This week’s parsha ends with the פרשת המועדים, the summary of all the יומים טובים, the cycle of the Jewish year. But before that is a set of laws about שחיטה:
ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד׃
א אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום א׳ לא שנא האם ואחר כך הבן או הבת לא שנא הבן או הבת ואח״כ האם.
ב איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי; ואם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה, שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג.
There is a famous discussion about the reason behind this halacha.
כי יקרא קן צפור לפניך: גם זו מצוה מבוארת מן ”אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד“, כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם…
וכתב הרב במורה הנבוכים (ג:מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם…אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר.
We dealt with this in פרשת כי תצא תשע״ג but I’d like to take it in a different direction. The gemara seems to argue that, in fact, there is no message behind אתו ואת בנו.
האומר על קן צפור יגיעו רחמיך…משתקין אותו.
מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות.
But that may be a specific מצווה about תפילה, not about טעמי המצוות in general.
וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט.
A more sweeping objection to the intellectualization of prayer, in our time, is expressed by Rabbi Adin Steinsaltz. What kavvana (intention) do you have when you pray, he asks a prominent rosh yeshiva: what do you actually think about? And when the scholar replies that he contemplates “the connection between the sentences, the words, the vari0us sections. . .” says Steinsaltz, “I snapped that this is something to do on Shabbat afternoon after the cholent.”
Even though we don’t mention these מצוות of חסד to animals in our תפילה, we make a point of including אתו ואת בנו in our יום טוב Torah reading.
בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים (ויקרא כב)…ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים.
The Torah reading for פסח is more complicated than that:
אָמַר אַבָּיֵי: וְהָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא לְמִיקְרֵי ”מְשַׁךְ תּוֹרָא, קַדֵּשׁ בְּכַסְפָּא, פְּסַל בְּמַדְבְּרָא, שַׁלַּח בּוּכְרָא“.
והוא בפרשיות הבאות: ”משכו וקחו לכם“, ”שור או כשב“ (פרשת המועדות ויקרא כב:כו - כג), ”קדש לי כל בכור“, ”אם כסף תלווה את עמי“, ”פסל לך“, ”וידבר“ שבספר במדבר, ”בשלח פרעה את העם“, ו”כל בכור“ שבספר דברים.
קריאת התורה לפסח מציבה משימה מורכבת בפני הגבאים. שלא כמו בקריאת התורה לסוכות, הקריאה בפסח שונה מדי יום ומצריכה גלגול של ספר התורה הלוך ושוב בחומשים השונים. כמו כן גם בחול המועד, מוציאים שני ספרים ומחלקים בהם את הקריאה.
But still, when we read פרשת המועדים we start with the previous paragraph, the one with אתו ואת בנו.
כו וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ כז שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו; ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה׳׃ כח ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד׃ כט וכי תזבחו זבח תודה לה׳ לרצנכם תזבחו׃ ל ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר; אני ה׳׃ לא ושמרתם מצותי ועשיתם אתם; אני ה׳׃ לב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל; אני ה׳ מקדשכם׃ לג המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים; אני ה׳׃
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה׳ אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי׃
And that connection goes way back.
שור או כשב וגו׳: פרשה זו סמוכה לפ׳ מועדות. וקורין אותה במועדים. ובלי ספק היו מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו שקורין במועדים משור או כשב…כ״ז בא ללמדנו דפ׳ זו שייך לפסח וחג הסוכות. ע״כ יש לבאר כל מקרא בפ׳ זו שהוא מיוחד ושייך יותר למועדים אלו.
בשילהי ההיא פרשתא דשור או כשב או עז (ויקרא כג:מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה [אֶת מֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל].
(And Rashi calls פרשת מועדות, “פרשת שור או כשב” in many places; see https://tora-forum.co.il/threads/קריאת-התורה-ביו-ט-ראשון.13963/ )
The question then is, why? The section dealing with the מועדים themselves is 7 paragraphs long, plenty long for a קריאה all by itself. Why this prologue? You could argue that it is practical; יום טוב means a lot of meat, so it’s worth reviewing the laws of שחיטה and זביחה.
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחט, בתה מכרתי לשחט. ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה.
But this paragraph is not about the laws of שחיטה. It’s about a subset of the laws of שחיטה and of שלמים. The actual laws of שחיטה aren’t in the Torah at all.
כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה׳ לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך׃
וזבחת…כאשר צויתך: למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני.
So I would argue that these three laws, שבעת ימים תחת אמו, אתו ואת בנו, and ביום ההוא יאכל are included in the Torah reading about יום טוב because of what they teach us. There is a פיוט by Elazar HaKallir written for the second day of פסח that mentions אתו ואת בנו:
מה אילו פלאי נסיך מתנוסס נס את מנסיך נאור רחמיך על כל מעשיך נפלאים יתר את עמוסיך
…צאן לפסח משכו ושחטו צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו ככתוב: ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
Tosfot are bothered by this, since it seems to ask that ה׳ have mercy on us, just as ה׳ had mercy on the cows. But that goes against the gemara we cited before:
מפני שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים והן אינם אלא גזירות: ק׳ להר״ר אלחנן על מה שיסד הקליר בקדושתה שאנו אומרים ביום ב׳ של פסח, ”צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד“; דמשמע שר״ל שהקב״ה חס על אותו ואת בנו והוא אינו אלא גזירה.
But as I would read it, the Kallir says צדקו אותו ואת בנו, “Justify the law of it and its child”, in the sense of “see the justice in this law”. It is a lesson to us, how we are to act on this יום טוב. The Targum Jonathan says something similar:
עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְאָבוּנָן רַחֲמָן בִּשְׁמַיָא כֵּן תֶּהֱוֹן רַחֲמָנִין בְּאַרְעָא תּוֹרָתָא אוֹ רְחֵילָא יָתָהּ וְיַת בְּרָהּ לָא תִיכְסוּן בְּיוֹמָא חָד:
The message of אותו ואת בנו is not “ה׳ is merciful to all creatures; so too may He be merciful to us”. It’s “ה׳ is merciful to all creatures; so too may we be merciful to each other”. והיה שבעת ימים תחת אמו teaches us to have pity on the calf and that leads to caring about other human beings. The ultimate expression of this is ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר: when we have an entire cow that needs to be eaten in a day, we have to share.
And so the קריאה for יום טוב starts with the laws that teach us the feelings of גמילות חסדים, and right in the middle has the laws of the actions of גמילות חסדים:
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט; לעני ולגר תעזב אתם אני ה׳ אלקיכם׃
And the parallel list of מועדים in ספר דברים makes this explicit:
ושמחת בחגך; אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך׃
לוי גר יתום ואלמנה: ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך—-בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך.
As the Rambam puts it, יום טוב should be about our souls, not about our stomachs.
וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו.