D’vorah Miller (wife of EHA principal Shmuel Miller) wrote a book of divrei Torah (it was available at the EHA dinner this year) called Up to God. She points out a textual oddity in this week’s parsha:
ה וישלח מלאכים אל בלעם בן בער פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרא לו; לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא ישב ממלי׃ ו ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ; כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר׃
י ויאמר בלעם אל האלקים; בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי׃ יא הנה העם היצא ממצרים ויכס את עין הארץ; עתה לכה קבה לי אתו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו׃
Why the word change? What is the difference between ארה and קבה? Onkelos doesn’t distinguish between the two words, translating both as לוֹט. Artscroll as well translates both as “curse”. But Rashi says there is a difference:
קבה לי: זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש.
That comes from the midrash, which expands “נוקב ומפרש”: it means explicitly using ה׳'s name:
להודיע, שהיה שונא אותם יותר מבלק. שבלק לא אמר, קבה לי, אלא ארה לי. וזה אמר, קבה בפרוש, שנוקב השם ומפרש.
We have pointed out before that נוקב means “to specify”:
ויאמר; נקבה שכרך עלי ואתנה׃
ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמת׃
And it is used in the sense of saying ה׳'s name as part of a curse:
יא ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה; ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן׃…יג וידבר ה׳ אל משה לאמר׃..טו ואל בני ישראל תדבר לאמר; איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו׃ טז ונקב שם ה׳ מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה; כגר כאזרח בנקבו שם יומת׃
So that makes sense. The problem is that the grammar is wrong. Here, Bilaam is נוקב את העם, not נוקב את את השם. If נוקב means “specify”, then what’s wrong with specifying the Jewish people?
So D’vorah Miller writes about a different approach. In the shiur on נקבו בשמת, Mickey Ariel objected that in modern Hebrew, נוקב means “to poke a hole in”, not “specify”. And it is used that way in תנ״ך as well:
ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חר בדלתו; ויתן אתו אצל המזבח בימין (מימין) בבוא איש בית ה׳ ונתנו שמה הכהנים שמרי הסף את כל הכסף המובא בית ה׳׃
עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה; כן פרעה מלך מצרים לכל הבטחים עליו׃
Miller cites Hirsch, who says that is the root here:
The root קוב or קבב in the meaning of cursing…only occurs in this episode…[T]he root is probably נקב…As נקב means to make a hole, קב would probably mean to hollow out…So that if נקב is used for beshrewing a person with words, קבב would mean, to wish a person to become quite hollow, without any internal support or content, to make him into a מץ, an empty husk [citing תהילים א:ד: לֹא כֵן הָרְשָׁעִים; כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ]…
So this word for “curse” is particularly related to speaking about someone in a manner that “hollows” them out. If you have ever been the target of a person with the intent to belittle you, you know that feeling “hollow” rings painfully true as a description of what that person’s words have done to you.
In this perspective, Bilaam’s specialty wasn’t putting magical hexes on people, it was psyops. He demoralized his victims, made them feel worthless and so easy to conquer. He could find what is important to his victim, their sense of identity and self-esteem, and hollow it out. That is קבה.
That tells us something about Bilaam. We’ve discussed the fact that the Torah seems to contrast Avraham and Bilaam:
כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של אברהם; וכל מי שאין בו שלושה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של בלעם…
וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו; ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים׃
כא ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו; וילך עם שרי מואב׃
כב ויחר אף אלקים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה׳ בדרך לשטן לו; והוא רכב על אתנו ושני נעריו עמו׃
ואברכה מברכיך ומקללך אאר; ונברכו בך כל משפחת האדמה׃
ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ; כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר׃
וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע; וישב אברהם בבאר שבע׃
ויקם בלעם וילך וישב למקמו; וגם בלק הלך לדרכו׃
Bilaam is the anti-Avraham. Avraham is the paragon of חסד, of doing good for ones fellow. To be a בעל חסד, you have to deeply understand “the Other” (in Levinas’s terms), know their deepest needs and desires. But just having that level of “social intelligence” doesn’t automatically make you a good person.
It’s an amazing paradox—a con man has incredible emotional insight, but without the burden of compassion. He must take an intense interest in other people, complete strangers, and work to understand them, yet remain detached and uninvested.
חז״ל make a pun on Bilaam’s homeland (in the context of לבן הארמי)
כפל לומר הארמי מפדן ארם להעיר כי נתכוון באומר הארמי לומר הרמאי כי אם נתכוון לכנותו לשם עירו הרי הוא אמור.
But ה׳ doesn’t let Bilaam “hollow out” the Jews. Bilaam is forced to reveal a defense strategy against his own attack:
ה וישם ה׳ דבר בפי בלעם; ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר׃…ח מה אקב לא קבה א־ל; ומה אזעם לא זעם ה׳׃
Here’s the thing: [the intent to belittle, to hollow out] is just that—just intent. It does not have to play out as reality. And the episode here with Bilaam reinforces that truth…Try as he might, only words of praise and blessing fell from his lips. During his first attempt to curse the Jews, Bilaam uttered the following: “How can I curse/hollow out what has not been hollowed out by G-d? How can I doom what is not doomed by G-d?”…
I’d like to suggest that whenever we come across a person with a pattern of belittling others, we remember the words, “How can you hollow out one who is not hollowed out by G-d?”
Knowing that הקב״ה created you and gave you a unique purpose in the world means that no human being can take that purpose away. The antidote to being hollowed is being hallowed.
…ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר: בשבילי נברא העולם.
But it’s not a matter of egocentrism. To claim that the world was created for my sake, I need to be part of that world.
שנו חכמים במשנה: כל אחד ואחד מישראל חייב לומר: בשבילי נברא העולם.[אבל] לא יאמר אדם לעצמו: העולם הזה מלא תוהו ובוהו, אלך אוכל ואשתה ואהנה ואלך מן העולם …לא יראה אדם את הרבים בצער ויאמר: אלך אוכל ואשתה אהנה מן העולם … מיכן אמרו: אפילו חכם שבישראל שהוא כמשה אבי החכמה אבי נביאים וחסיד כאהרן אחיו לא יאמר, הואיל והריני בתוך ביתי שלום עליך נפשי, אלא יצא ויהא עם הציבור בצער וכו׳.
תחלה היה מדבר בלשון יחיד, שנאמר (דברים י:יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ. מלמד שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר ”בשבילי נברא העולם“ ולי נתנה התורה ועלי לקיימה כולה. חזר ודבר להם בלשון רבים מן (דברים יא:ב) וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם ללמדך שכל ישראל ערבים זה.
So the real defense against Bilaam’s קבה is in his last נבואה:
ב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו; ותהי עליו רוח אלקים׃…ה מה טבו אהליך יעקב; משכנתיך ישראל׃
If we are שכן לשבטיו we are invincible.