kirk to be split into two people, one "good," but indecisive and ineffectual; the other "evil," impulsive and irrational. --Wikipedia, [_The Enemy Within_](https://en.wikipedia.org/wiki/The_Enemy_Within_(Star_Trek:_The_Original_Series)) And neither Kirk can command the ship. They need to be merged back together to be effective. In this week's parsha we don't have a transporter malfunction; we have a communication malfunction that splits בני ישראל, destroying the hope that this would be the new generation that will be the nation that carries on the legacy of the אבות. {:he} ><b>יב</b> וילכו אחיו לרעות אׄתׄ צאן אביהם בשכם׃ <b>יג</b> ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם; ויאמר לו הנני׃ <b>יד</b> ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר; וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה׃ --בראשית פרק לז {:he} ><em>לרעות את צאן</em>: נקוד על ”את“, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן. --רש"י, בראשית לז:יב And this foreshadows a greater split to come. {:he} ><em>ויבא שכמה</em>: מקום מוכן לפרענות, שם קלקלו השבטים...שם נחלקה מלכות בית דוד. --רש״י, בראשית לז:יד {:he} ><b>א</b> וילך רחבעם שכם; כי שכם בא כל ישראל להמליך אתו׃...<b>טז</b> וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אלהם וישבו העם את המלך דבר לאמר מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד; וילך ישראל לאהליו׃...<b>כ</b> ויהי כשמע כל ישראל כי שב ירבעם וישלחו ויקראו אתו אל העדה וימליכו אתו על כל ישראל; לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו׃ --מלכים א פרק יב It's important to realize that this division of the country was not just a political split but a split in what it means to be בני ישראל. Let's look at the haftorah, the נבואה of עמוס, who was the נביא of the destruction of the northern kingdom. {:he} > כה אמר ה׳ על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו; על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים׃ --עמוס ב:ו At one level, this is the haftorah because of the implied connection to our parsha: על מכרם בכסף צדיק alludes to the sale of Yosef. But if we look at the entire perek of עמוס, we see there is also a contrast between פשעי ישראל and פשעי יהודה. {:he} >כה אמר ה׳ על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו; על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו ויתעום כזביהם אשר הלכו אבותם אחריהם׃ --עמוס ב:ד This idiom, of "N and N+1", is used in תנ״ך to describe something that is the final straw. {:he} ><em>על שלשה פשעי...</em>: הנה דמינו כי הא־ל יתברך לא יעניש האדם על עון ראשון שני ושלישי כי זה ממדותיו שהוא נושא עון ועובר על פשע, ואמר אליהוא (איוב לג:כט) הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵ־ל; פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר וברביעית יענישו. --רד״ק, עמוס א:ג {:he .lines} ><b>טז</b> שש הנה שנא ה׳; ושבע תועבת נפשו׃... <b>יט</b> יפיח כזבים עד שקר; ומשלח מדנים בין אחים׃ --משלי פרק ו {:he} ><em>שש הנה</em>: הששה דברים הראשונים שחשב ”שנא ה'“, והשבע שהוא ”מדנים ישלח“ שהיא השביעית, היא תועבת נפשו, שהיא גרוע מכולם כי משחית את הקיבוץ בכלל. --מלבי"ם, משלי ו:טז Notice that עמוס describes different sins that broke the camel's back. Yehuda was faithful to ה׳ (they had the בית המקדש) but were lacking in their בין אדם לחבירו. {:he} ><b>ג</b> למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע; הן ביום צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תִּנְגֹּשׂוּ׃ <b>ד</b> הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרף רשע; לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם׃ <b>ה</b> הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו; הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה׳׃ <b>ו</b> הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה; ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו׃ <b> ז</b> הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית; כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם׃ --ישעיהו פרק נח So when they finally betray ה׳‎--על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו--that was the final sin that led to their destruction. The kingdom of ישראל was different. It was full of idol worship, and even when the served ה׳, they had their own religious centers outside the בית המקדש. But they were united, and they cared about each other. {:he} >אמר רבי אבא בר כהנא: דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים…אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו ועל ידי שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין. --ירושלמי פאה א,א (דף ד,ב) So their loss of חסד‎--על מכרם בכסף צדיק--leads to their final destruction. And we need both to truly serve ה׳. {:he} >אמר רבא: רב אידי אסברא לי (ישעיהו ג:י): אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ. וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא: טוב לשמים ולבריות--זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות--זהו צדיק שאינו טוב. > כיוצא בדבר אתה אומר (ישעיהו ג:יא): אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ. וכי יש רשע רע ויש שאינו רע? אלא: רע לשמים ורע לבריות--הוא רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות--זהו רשע שאינו רע. --קידושין מ,א So יהודה was the צדיק שאינו טוב and ישראל was the רשע שאינו רע. Rav Lichtenstein, in a famous lecture, said that the distinction is more subtle that simply בין אדם למקום and בין אדם לחבירו. He calls the distinction Being Frum and Being Good. >Popularly or sociologically defined, /frumkeit/ (loosely, “religiosity”) and goodness are neither quite the same nor opposed. We all know people who are absolute /apikorsim/ (disbelievers) and whom we would nevertheless define as being “good” by virtue of their high moral standards. Conversely, we also unfortunately know others whom we would surely designate as /frum/ (observant)—they keep /Shabbat/ and are scrupulous in their /kashrut/—but who are nevertheless ruthless or dishonest in personal and commercial relations. That, of course, hardly fits our conception of goodness. --Harav Aharon Lichtenstein. [_Being Frum and Being Good: On the Relationship Between Religion and Morality_](https://www.etzion.org.il/en/philosophy/great-thinkers/harav-aharon-lichtenstein/being-frum-and-being-good-relationship-between) It's worth reading the article in its entirety. But to summarize: /frumkeit/ means being commanded. I act because הקב״ה wants me to. "Goodness" refers to "that which is intrinsically morally good". I act because what I do is inherently right; I have a sense of morality. There is an echo here of Plato's Euthyphro dilemma. >It is generally agreed that whatever G-d wills is good and just. But there remains the question whether it is good and just because G-d wills it or whether G-d wills it because it is good and just; in other words, whether justice and Goodness are arbitrary or whether they belong to the necessary and eternal truths about the nature of things. --Gottfried Leibniz's restatement of the Euthyphro Dilemma, [_Euthyphro dilemma_](https://en.wikipedia.org/wiki/Euthyphro_dilemma) But here we are not looking at the *nature* of good and just, but our *attitude* toward them. Doing the right thing is not supererogatory but obligatory, but what makes it obligatory? Do we do the right thing because ה׳ commands it, or because we know that it is morally right? Goodness without commandedness leads to arbitrary definitions of "good" that can lead to the most heinous evil. >[One could] argue that morality without religion is simply inconceivable, a position succinctly summarized by Ivan Karamazov (in Dostoyevsky’s novel): “Without G-d, everything is lawful.” This claim is made on a philosophical plane. Others, however, argue from a practical standpoint: even if, conceptually, goodness can exist independently of a religious outlook, on a practical level a person or a society can arrive at morality only through religion. --Harav Aharon Lichtenstein. [_Being Frum and Being Good: On the Relationship Between Religion and Morality_](https://www.etzion.org.il/en/philosophy/great-thinkers/harav-aharon-lichtenstein/being-frum-and-being-good-relationship-between) /Frumkeit/ without goodness is *technically* impossible; ה׳ commands us to be good. But, as a practical matter, if we don't have an inner sense of morality, then we will make bad choices about what we are commanded to do. {:he} ><b>כג</b> ויאמר להם למה תעשון כדברים האלה אשר אנכי שמע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה׃ <b>כד</b> אַל בני; כי לוא טובה השמעה אשר אנכי שמע מעברים עם ה׳׃ <b>כה</b> אם יחטא איש לאיש ופללו אלקים ואם לה׳ יחטא איש מי יתפלל לו; ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה׳ להמיתם׃ --שמואל א פרק ב >I think the gemara in Kiddushin [quoted above] is referring to something else: not a person who tramples underfoot the whole area of /bein adam le-chavero/, but a person who is simply oblivious to it. He pours his energies into and concentrates upon the area of /bein adam la-Makom/ to such an extent that he has neither the energy, resources, nor motivation to work within the area of /bein adam le-chavero/ as well. It is in this sense that he is /ra la-beriyot/ (evil to mankind). He does nothing for them. He has no social conscience and is insensitive to the needs of others. He is totally concerned with the area of being /tov la-Shamayim/ (good to Heaven). --Harav Aharon Lichtenstein. [_Being Frum and Being Good: On the Relationship Between Religion and Morality_](https://www.etzion.org.il/en/philosophy/great-thinkers/harav-aharon-lichtenstein/being-frum-and-being-good-relationship-between) So: should we do the right thing because ה׳ commands it, or because we know that it is morally right? Yes. The Sifra says that we should be /frum/, without any thought of being good. {:he} >ר׳ אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה; אבל איפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? ת״ל (ויקרא כ:כו): וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים. --ספרא קדושים פרשה יא Rambam says it's not so simple. {:he} >וּלְפִי הַמּוּבָן מִפְּשׁוּטֵי שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה הֵם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה--וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן; אֲבָל שְׁנֵיהֶם אֱמֶת וְאֵין מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם כְּלָל. וְהוּא: שֶׁהָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵן אֵצֶל הַפִּילוֹסוֹפִים רָעוֹת, אֲשֶׁר אָמְרוּ: שֶׁמִי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּתְאַוֶּה אֲלֵיהֶן וְיִכְבּשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶן--הֵם הָעִנְיָנִים *הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל כָּל בְּנֵי אָדָם* שֶׁהֵם: ”רָעוֹת“: כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וּגְנֵבָה, וּגְזֵלָה, וְאוֹנָאָה, וּלְהַזִּיק לְמִי שֶׁלֹּא הֵרַע לוֹ, וְלִגְמֹל רַע לְמֵיטִיב לוֹ, וְלִבְזוֹת אָב וָאֵם וְכַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ. וְהֵן הַמִּצְווֹת שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶן הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ”שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיוֹת הֵן לִכָּתֵב“ [נקראים *משפטים*]...וְאֵין סָפֵק שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּכְסֹף לְדָבָר מֵהֶם וְתִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו, שֶׁהִיא חֲסֵרָה. > אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַחֲכָמִים, שֶׁהַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ מֵהֶם הוּא יוֹתֵר חָשׁוּב וּגְמוּלוּ יוֹתֵר גָּדוֹל, הֵם: ”הַתּוֹרוֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת“; וְזֶה אֱמֶת, שֶׁאִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל...בָּשָׂר בְּחָלָב, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַעֲרָיוֹת. וְאֵלּוּ הַמִּצְווֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן אֲשֶׁר קְרָאָן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: <em>חֻקּוֹת</em>...וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בָּהֶם... > הִנֵּה הִתְבָּאֵר לְךָ מִכֹּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ אֵיזוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת יִהְיֶה מִי שֶׁלֹא יִשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן יוֹתֵר חָשׁוּב מִן הַמִּשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן וְכוֹבֵשׁ יִצְרוֹ מֵהֶן, וְאֵיזוֹ מֵהֶן יִהְיֶה הָעִנְיָן בְּהֵפֶךְ. *וְזֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא בְּהַעֲמִיד שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים*; וּלְשׁוֹנָם מוֹרָה עַל אֲמִתַּת מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ. --רמב״ם, שמונה פרקים (הקדמה למםכת אבות), פרק שישי So, in essence, ישראל kept the משפטים while יהודה kept the חוקים. The northern kingdom was good and the southern kingdom was /frum/. And one without the other is doomed to fail. The only way to achieve our destiny is to repair the transporter and bring the halves together. That is יחזקאל's vision of the future, that we read as the haftorah for פרשת ויגש. {:he} ><b>טז</b> ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו; ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו׃ <b>יז</b> וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד; והיו לאחדים בידך׃...<b>כב</b> ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך; ולא יהיה יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד׃...<b>כד</b> ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם; *ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו* ועשו אותם׃ --יחזקאל פרק לז I don't comment on contemporary politics, but it is clear that the only way ישראל can survive is if we bring the /frum/ and the good together, והיו לאחדים בידך.