This shiur is largely based on Rabbi Elisha Friedman’s Natural Law and Religious Philosophy in R. Shimon Shkop’s System.
The end of the parasha deals with a certain type of guilt offering:
כא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳; וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו׃
כב או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר; על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה׃
כג והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו; או את האבדה אשר מצא׃
כד או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו; לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו׃
כה ואת אשמו יביא לה׳ איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן׃
Notably, it’s an offering brought after some sort of financial crime, a בין אדם לחברו, that has been brought to court and the perpetrator swears that they are innocent but are later found to have been lying. This is called מעלה מעל בה׳, a betrayal of G-d, not just of one’s fellow. We might think that the מעילה, the crime against ה׳, was in swearing falsely, but the discussion of the same offering in ספר במדבר makes it clear that the crime itself is called מעילה בה׳:
ו דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה׳; ואשמה הנפש ההוא׃
ז והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו; ונתן לאשר אשם לו׃
ח ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה׳ לכהן; מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו׃
Violating דיני ממנות is a crime against G-d as well. It demonstrates a lack of faith:
אמר ר׳ עקיבא מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה׳, לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם.
An agreement between us has the implicit participation of ה׳ as well. And it is that agreement—the social contract—that matters, even when we haven’t directly met, as with a lost object, or we never “agreed”, as with robbery. What’s interesting about דיני ממנות is that it is the one place that civil, secular law is determinative, even when it conflicts with the halacha as presented in חושן משפט:
ענין שוטפין תלוי הרבה מאד במנהג הסוחרים ואם
היינו יודעים המנהג אין ספק שלא היינו צריכים לירד לעומק
הדין שהרי בדברים אלו המנהג עיקר וכמ״ש הרמב״ם.
Q: Should litigation involving commercial transactions be ruled in accordance with classic Halachah?
A: Although Torah law is eternal, where the common commercial practice (minhag hamedinah) differs from classic Halachah, beis din should rule according to the common practice, since commercial transactions are made with this understanding. This does not violate the prohibition against adjudication by civil law, since the parties did not accept its authority but rather mutually committed themselves to gain or be liable according to the common practice (Pischei Teshuvah, C.M. 3:2; Responsa Maharshach 2:229).
Rav Shimon Shkop was one of the gedolim of pre-war Europe, noted for having an analytical approach to halacha that incorporated a theory of legal philosophy, that was in contrast to the “Brisker method”:
[T]he basic change wrought by R. Hayyim [the so-called Brisker derekh] was the refocusing of the learning process upon the hard halakhic data (of practically oriented rulings) that emerge from a sugya, instead of upon the
mechanisms by which they were derived…The generalizations that are thus
derived are not rooted in the intentions of the participants as implied by
the text or hinted at in the course of the talmudic give-and-take, but
result instead from an analysis of their halakhic positions.
…The focus
upon the “what” simply reflects the fact that man’s primary goal in life
is perceived as following God’s dictates rather than understanding them.
R. Shkop’s
innovation is to combine the Talmudic-analytic school methodology
together with philosophy, in contrast to the Brisker style which eschewed
any philosophical speculation in halakhic discussion. This led him to ask
questions which other Talmudic commentators would not have considered, and his answers often introduced creative new ideas into the corpus
of Talmudic scholarship.
His discussion starts with noting that גזלה is a מצוה דאורייתא, but it, like all דיני ממנות, is treated very differently:
בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.
כל ספיקא דאורייתא לחומרא.
But in the case of theft, if we don’t have proof, we don’t call it a ספק and say “nobody gets it”; we say המוציא מחבירו עליו הראיה. Why not?
The key distinction that R. Shkop proposes is between “torat
ha-mishpatim,” financial laws, and the rest of the halakhot of the Torah. In
financial laws, the Torah relies on the legal decisions of society as part of its
legislation of these matters, as opposed to all other halakhot where Torah
law alone is taken into account.
ג שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרתו עליו התורה, והילכך ספק ממון שהדין בו המוציא מחברו עליו הראיה גם דררא דאיסורא לית בה כשאינה מחזירה.
ד…וביאור ענין זה הוא לענ״ד על פי הקדמה כללית דכל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול״ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה׳, ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה׳ לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי…ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי על פי תורת המשפטים להחזיק את החפץ…הנה הלאו של איסור גזל הוא שלא יגזול איש מחבירו דבר שעל פי תורת המשפטים הוא של חבירו, וכן לא יעשוק שכר שכיר מה שעל פי משפט התורה הוא חייב לשלם…אם הממון הוא שלו על פי משפט התורה איזה איסור גזל אפשר בזה, דהלאו של לא תגזול הוא לאו כללי דאסור לגזול משל חבירו מה שהוא שלו.
ה…ולפי״ז נלענ״ד ברור דספק גזל אסור מה״ת ככל ספק איסור תורה, אלא דספק גזל הוא דבר רחוק מן המציאות .
[Shai Wozner holds that] R. Shkop’s category of torat ha-mishpatim does
not entail any obligation. It serves only to create the situation which the
Torah’s commandments then regulate. In other words, the concepts of
rights and ownership are created by torat ha-mishpatim, but that alone is
not normative law. The Torah commands halakhot which then dictate
how one is to act with regard to the secular categories of ownership…It is the Torah that commands
obedience to the laws of money, but the mitsvot alone do not create the
situational context of monetary issues. This broader context must be provided by the reality of man-made legal systems, and only then can the
Torah legislation make sense and be activated.
So if דיני המשפטים are related to society, not religion per se, why is violating them מעילה בה׳? Rav Shkop, in his introduction to his magnum opus שערי יושר, explains what money is supposed to mean:
אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למדה יתירה עד שלא יהיה בנפשו שום
מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים, ובאופן
כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא…הורו לנו חז״ל במדרש זה שלא כן
הוא שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא יתברך בצד זה…
בדרך
חיובי ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו. ועוד יש מקום
שביסוד בריאת אדם נטע הבורא יתברך בו תשוקת אהבת עצמו במדה גדולה מאד…
והנה
אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו
להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה׳ מאתנו…
האיש הגס והשפל, כל ”אני“ שלו מצומצם רק בחמרו
וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש”אני“ שלו הוא מורכב מגוף ונפש…ועוד יש בזה מעלות
של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה”אני“ שלו, והוא
בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל
עם ישראל ואת כל הבריאה כולה…
וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים…התחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, על מנת שיחלקם לנצרכים,
לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו.
The message is that ה׳ created us to want stuff. That isn’t morally wrong, but our responsibility is to realize that the stuff are tools, not the goal. And so the מעלה מעל בה׳ is not in the act of stealing per se but in the act of denying that someone else owns something.
He who dies with the most toys wins.
The Five Stages of Acquisition, according to the Ferengi, were infatuation, justification, appropriation, obsession, and resale.
ה׳ gave us (as a society) the ability to define what counts as private property. It is part of דרך ארץ, the ethical law inherent in the nature of humanity as created. The details were left to human society. But conforming to that system, to מנהג המדינה, is an act of faith in ה׳ and asserting ownership outside that system is לִמְעֹל מַעַל בַּה׳.