This shiur is largely based on Rav Elchanan Samet’s בהר-בחוקותי | מבנה הברכות והקללות ומשמעותו.
Rather that start with this week’s parsha, I want to go back to פרשת יתרו (Shavuot is right around the corner). ה׳ introduces the preparation for מעמד הר סיני with the idea of a ברית:
א בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני׃…ה ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ׃ ו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש; אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׃…ח ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה; וישב משה את דברי העם אל ה׳׃
And Moshe later reads “ספר הברית”:
ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם; ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׃
What was this ספר הברית? There are a number of opinions in the ספרא and in the מפרשים, but there is a text cited later on that calls itself a ברית, and fits the model of a “covenant”, a contract with expected duties by both parties and with explicit payments for compliance and penalties for noncompliance:
א והיה אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלקיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ה׳ אלקיך עליון על כל גויי הארץ׃…
טו והיה אם לא תשמע בקול ה׳ אלקיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך׃…
סט אלה דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב; מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב׃
That obviously isn’t our ספר הברית; that was 40 years later. But clearly there was a similar ברית אשר כרת אתם בחרב. And the parallel to that text in ספר דברים is our parsha:
א וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה׳׃
ג אם בחקתי תלכו; ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם׃…
יד ואם לא תשמעו לי; ולא תעשו את כל המצות האלה׃…
מו אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה׃
It’s a list of laws, followed by payments and penalties. It’s not called ספר הברית, but it makes sense.
ויקח ספר הברית: אין מוקדם ומאוחר בתורה; הם התוכחות, כדאיתא במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל יט:י). ר׳ ישמעאל אומר: בתחלת הענין מהו אומר ”ושבתה הארץ וגו׳“ שמטין ויובלות ברכות וקללות, ובסוף הענין מהו אומר ”אלה החוקים והמשפטים והתורות“.
אמרו: מקבלין אנו עלינו. כיון שראה שקבלו עליהם נטל את הדם וזרק על העם, שנאמר (שמות פרק כד:ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם. אמר להם: הרי אתם תפושים קשורים וענובים; מחר בואו וקבלו עליכם כל המצות. ”נעשה ונשמע“, נעשה מה שכתוב כאן ועוד נשמע אם ירצה לצוות יותר.
The problem is, as Chizkuni puts it, אין מוקדם ומאוחר בתורה. It’s here, many parshiot from פרשת יתרו. The question is not, as Rashi puts it, מה ענין שמטה אצל הר סיני? but מה ענין הר סיני אצל ספר ויקרא?
I think the answer lies in understanding the structure of this ספר הברית. Superficially, there are 7 paragraphs (57 psukim) of laws, of שמיטה, יובל, redeeming land that was sold and redeeming slaves; then 1 paragraph (13 psukim) of ברכות; then 2 paragraphs (33 psukim) of קללות. As has often been noted, תנ״ך seems to emphasize negative reinforcement. But Ibn Ezra (as expanded upon by Naftali Wessely (one of the contributors to Mendelssohn’s Biur)) says that’s wrong:
וריקי מוח אמרו כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד. השומעים והמסתכל היטב יתברר לו דברי.
ויותֵּר מזה [ממה שאמר ראב״ע] אני אומר: שהברכות רבות מקללות! ואם תשים לבבך לדברינו בעניין מחלוקת [חלוקת] הברכות והקללות—תבין מריבוי הקללות חסדי ה׳ ורחמיו על עמו.
Wessley’s point is that the קללות section consists of five separate cycles of “if…then”.
טו ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי׃… יח ואם עד אלה לא תשמעו לי; ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם׃… כא ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם׃… כג ואם באלה לא תוסרו לי; והלכתם עמי קרי׃…
כז ואם בזאת לא תשמעו לי; והלכתם עמי בקרי׃
שהרי בברכות הבטיח שאם ילכו בחוקותיו, ישיגום מיד סדרי הברכות כולם עד בלי די, ואם כן אם ימאסו בחוקותיו להפר בריתו, היה ראוי שיחולו עליהם מיד הקללות הקשות כולם! ומן הכתובים אנו למדין שגם אם ימאסום ויפרום, לא ישיגום הקללות כאחת, אלא בראשונה יְענם בתולדות קלות להחרידם, אולי ישובו. ואם לא ישובו, ישלח בם רק סדר אחד. ואם עדיין לא ישובו, ישפטם בסדר השני. ואם יעמדו במרדם, ישיגום הסדר השלישי והרביעי, ואם בכל זאת לא ישובו, אז תשיגם הקללה הגדולה עד לאין מרפא.
The final sequence of קללות is in its own paragraph and is horrific (ואכלתם בשר בניכם and ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם) and ends in exile and despair (ואתכם אזרה בגוים and ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף). But Rav Samet makes the point that the previous 4 cycles are not so much curses as removal of the ברכות, leaving Israel at the mercy of random fate. They serve as a warning of what is to come if Israel does not do תשובה.
The end of the final paragraph is a confusing mix of תשובה and what appears to be more punishment:
לט והנשארים בכם ימקו בעונם בארצת איביכם; ואף בעונת אבתם אתם ימקו׃ מ והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי׃ מא אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם; או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם׃
David Tzvi Hoffman says that this is all part of their וידוי:
ואף אשר הלכו עמי בקרי: גם זה שייך אל הווידוי.
אף אני אלך עמם בקרי: הם יתוודו שעוונותיהם גרמו להם את העונש שהגיע להם.
והבאתי אתם בארץ איביהם: אינו אלא המשך של ”אף אני אלך“ והוא חלק מן הווידוי.
אני אלך עמם בקרי means “[They will realize and admit that they did wrong] and that G-d would treat them randomly [as in the first paragraph of the קללות]”, then והבאתי אתם בארץ איביהם, “and G-d exiled them to the land of their enemies”. And או אז יכנע means “They will realize they have a choice: ארץ איביהם or יכנע לבבם הערל”. And then ה׳ will declare that the ברית was never nullified; the fact that the terms of the penalties for noncompliance were fulfilled doesn’t mean the contract is void.
מב וזכרתי את בריתי יעקוב; ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר׃…מד ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם; כי אני ה׳ אלקיהם׃ מה וזכרתי להם ברית ראשנים; אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳׃
So, first set of “קללות” are just removing the ברכות; they are warnings. The actual קללות are כז-לט, only 13 psukim and are exactly equal to the ברכות. They end with ואבדתם בגוים; ואכלה אתכם ארץ איביכם…The ברית is simply, “keep these laws and you get to keep the land; violate the laws and you go into exile”.
ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אתם וישבתם על הארץ לבטח׃
And those laws are specifically שמיטה, יובל, redeeming land and redeeming slaves, because the message of this ברית is that we and the land belong to ה׳:
כג והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ; כי גרים ותושבים אתם עמדי׃…
נה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים; אני ה׳ אלקיכם׃
The ספר הברית is the contract for the lease to ארץ ישראל. Once בני ישראל accepted it with נעשה ונשמע, ה׳ would go on to give them the rest of the Torah and they could become a ממלכת כהנים וגוי קדוש.
So why record it here, at the end of ספר ויקרא? Because it is the introduction to ספר במדבר. All those laws of משכן and קרבנות really were a distraction that were necessary after חטא העגל; they could have been given in ארץ ישראל. In the narrative, we are now restarting the story and will go triumphantly into the Promised Land.