This week’s parsha starts with the news of Sara’s pregnancy. Sara, being Jewish, responds with a sarcastic laugh:
ט ויאמרו אליו איה שרה אשתך; ויאמר הנה באהל׃ י ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך; ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו׃ יא ואברהם ושרה זקנים באים בימים; חדל להיות לשרה ארח כנשים׃ יב ותצחק שרה בקרבה לאמר; אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן׃ יג ויאמר ה׳ אל אברהם; למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי׃ יד היפלא מה׳ דבר; למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן׃ טו ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה; ויאמר לא כי צחקת׃
Avraham had responded in a similar way, when he got the news 3 days earlier:
טו ויאמר אלקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי; כי שרה שמה׃ טז וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן; וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו׃ יז ויפל אברהם על פניו ויצחק; ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד׃ יח ויאמר אברהם אל האלקים; לו ישמעאל יחיה לפניך׃ יט ויאמר אלקים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק; והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו׃
And that laughter ends up defining Yitzchak:
וקראת את שמו יצחק: על שם הצחוק.
However, ה׳'s response seems to be different between Avraham and Sara. He rebukes Sara, not Avraham. It’s not obvious why that is, but the Targum says that the laughter was different:
וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַפּוֹהִי וַחֲדִי…
וְחַיְכַת שָׂרָה בִּמְעָהַהּ…
חדוה is a synonym for happiness; חֲדִי is a joyful, appreciative laugh.
ויחר אף ה׳ במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא; וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו׃
…וְיֶחֱזִנָךְ וְיֶחְדֵי בְלִבֵּהּ:
חיוך is mocking, sarcastic laughter:
ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק׃
וַחֲזַת שָׂרָה יָת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִּיְלִידַת לְאַבְרָהָם מְחָיִיךְ׃
יח כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת׃ יט כֵּן־אִישׁ רִמָּה אֶת־רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא־מְשַׂחֵק אָנִי׃
(I will assume that שחק and צחק are the same word).
And that is how Rashi understands the difference:
ויפל אברהם על פניו ויצחק: זה ת״א, לשון שמחה, ”וחדי“, ושל שרה לשון ”מחוך“; למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב״ה על שרה ולא הקפיד על אברהם.
The question is, how do we know that from the text? The answer seems to be: we don’t. But (שמואל א טז:ז) ה׳ יִרְאֶה לַלֵּבָב and we assume that ה׳ got it right:
ויפל וכו׳ למדת שאברהם האמין וכו׳: וא״ת ולאנקלוס גופיה תיקשו מנ״ל לפרושי הכי ואי משום דלא הקפיד הקדוש ברוך הוא על אברהם דילמא משום דנפיש זכותיה חיסך עליו. וי״ל דעיקר הראיה ממאי דא״ל הקדוש ברוך הוא וקראת את שמו יצחק ע״ש הצחוק וכדפירש״י לק׳ בסמוך ואם אי׳ דפירושו מחוך פשיטא דלא הוה מצוה אותו כן.
But it would be nice to have some textual evidence.
Nonetheless, even assuming Sara was sarcastic, we can justify her laughter. Avraham was in the middle of an explicit vision from G-d; he wasn’t going to doubt ה׳'s word. Sara would not have doubted it either. But Sara was overhearing a conversation with three strangers. There was no reason for her to think this was more than a nice comment.
ותצחק שרה שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד כענין אלישע לא נבואה ושליחות הא־ל ית׳. וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא, כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי במצות הא־ל פרטית או בתפלה משגת חן מאתו.
She laughed in disbelief because she thought that the guest’s statement was simply a courteous, but meaningless, blessing, not a prophecy from G-d…
Although Sarah did not know this truly was a message from G-d Himself, G-d was angered at her reaction, for a person of her stature should have had faith that the miracle of birth could happen. She should have at least said, “Amen, may it be so”.
Actually, the text implies the opposite about Avraham: שאברהם האמין isn’t literally true; his response is not “Thank You, G-d”, but “If only Yishmael would fulfill his role”, and ה׳ has to tell him “אבל שרה אשתך ילדת לך בן”.
אבל: כתרגומו בְּקוּשְׁטָא, וראיתי בב״ר לישנא דרומאה הוא אבל—ברם.
So we have to say that Avraham thought that having a child at their advanced age was impossible, but, as Onkelos says, his response was one of joy: “Amen, may it be so”, rather than “yeah, right”. But there are those who read ה׳'s response to Avraham more negatively:
אם באנו בעקבות הראשונים להפריש בין צחוק לצחוק, אולי אמציא קצת טעם לדבריהם…אמנם לדעתי אין לדחוק בכל זה, רק שיפורשו הכתובים כפשוטן. ובדבר הזה נמצא בו [באברהם] גם כן עליו השלום שמץ עוון ומיעוט אמונה…ולא רצה הקב״ה להעציבו בדברי תוכחות ”ביום חתונתו“ ושמר לו ליום שלישי למילתו יום פקודת שרה, כי גלוי לפניו, כי כמקרה הזקן גם היא יקרה לה, ודי לו אז גערה במבין במה שהוכיחה על ידו כמו שנאמר ”ויאמר ה׳ אל אברהם למה זה צחקה שרה היפלא מה׳ דבר“. ובלאו הכי, למה לא יוכיחה על פניה בינו לבינה…וזו היא דרך ישרה וסלולה נדחו בה כמה ספקות משתי פרשיות אלו….”וקראת את שמו יצחק“ לזכרון שצחקת עליו להיות דבר נפלא בעיניך, וזוהי תחילת תוכחה.
Or even put all the blame on Avraham:
G-d had already told Avraham that Sarah would bear a son (17:17). The reader—and G-d—might expect that Avraham would share this monumentally good news with his wife…
But instead, when Sarah hears the news now, from three wandering strangers, she laughs. Because it’s the very first time she’s heard of this laughable proposal.
Apparently, Avraham didn’t act on the Divine promise. He never shared G-d’s word with his spouse, let her know anything in their future was about to change…
Which is why G-d’s disappointment is delivered not to Sarah but to Avraham…
Instinctive laughter at an incredible Divine promise is no great sin, for Avraham or for Sarah. But going home and pretending like the promise never happened—not sharing the incredible news, acting on the incredible news, or taking seriously the incredible news—is exactly why Avraham merits the ensuing rebuke: “Is there anything too incredible for the Lord to do” (18:14)?!
G-d isn’t angry with Sarah, when she laughed.
G-d is angry with Abraham, because she laughed.
So we end up with some very ambiguous laughter by both Avraham and Sara, that ends up defining their son:
Yitzchak’s name—a name chosen by G-d—is an expression of a surprising theme which seems to recur throughout his life: Yitzchak means…”he who will laugh“! This is a remarkable choice, considering that a name is nothing less than a description of essence. It is hard to imagine a less appropriate name than “Laughter” for the Av…associated with the confinement and rigor of Din. Yet the circumstances surrounding his birth [and his entire life] are all described using the same root [צחק]: to laugh…
Laughter is our response to the incongruous, to unexpected transpositions ranging from trivial slapstick to subtle paradox. Din seeks always to assert what is correct and just…through exquisite sensitivity to the inappropriate. The power of Din lies in keen perception of tragicomedy and farce—in a discriminating awareness of humor.
Tragedy plus time equals comedy.
שמחה is different from צחוק. צחוק, laughter, is the response to things that are incongruous, that don’t fit together. We find humor in puns, pratfalls and the unexpected blessing, and to these we laugh. Sometimes the distance between what we want and what reality presents us with is so great, we say “if I don’t laugh, I’ll cry.” שמחה, joy, is different. שמחה is the feeling that things are as they should be, that everything has worked out, the feeling of נחת רוח.
Our relationship with הקב״ה is inherently dialectical: we call the facets of it מדת הרחמים and מדת הדין; in fancy words we call it Divine Immanence and Transcendence. The experience of transcendence can evoke awe, but if it is positive (“too good to be true”), it can evoke laughter. But there are two ways to laugh: חֶדְוָא and מְחָיִיךְ. Our response to ה׳'s gifts should always be חֶדְוָא, joyous laughter, and that is what Sara realizes when Yitzchak is born:
ו ותאמר שרה צחק עשה לי אלקים; כל השמע יצחק לי׃ ז ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה; כי ילדתי בן לזקניו׃
וַאֲמֶרֶת שָׂרָה חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי:
To summarize: when things happen that are too good to be true, we laugh. The ambiguity in the reactions of Sara and Avraham is intentional. We need to be able to accept ברכות, just as we need to be able to accept יסורים.
To get a little Zionist, that is the meaning of שיר המעלות:
א שיר המעלות;
בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחלמים׃
ב אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה;
אז יאמרו בגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה׃
ג הגדיל ה׳ לעשות עמנו היינו שמחים׃
The perek distinguishes between שחוק, before the point that we acknowledge הגדיל ה׳ לעשות עמנו and שמחה afterward. I would argue that we haven’t gotten to the אז יאמרו בגוים הגדיל ה׳ part yet, when the whole world recognizes the גאולה. So we are still just laughing about שיבת ציון. But what kind of שחוק is our laughter?