From earlier this week:
Me: I was hoping to build on [fact that תנ״ך only tells the negative stories] and the contrast between מרה and אלים.
Rabbi Shulman: Interesting—I look forward to hearing that!!
So now I am committed to talking about this, even though I’m not sure I have much to say.
But I want to look at a single pasuk in this week’s parsha:
ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים; ויחנו שם על המים׃
It’s part of the travels of בני ישראל from Egypt to Mount Sinai:
ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף׃
ויסעו מסכת; ויחנו באתם בקצה המדבר׃
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים; לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים׃…ד…ויעשו כן׃
כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה׳ עלהם
את מי הים; ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים׃
כב ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור; וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים׃ כג ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם; על כן קרא שמה מרה׃
And we know the story of what happened there: the bitter water was made sweet, and (שמות טו:כה) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. Then we have our pasuk:
ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים; ויחנו שם על המים׃
And then they move on:
ויסעו מאילם ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים׃
And there they complain about food and we have the miracle of the מן.
ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה׳; ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם׃
And there they complain about the water, and we have the miracle of splitting the rock, and the war with עמלק.
ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר; ויחן שם ישראל נגד ההר׃
So what’s the big deal about the שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים? Why mention that? It can’t be simply that the Torah is listing all the places they camped, because we have the three days from ים סוף to מרה with no listed places, and I have to assume they stopped for the night. You might argue that quick overnights where they didn’t unpack aren’t listed (we’ve all done road trips like that) but there must be something more. In the list of campsites in פרשת מסעי, there are more stops listed:
ה ויסעו בני ישראל מרעמסס; ויחנו בסכת׃
ו ויסעו מסכת; ויחנו באתם אשר בקצה המדבר׃
ז ויסעו מאתם וישב על פי החירת אשר על פני בעל צפון; ויחנו לפני מגדל׃
ח ויסעו מפני החירת ויעברו בתוך הים המדברה; וילכו דרך שלשת ימים במדבר אתם ויחנו במרה׃
ט ויסעו ממרה ויבאו אילמה; ובאילם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם׃
י ויסעו מאילם; ויחנו על ים סוף׃
יא ויסעו מים סוף; ויחנו במדבר סין׃
יב ויסעו ממדבר סין; ויחנו בדפקה׃
יג ויסעו מדפקה; ויחנו באלוש׃
יד ויסעו מאלוש; ויחנו ברפידם ולא היה שם מים לעם לשתות׃
טו ויסעו מרפידם; ויחנו במדבר סיני׃
So somehow אילם is important to mention in our parsha, where דפקה and אלוש are not. And the שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים are important enough to mention in פרשת מסעי.
One possibility is literary: the Torah includes this apparently minor stop to create a chiasmus from Egypt to Mount Sinai:
פרשת בא—גלוי שכינה (מכות)
פרק יד—מלחמת מצרים (ים סוף)
פרק טו:כב-כו—מים (מרה)
פרק טו:כז—אוכל (שבעים תמרים באלים)
פרק טז—אוכל (מָן ושלו)
פרק יז:א-ז—מים (מִן הצור)
פרק יז:ח-טז—מלחמת עמלק
פרשת יתרו—גלוי שכינה (מתן תורה)
And this chiasmus emphasizes the transition from miracles that are all in ה׳'s hands (בני ישראל hide in their houses during מכת בכורות) to the people’s active participation (נעשה ונשמע). That warrants a shiur of its own, but I’m not going to go there.
You could look at a midrashic understanding of springs of water and date palms (אין מים אלא תורה and צדיק כתמר יפרח) and that would be a very good idea. But not yet.
But I want to look at the פשט, and at what’s missing here.
“Is there any point to which you would wish to draw my attention?”
“To the curious incident of the dog in the night-time.”
“The dog did nothing in the night-time.”
“That was the curious incident,” remarked Sherlock Holmes.
It’s striking that at this one stop, there are no complaints, no fighting. They come to a place, and there is drinkable water and dessert (they had plenty of matzah at that time; they didn’t run out until the next month).
בחמשה עשר יום: נתפרש היום של חניה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והצרכו למן, ללמדנו, שאכלו משירי הבצק ששים ואחת סעודות וירד להם מן בששה עשר באיר.
ולפי דעתי כי ישראל לא ישבו במרה רק יום אחד. והתעכבו באילים כמו כ׳ יום. על כן אמר הכתוב ויחנו שם על המים. על כן אמר בפסוק הבא אחריו כי בחמשה עשר יום לחדש השני נסעו מאילים…והזכיר התמרים להודיע כי המים מתוקים הפך מי מרה כי התמרים לא יצליחו בארץ שמימיה מרים.
So Ramban wonders why mention אלים and its springs and palms at all:
ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים: איננו דבר גדול בהמצא במקום שבעים תמרים, כי בשפל מקומות ימצאו אלף תמרים ויותר מהמה, ועינות מים רבים יוצאים בבקעה ובהר, ולא יספר הכתוב זה.
So the מכילתא brings a sort of “פשט אגדה”, that I think is what the text is implying:
ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים: מגיד הכתוב שאותו מקום מהולל במים מכל המקומות. תדע שכן, שהרי היו שנים שנים עשר מבועין ולא ספקו אלא לשבעים דקלים. כיון שבאו ישראל ושרו עליהם ששים רבוא בני אדם וספקו להם ולנו ושנו ושלשו.
There’s a probably more accurate version in the מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי:
מגיד הכתוב שהיה אותו מקום מקולל במים יתר מכל המקומות, שהרי היו שם שנים עשר מבועים ולא סיפקו אלא שבעים דקלים וכשבאו ישראל חנו ששים רבוא בני אדם וסיפקו להם מים ולנו ושנו ושלשו.
“Positive reinforcement” is a modern concept. The role of the נביאים was to offer תוכחה.
It seems like all בני ישראל do is complain and get punished. But really, there are only a handful of incidents in 40 years of relative quiet.
ג ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך; למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם׃ ד שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה׃
שמלתך לא בלתה: ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם.
לא בצקה: לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות.
There is no mention in the text of these miracles, but they must have happened if בני ישראל wandered in the wilderness for 40 years. The miracles we hear about in the text are the ones that were in response to complaints. That’s not how the world is supposed to work:
הענין, דההנהגה הניסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם, שתתנהג באופן הטבע, אשר היא בת אלקים, וכול תכיל שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די, רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטיית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים…
והנה על דרך נס בלתי סדור הטבעיי אינו מן הפלא, כמו מָן וכיו״ב, אבל הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית…
Our response to adversity should be בטחון and השתדלות, not תלונות. When the people had enough faith in ה׳ to not complain, things just worked out.
Griping is a state of mind. If we are complaining about הקב״ה, then we are complaining about our leaders and complaining about our friends and complaining about our children. That had to stop for the people to become a nation. That is what the text is alluding to with the numerical symbolism of שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים.
שתים עשרה עינת מים: כנגד י״ב שבטים נזדמנו להם.
ושבעים תמרים: כנגד שבעים זקנים.
ויבאו אילמה: אלים היה קרוב למרה ולא היה ראוי לחנות שם, לכן כתיב ”ויבאו“ ולא כתיב ”ויחנו“, וכן בפרשת מסעי אמר ”ויבאו אילמה“, כי לא באו שם על מנת לחנות, רק ששם מצאו י״ב עינות מים ושבעים תמרים, לכן חנו בשביל המים, והיה בזה רמז כי אחר ששם לו במרה חק ומשפט, יסד להם באילם שבעים זקנים כמספר ע׳ תמרים, וי״ב נשיאי השבטים כמספר העינות מים…ועל זה אמר אח״ז ”ויסעו מאילם ויבאו כל עדת ב״י“, זה הפעם הראשון קראם בשם עדה…ומבואר בכתבי האריז״ל ששורש נשמת ישראל התפלגו תחלה לשנים עשר אח״כ לשבעים נפש ומשם הסתעפו לששים רבוא ושם חנו על מי החכמה והדעת.
And it was only when they stopped griping that they could receive the Torah.
ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלקת.
There must be a lesson somewhere in there for us today. 🙂