In 1865, in an attempt to fight the inroads of Reform, a group of Hungarian Orthodox rabbis published a pamphlet that banned a number of apparently benign innovations in synagogue practice. The first was banned sermons in any “non-Jewish” language (Yiddish was fine):
אסור לדרוש דרשה בלשון אוה״ע, וכן אסור לשמוע דרשה האמורה בלשון אוה״ע, ע״כ צריך כל בר ישראל אשר ישמע שרב או אחר דורש בלשון נכרי לעזוב בהכנ״ס ולצאת חוצה, והדורש צריך לדרוש בלשון יהדות שמדברים בו ישראל הכשרים אמשי המדינה הזאת.
Now, we don’t hold that way (see Rabbi Gil Student’s article, Rav Hildesheimer’s Response to Ultra-Orthodoxy, on the פסק דין and its reception). But, there is something to enforcing דרשות in לשון הקודש.
וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה ”לשון הקודש“, שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו והנה הוא הלשון שהקב״ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו.
The Lubavitcher Rebbe expanded on this:
לכן, היה צ״ל לכאורה לימוד התורה בלשון הקודש דוקא, הלשון ”שהקב״ה…מדבר בו“. ולא רק בנוגע לתורה שבכתב, שגדרה הוא—כשמה—הכתב, דיוק האותיות לא חסר ולא יתיר…אלא אפילו בנוגע לפירוש התורה וכללות תורה שבעל פה, הגם שלכאורה נוגע ההבנה (שלכן אם אינו מבין מה שלומד (שולחן ערוך הרב אורך חיים נ:ב) ”אינו נחשב לימוד כלל“), מ״מ…כיון שגם תורה שבעל פה היא ”מעם ה׳“, תורת ה׳—מקום לומר, שהשם וגדר ד”דברי תורה“ חל רק על דיבורים שהם בלשון שהקב״ה מדבר בו, היינו לשון הקודש.
מקום לומר, but that’s not right. This week’s parsha starts Moshe’s speeches explaining the תורה:
א אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן; במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב׃…ה בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר׃
And Rashi (from the Tanchuma) says באר means “explained in other languages”:
באר את התורה: בשבעים לשון פירשה להם.
דליכא למימר דבאר ר״ל שביאר להם כל משפטי ומצות התורה וכל טעמי הדברים דודאי א״א שהמתין עד האידנא שהרי כך נצטווה לעשות מתחלה וכדפיר״שי בפ׳ אשר תשים לפניהם ופשיטא שלא איחר לעשותו. ואם הכוונה שחזר לשנותם הול״ל כן. ולא עוד אלא שכתב הואיל משה באר שפירושו התחיל כדלעיל ואם הכוונה לבאר משפטי התורה, הא ודאי לא התחיל עכשיו. אלא מוכח דפירושו שעכשיו התחיל לבאר באופן שלא ביאר עדיין.
And שבעים לשון refers to the 70 nations of the world; it is a symbolic number that means “the languages of all the peoples”.
המספר ”שבעים“ המופיע בביטוי זה הוא מספר טיפולוגי המשקף קבוצה גדולה.
The Lubavitcher Rebbe asks:
וצריך ביאור—בשביל מה הוצרך משה רבינו לפרש את התורה לישראל בשבעים לשון?
…למה הוצרך משה רבינו ללמד כ״ז—כל התורה שבעים פעמים כל פעם בלשון אחרת—ולא סמך על חכמי ישראל בדורות שיהיה צורך בכך?
And when the Torah was written, it was written with its translation into “all the languages” as well:
וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב׃
באר היטב: בשבעים לשון.
So the Lubavitcher Rebbe concludes:
וזו היתה פעולת משה רבינו, שע״י שהוא פירש את התורה בשבעים לשון—חל שם ”תורה“ על דברי תורה הנלמדים ע״י בנ״י בשאר לשונות דהגם שאין זה הלשון שהקב״ה מדבר בו, מ״מ חל ע״ז הגדר ד”דברי תורה“, וכשאדם מוציא מפיו עניני תורה בלשונות האומות, ה״ז מוציא מפיו ”דברי תורה “(ואסור לדברם קודם ברבת התורה, וכו׳).
(Bonus points to anyone who gets the connection between פרשת דברים and ראש חודש שבט)
Moshe’s דרשה in בלשון אוה״ע is the התר for our דרשות in בלשון אוה״ע.
The Sfas Emes goes further: not only is it allowed, but it is actually a good thing. He starts from a midrash:
אלה הדברים: הלכה: אדם מישראל מהו שיהא מתר לו לכתב ספר תורה בכל לשון וכו׳?, כך שנו חכמים (משנה מגילה א:ח) אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון…אמר הקדוש ברוך הוא: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון! מנין, שכן כתיב (משלי טו:ד): מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג:יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. ולשונה של תורה מתיר את הלשון…רבי לוי אמר: מה לנו ללמד ממקום אחר? נלמד ממקומו: הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שמות ד:י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים! מנין? ממה שקרינו בענין: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה.
This midrash is confusing two meanings of לשון: the halachic part is talking about languages, while the aggadic part is talking about physical tongues, fluency. The Sfas Emes connects them:
במדרש ”מרפא לשון עץ חיים…ספרים נכתבין בכל לשון…לא איש דברים. משזכה לתורה אלה הדברים כו׳“. כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים כי באורייתא ברא קוב״ה עלמא וחיות הכל מהתורה. ולכך מתיר את הלשון שלשונות האומות הם רחוקות מהקדושה ומתגשמים. מ״מ ע״י שנתלבשו בתורה באותו לשון מתרפא הלשון ומתקרבות ג״כ להקדושה ולכך מותרין הספרים להיות נכתבין בכל לשון. שאותיות התורה מתירין הלשון מהמאסר שנתדבק הלשון בסט״א…וע״י פנימיות התורה מתקרבות החיצוניות ג״כ.
The act of saying or writing Torah in a language makes that language “לשון קודש”. As the Rambam explains, “לשון קודש” isn’t so much that the language is inherently holy (the Ramban above disagrees), but that holy things are said in it.
ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה ”לשון הקודש“—ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל…ולא לשתן ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות.
If everyone has a חלק in תורה, a חידוש that can only come from them, then the way they express themselves, the language that they use, is an inherent part of Torah:
במדרש ”מרפא לשון עץ חיים מרפאת הלשון כו׳“. איתא בזוה״ק שנמשלת התורה לאילן שיש בו ענפים ופירות ועלין וקליפות לבד גוף האילן שכולן אחוזין בו. כמו כן התורה נותנת שפע וחיות לכל הבריאה. וכ״א יש לו דביקות כפי ערך קדושתו. כי באורייתא ברא קוב״ה עלמא. וכל הדברים הם כמו לבוש לנקודה הפנימיות. והלשונות שמתפרש בהם דברי תורה הם ג״כ רק לבוש כי המאמר היא התורה עצמה ומתלבש בלשונות אחרים. ועי״ז מרפא הלשון. לכן התירו שיכתבו ספרים בכל לשון. וכתיב ”הואיל כו׳ באר כו׳ התורה כו׳“. פרש״י ”בע׳ לשון פירשה להם“. וכתיב ”באר“ שכפי התרחבות הארת התורה במלבושים החיצונים יותר שמתקרב הכל להפנימיות עי״ז נפתח המעין הפנימי ביותר. כתי׳ (משלי ה:טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. כי הקב״ה נתן בטבע עצמו של כל בריה נקודה קדושה…ונקודת בורך שדבוק בגופו וכפי מה שמקבל הארת הנפש וממשיך כל מעשיו אחר זו ההארה.
When we say דברי תורה in another language, we bring that language into the vast ים של תורה.
דוודאי לכל הע׳ לשונות יש להם איזה אחיזה בתורה רק שנתפשטו בענפים נפרדים. ונק׳ לשונות כמו לשון של ים…אך בכח התורה כשממשיכין חיות התורה לאותן הלשונות מתרפאין. ומתיר את הלשון. פי׳ שהלשונות הם נחלים קצרים שאינו יכול להתפשט רק ע״פ הגבולים אבל ע״י הארת התורה מתבטלים הגבולים…וז״ש הואיל משה באר אה״ת בשבעים לשון פירשה להם כנ״ל שיהיה בכח בנ״י להרחיב אור התורה גם באותן הנחלים הקצרים. וז״ש (תהלים קיא:ו) כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם. והלא הי׳ יכול הקב״ה לתת מיד כל הארצות לבנ״י. אך זה עיקר הנתינה שיוכלו להמשיך אותן הנחלות הנפרדים להעלותם לשורשם בתורה.
And not only is דרשה האמורה בלשון אוה״ע good for that language, it is good for תורה as a whole. The symbolic number שבעים refers not only to the אומות העולם but to the facets of Torah:
(במדבר ז:יט) שבעים שקל בשקל הקדש: למה?…יש שבעים פנים בתורה.
And the אותיות דרבי עקיבא, a medieval kabbalistic work, connects those:
כל גנזי החכמה נפתחו לו למשה בסיני. עד שלמדו בארבעים ימים כשהיה עומד בהר תורה בשבעים פנים של שבעים לשון, נביאים בשבעים פנים של שבעים לשון, כתובים בשבעים פנים של שבעים לשון, הלכות בשבעים פנים של שבעים לשון, שמועות בשבעים פנים של שבעים לשון, הגדה בשבעים פנים של שבעים לשון, תוםפות בשבעים פנים של שבעים לשון.
The..Sapir-Whorf hypothesis…is a theory of language that suggests that the language a person speaks determines or influences how they think.
All שבעים פנים may be there in the Torah, but we might have missed them if we hadn’t looked at the text from different eyes. The Rambam’s Torah would not be the same if he had not learned Aristotle; Rav Soloveitchik’s Torah would not have been the same if he had not learned Kierkegaard. The שבעים לשון informs our תלמוד תורה.